ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

  • צוות מנהל חברה ונוער
צוות מנהל חברה ונוער
תצוגת כיתה מלאה
המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
לב השיעור
פתיחה
מפגש
"צומו ביום הזה" - קריאה ודיון
התבוננות
משמעות הצום - עבודה בקבוצות
הפנמה
אסיף
"צומו ביום הזה"
מונולוג היסטורי-דמיוני של אחד מעולי גולת בבל, הנזכר בכל האירועים שקדמו לחורבן בית המקדש.  מאת הרב חגי גרוס, אתר כיפה, ח' טבת תשס"ז.
“הייתי בין הבוכים. בין אלו אשר ראו את הבית הראשון בתפארתו וכעת רואים את יסודות הבית השני. אך במקום לעלוז ולשמוח, עיני מלאו דמעה. לא קל המעמד, לא קל להיות כאבל בין חתנים, אך הרגשות מאיימים להציף את הלב. אני, שזוכר כילד את הבית הראשון בתפארתו, את שירת הלוויים, את מראהו הנהדר של כוהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, לא יכול לשמוח היום, כאשר אני רואה את ירושלים חרבה ואת המזבח ניצב כמתריס, כזועק: על מה חרבה ירושלים. זוכר אני את תחילתו של הסוף. את אותו יום חורף ארור, עשרה בטבת. הקור בירושלים היה מקפיא. מן השמים בכו ביום בו נשמעה קריאתו של הצופה – מצפון נפתחה הרעה. רצנו על החומה הצפונית. המראה אשר נגלה לעינינו לא יישכח לעולם. קרניה האחרונות של השמש השוקעת נשתברו על עשרות אלפי המגינים, על הלהבים הממורטים. הארץ כולה רעדה משאון פרסות הסוסים ומהלמות צעדי הלגיונות הבבליים. פחדנו. מעולם לא ראינו כל כך הרבה חיילים. הסיפורים אשר סיפרו המבוגרים על  אכזריות הצבא הבבלי ועל כוחו, על דמותו המפחידה של נבוזראדן “רב הטבחים”, הפכו למוחשיים. אני זוכר עדיין את מועצת העיר ירושלים בראשותו של צדקיהו המלך. ניתן היה לחוש את המתח באוויר. צדקיהו גילה מנהיגות, המחסנים מלאים אוכל, בורות המים עולים על גדותיהם ומחסני העצים משופעים בעצים. “אין מה לחשוש ממצור” – הרגיע. בפועל, הכול השתבש. אנו, שלא האמנו שהבבלים יחזיקו מעמד בקור המקפיא של ירושלים בחורף, או שישרדו את היובש והצמא של ההרים בקיץ, ראינו בעיניים כלות כיצד עוברים החודשים והשנים והמצור נמשך.
שלוש שנים תמימות נמשך המצור. שלוש שנים בהם הלך מלאי האוכל ואזל, יבשו הבורות ותמו העצים להסקה. כל הקורבנות אשר הקרבנו, כל התפילות אשר התפללנו, לא עזרו. עודני זוכר את ירמיהו סובב ברחובות ומנסה להחזיר את העם בתשובה, אבל מאמציו היו לשווא.  בשנה האחרונה למצור הייתי עד למראות נוראים אשר אותם אשא עד יום מותי. ראיתי כיצד בחורות בחוצות ירושלים מתחננות למאכל ואין נותן, במו עיני ראיתי עוללים נפוחי בטן מושלכים ברחובות ואימותיהן מקוננות חסרות אונים. והמנהיגים? גם הם עמדו חסרי אונים. השרים, הכוהנים ואפילו המלך היו סובבים כסהרורים ברחובות, מנסים לעודד. אך ההרגשה הייתה של עדר ללא רועה.
לאחר שלוש השנים הכול הסתיים. בעיצומו של הקיץ, ביום השבעה עשר לחודש תמוז, הובקעה החומה והכוחות הבבליים זרמו לעיר. את כל תסכולם על המצור הממושך הם הוציאו על תושבי ירושלים. הם ריטשו נשים הרות, הרגו עוללים, רמסו זקנים והנורא מכול – שרפו את בית המקדש.
בדיעבד נודע לנו כי יחזקאל הנביא כבר ידע על היום. יחזקאל ניבא לאחינו, אשר היו בגולת בבל, כי בעצם היום הזה יבוא מלך בבל ויסמוך מצור על עירנו ירושלים. התברר כי יחזקאל צדק. לו רק יכולנו גם אנו לדעת את מה שידעו אחינו בבבל, אולי הכול היה נראה אחרת. יצאנו לגלות הארוכה בבבל. רבים נספו בדרך, רבים עוד יותר נמכרו לעבדים ולשפחות, משפחות הופרדו, ילדים וזקנים הושלכו בצד הדרך באפיסת כוחות. אני זוכר את הוויכוח בגולה – האם להכריז על אותם תאריכים נוראים כימי צום. פנינו לירמיהו, התייעצנו עם זכריה הנביא.
כולנו הרגשנו כי את העשרה בטבת חייבים לזכור. כי את התאריך הארור הזה, אשר ממנו הכול התחיל, חייבים להנציח כיום צום. וכעת, רגלי ניצבות שוב בשערי ירושלים. הייתי בין המעטים אשר עלו עם עזרא מגולת בבל.  דלת העם חזרה לירושלים, העשירים נשארו שם. והיום עיני דומעות. עיני דומעות לא רק בגלל ההשוואה עם תפארת בית המקדש הראשון, אלא בגלל כל אותם מאורעות אשר טורפים את שנתי וטורדים את מנוחתי, מנוחת אדם זקן אשר נולד בירושלים, יצא לגלות וחזר לציון על מנת למות ולהיקבר בה. זכרו נא, בני היקרים, והעבירו זאת לדורות הבאים: עשרה בטבת היה היום, היום בו הכול החל.  אין לי צוואות רבות, אין לי רכוש לחלק, אולם זאת אבקש מכם – צומו ביום זה. זכרו את המצור הנורא אשר הוביל לחורבן.

שאלות נלוות:

  • בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים. מהם האירועים אשר התרחשו לאחר מכן  במשך שלוש שנות המצור
  • מה מתוך דבריו של המספר ריגש אתכם במיוחד?
  • מה מבקש המספר מבניו, מבני דורו ומבני הדורות הבאים? מדוע?
קטעי קריאה ומשימה
חלוקה לקבוצות בנות 4-5 משתתפים
כל המתאבל על ירושלים- משימות לקבוצות

המשימות:

“…ואין התענית אלא הכנה לתשובה, לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים בטיול, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר” (קיש”ע, סימן קכא’ א’).

מה משמעות הדברים עבורנו?

“הצום הוא תהליך קשה, אך דווקא עצם הקושי מעניק לנו את ההזדמנות להתקרב לקב”ה באופן משמעותי יותר. כאשר אנו מתעלים על רצוננו לאכול ולשתות, לטובת קיום הציווי של הצום, יש בכך נתינה והקרבה מעצמנו. בנוסף, כאשר אנו רותמים את תחושת הריקנות שנוצרת כתוצאה מהצום, כדי למצוא בתוכנו רמה עמוקה יותר של חרטה, יש באפשרותנו להפוך את הצום להזדמנות נדירה של התחברות עם רצונו של הקב”ה” (עליזה בולאו, להתחבר דרך הצום, אתר אש התורה).

מהי לדעתכם המשמעות המעשית הנגזרת מדברים אלו לחיי היומיום שלנו?

 

סיפור חסידי מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגירשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו בקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, יוכל לכתוב אותה על פתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפתקאות, מצא ביניהן את אותה פתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: “מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג”. אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון, לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש … (מתוך מאמרו של הרב עזריאל אריאל / האם באמת חסר לנו בית מקדש).

מה הנמשל בסיפור זה?

 

מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזיכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב מהן. כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינווה וירא אלוהים את מעשיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: וירא את שקם ואת תעניתם – לא נאמר, אלא: וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. (קיצור שולחן ערוך, סימן קכ’א, סעיף א).

מהי מטרתו של הצום?

יצירה
שימו לב! יש להכין בריסטולים, טושים וכלי כתיבה, גפי משימות לעבודה בקבוצות.
עומדים אנו לפני יום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים. מצור זה הביא, כעבור שלוש שנים, לחורבן בית המקדש בתשעה באב. לזכרו של יום זה נקבע עשרה בטבת כיום צום, שבו מתוך התחושות הפיזיות – נגיע לרמה רוחנית המכירה בבית המקדש כמקומו המרכזי של העם היהודי. שורת הצומות והתעניות המלווה את לוח השנה העברי נועדה בראש ובראשונה לעורר אותנו להתבוננות מעמיקה יותר, לחידוש הברית הפנימית ולחיזוק הזיקה הנפשית אל האידיאלים, הערכים והאתגרים, שעל חורבנם והעדרם יש לנו מה להצטער ועלינו לעמול לחידושם בימינו. ימי הצום הם בעיקר נקודות ציון היכולות לשמש לנו ככלים והזדמנויות להתחברות אל שרשרת הדורות של עם ישראל ואל התובנות הנגזרות מכך לכל אחד, ובכל דור. עלינו המחנכים מוטלת המשימה לברר עם בני הנוער את תפקיד הצום ותכליתו, מתוך רצון לכוון להתקרבות אמיתית לקב"ה כחלק משרשרת הדורות.
לב השיעור: מהו צום עשרה בטבת?
מפגש: "צומו ביום הזה" - קריאה ודיון

נחלק לתלמידים את המונולוג “צומו ביום זה” מאת הרב חגי גרוס, נקרא אותו באוזניהם ונשאל את השאלות הבאות:

  • בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים. מהם האירועים אשר התרחשו לאחר מכן  במשך שלוש שנות המצור
  • מה מתוך דבריו של המספר ריגש אתכם במיוחד?
  • מה מבקש המספר מבניו, מבני דורו ומבני הדורות הבאים? מדוע?

 

“צומו ביום הזה” – מונולוג היסטורי-דמיוני של אחד מעולי גולת בבל, הנזכר בכל האירועים שקדמו לחורבן בית המקדש:

הייתי בין הבוכים. בין אלו אשר ראו את הבית הראשון בתפארתו וכעת רואים את יסודות הבית השני. אך במקום לעלוז ולשמוח, עיני מלאו דמעה. לא קל המעמד, לא קל להיות כאבל בין חתנים, אך הרגשות מאיימים להציף את הלב. אני, שזוכר כילד את הבית הראשון בתפארתו, את שירת הלוויים, את מראהו הנהדר של כוהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים, לא יכול לשמוח היום, כאשר אני רואה את ירושלים חרבה ואת המזבח ניצב כמתריס, כזועק: על מה חרבה ירושלים. זוכר אני את תחילתו של הסוף. את אותו יום חורף ארור, עשרה בטבת. הקור בירושלים היה מקפיא. מן השמים בכו ביום בו נשמעה קריאתו של הצופה – מצפון נפתחה הרעה. רצנו על החומה הצפונית. המראה אשר נגלה לעינינו לא יישכח לעולם. קרניה האחרונות של השמש השוקעת נשתברו על עשרות אלפי המגינים, על הלהבים הממורטים. הארץ כולה רעדה משאון פרסות הסוסים ומהלמות צעדי הלגיונות הבבליים. פחדנו. מעולם לא ראינו כל כך הרבה חיילים. הסיפורים אשר סיפרו המבוגרים על  אכזריות הצבא הבבלי ועל כוחו, על דמותו המפחידה של נבוזראדן “רב הטבחים”, הפכו למוחשיים. אני זוכר עדיין את מועצת העיר ירושלים בראשותו של צדקיהו המלך. ניתן היה לחוש את המתח באוויר. צדקיהו גילה מנהיגות, המחסנים מלאים אוכל, בורות המים עולים על גדותיהם ומחסני העצים משופעים בעצים. “אין מה לחשוש ממצור” – הרגיע. בפועל, הכול השתבש. אנו, שלא האמנו שהבבלים יחזיקו מעמד בקור המקפיא של ירושלים בחורף, או שישרדו את היובש והצמא של ההרים בקיץ, ראינו בעיניים כלות כיצד עוברים החודשים והשנים והמצור נמשך.
שלוש שנים תמימות נמשך המצור. שלוש שנים בהם הלך מלאי האוכל ואזל, יבשו הבורות ותמו העצים להסקה. כל הקורבנות אשר הקרבנו, כל התפילות אשר התפללנו, לא עזרו. עודני זוכר את ירמיהו סובב ברחובות ומנסה להחזיר את העם בתשובה, אבל מאמציו היו לשווא.  בשנה האחרונה למצור הייתי עד למראות נוראים אשר אותם אשא עד יום מותי. ראיתי כיצד בחורות בחוצות ירושלים מתחננות למאכל ואין נותן, במו עיני ראיתי עוללים נפוחי בטן מושלכים ברחובות ואימותיהן מקוננות חסרות אונים. והמנהיגים? גם הם עמדו חסרי אונים. השרים, הכוהנים ואפילו המלך היו סובבים כסהרורים ברחובות, מנסים לעודד. אך ההרגשה הייתה של עדר ללא רועה.
לאחר שלוש השנים הכול הסתיים. בעיצומו של הקיץ, ביום השבעה עשר לחודש תמוז, הובקעה החומה והכוחות הבבליים זרמו לעיר. את כל תסכולם על המצור הממושך הם הוציאו על תושבי ירושלים. הם ריטשו נשים הרות, הרגו עוללים, רמסו זקנים והנורא מכול – שרפו את בית המקדש.
בדיעבד נודע לנו כי יחזקאל הנביא כבר ידע על היום. יחזקאל ניבא לאחינו, אשר היו בגולת בבל, כי בעצם היום הזה יבוא מלך בבל ויסמוך מצור על עירנו ירושלים. התברר כי יחזקאל צדק. לו רק יכולנו גם אנו לדעת את מה שידעו אחינו בבבל, אולי הכול היה נראה אחרת. יצאנו לגלות הארוכה בבבל. רבים נספו בדרך, רבים עוד יותר נמכרו לעבדים ולשפחות, משפחות הופרדו, ילדים וזקנים הושלכו בצד הדרך באפיסת כוחות. אני זוכר את הוויכוח בגולה – האם להכריז על אותם תאריכים נוראים כימי צום. פנינו לירמיהו, התייעצנו עם זכריה הנביא.
כולנו הרגשנו כי את העשרה בטבת חייבים לזכור. כי את התאריך הארור הזה, אשר ממנו הכול התחיל, חייבים להנציח כיום צום. וכעת, רגלי ניצבות שוב בשערי ירושלים. הייתי בין המעטים אשר עלו עם עזרא מגולת בבל.  דלת העם חזרה לירושלים, העשירים נשארו שם. והיום עיני דומעות. עיני דומעות לא רק בגלל ההשוואה עם תפארת בית המקדש הראשון, אלא בגלל כל אותם מאורעות אשר טורפים את שנתי וטורדים את מנוחתי, מנוחת אדם זקן אשר נולד בירושלים, יצא לגלות וחזר לציון על מנת למות ולהיקבר בה. זכרו נא, בני היקרים, והעבירו זאת לדורות הבאים: עשרה בטבת היה היום, היום בו הכול החל.  אין לי צוואות רבות, אין לי רכוש לחלק, אולם זאת אבקש מכם – צומו ביום זה. זכרו את המצור הנורא אשר הוביל לחורבן.
(הרב חגי גרוס, אתר כיפה, ח’ טבת תשס”ז)
התבוננות: משמעות הצום - עבודה בקבוצות

נחלק את התלמידים לקבוצות בנות 5-4 חברים. כל קבוצה תקבל כרטיס משימה ותענה על השאלות המצורפות.

המשימות (קישור להדפסה: כל המתאבל על ירושלים- משימות לקבוצות):

“…ואין התענית אלא הכנה לתשובה, לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים בטיול, ומבלים את היום בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר” (קיש”ע, סימן קכא’ א’).

מה משמעות הדברים עבורנו?

“הצום הוא תהליך קשה, אך דווקא עצם הקושי מעניק לנו את ההזדמנות להתקרב לקב”ה באופן משמעותי יותר. כאשר אנו מתעלים על רצוננו לאכול ולשתות, לטובת קיום הציווי של הצום, יש בכך נתינה והקרבה מעצמנו. בנוסף, כאשר אנו רותמים את תחושת הריקנות שנוצרת כתוצאה מהצום, כדי למצוא בתוכנו רמה עמוקה יותר של חרטה, יש באפשרותנו להפוך את הצום להזדמנות נדירה של התחברות עם רצונו של הקב”ה” (עליזה בולאו, להתחבר דרך הצום, אתר אש התורה).

מהי לדעתכם המשמעות המעשית הנגזרת מדברים אלו לחיי היומיום שלנו?

 

סיפור חסידי מספר על בן של מלך אשר פגע פגיעה קשה באביו. כעס האב על בנו, וגירשו מביתו. הלך הבן והתיישב בכפר קטן. בנה לו בקתה קטנה, ובה חי בעוני ובחוסר כל. יום אחד נפוצה השמועה כי המלך עתיד לבקר בכפר. השמועה אמרה כי כל מי שיש לו משאלה, יוכל לכתוב אותה על פתקה, ולהגיש אותה אל המלך. גם בן המלך כתב את משאלתו על פתקה, ומסר אותה ביד עבדי המלך. כשפתח המלך את הפתקאות, מצא ביניהן את אותה פתקה הכתובה בכתב ידו של בנו. קרא המלך את משאלתו של הנסיך המודח, וזלגו עיניו דמעות. וכך כתב הבן: “מלך רב חסד. משאלה קטנה לי אליך. בקתה קטנה יש לי, ועליה גג של קש. והנה החורף קרב, אך הגג דולף, ואין בידי לתקנו. יואיל נא המלך בטובו, ויעניק לי בבקשה מעט קש לתיקון הגג”. אמר המלך בלבו: איך קרה הדבר הזה לבני, עד כי שכח כי בן מלך הוא, ובמקום לבקש לשוב אל הארמון, לא עלה בדעתו לבקש אלא גג של קש … (מתוך מאמרו של הרב עזריאל אריאל / האם באמת חסר לנו בית מקדש).

מה הנמשל בסיפור זה?

(סיפור זה הוא משל לעם ישראל. כל כך עסוקים אנו בחיי יום יום ובשגרה, כל כך התרגלנו להיות ב”גלות” ול”הסתדר” בלי בית המקדש, עד ששכחנו ואיננו מודעים למקום הכל כך טבעי ומרכזי של בית המקדש כלבו של העם היהודי).

 

מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זיכרון למעשינו הרעים, ומעשי אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזיכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב מהן. כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינווה וירא אלוהים את מעשיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: וירא את שקם ואת תעניתם – לא נאמר, אלא: וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה. (קיצור שולחן ערוך, סימן קכ’א, סעיף א).

מהי מטרתו של הצום?

הפנמה: מה הוביל לחורבן - התבוננות אישית

פעמים רבות, כאשר קורה לנו דבר רע, אנו נוטים לזכור את האירוע עצמו – ולשכוח את ההתרחשויות שקדמו לו. צומות החורבן מלמדים אותנו כי הסיפור אינו מתחיל ונגמר בשריפת המקדש (בתשעה באב), ושקדמו לכך פריצת החומות (בי”ז תמוז) ותחילת המצור (בי’ בטבת). אלו האירועים שהתחילו את הפורענות, וחשוב לזכור אותם לא פחות מאשר את התוצאה הסופית. החורבן הוא רק תוצאה של תהליכים מוקדמים יותר.

לצורך הפנמת העניין, נבקש מהתלמידים להיזכר באירוע עצוב או מתסכל מהחודש האחרון.  חשוב לנהוג ברגישות ולא להציף אירועים קשים מדי להכלה (כמו למשל פטירה חו”ח של קרובי משפחה), אלא לכוון לאירועים יותר יומיומיים, למשל : פציעה, הפסד במשחק, כישלון במבחן.

נבקש מהתלמידים להיזכר באותו אירוע. נשאל:

  • אילו מחשבות עולות בראשכם? אילו רגשות ותחושות בגוף צפים?

כעת, נבקש מהתלמידים להיזכר ברצף ההתרחשויות שהובילו לאותו אירוע.

  • אילו מחשבות, רגשות, ותחושות בגוף עולות כעת?
  • האם אתם יכולים לזהות את נקודת ההתחלה המדוייקת שממנה התחילה השתלשלות האירועים?

ניתן לבצע את התרגיל באופן אישי (כל אחד לעצמו), או לבקש מתנדב שידגים את התהליך מול הכיתה. בסופו נערוך סבב שיתוף ותגובות.

אסיף: סיכום

פתחנו בתגובה אישית ויצירתית לצום ולחורבן המקדש. קראנו יחד את התיאור הדמיוני “צומו ביום הזה”, ודנו בקבוצות במשמעויותיו השונות של הצום. לסיום התבוננו באירועים מורכבים בחיינו וניסינו לזהות את נוקדת ההתחלה שהביאה אליהם.

לפי הגמרא (סנהדרין צ”ו ע”ב), כאשר החריב טיטוס את בית המקדש השני, יצאה בת קול משמים ואמרה לו: “בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת, עם הרוג הרגת”.  חז”ל מלמדים אותנו כי לא פחות מאשר החורבן עצמו, חשוב לזכור את התהליכים שהובילו אליו. הצום הראשון שאנו מציינים הוא עשרה בטבת לזכר תחילת המצור, אך גם לכך קדמו תהליכים עמוקים יותר שאותם יש לזכור – עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות (בבית ראשון), ושנאת חינם (בבית שני).

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!