נספר לתלמידים סיפור קצר: חוקר ישראלי יצא לקונגרס בחו”ל. באחד הדיונים הציגה חוקרת מחקר מדעי שבדק כמה זמן מרגע ההתעוררות לוקח לפעילות הלב לעבור ממצב שינה למצב ערות. המחקר הגיע לתוצאה כי זמן הסתגלות למצב החדש אורך 12 שניות. קם החוקר הישראלי ואמר: לתוצאה זו כבר הגיעו אבותינו לפני אלפי שנים כשהורו לנו לומר בכל בוקר: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”, 12 מילים, 12 שניות!

נשאל את התלמידים:

• מהי תחושתכם כאשר אתם אומרים תודה?
• מהי תחושתכם כאשר אומרים לכם תודה?

נברר יחד עם התלמידים את משמעות תפילת מודה אני, ונשאל על כל מילה:

מודה אני לפניך

• מדוע לא אומרים אני מודה?

מלך חי וקיים

• מהי משמעות צירוף שלושת המילים הללו?

שהחזרת בי נשמתי

• על מה אנו מודים?

בחמלה

• כיצד קשורה החמלה כאן?

רבה אמונתך

• מדוע לא אומרים “רבה אמונתי”?

נדון בדבר המשמעויות השונות שעולות מדברי התלמידים

נסביר לתלמידים כי עתה נלמד על מקרים שונים בהם על האדם לברך ולהודות לקב”ה. הראשון שבהם הוא הודאה על נס אישי. נקרא את דברי השולחן ערוך:

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך, אבל הוא עצמו- מברך שעשה לי נס במקום הזה. וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה. (שולחן ערוך סימן רי”ח, סעיף ח)

נשאל:

• מי מברך על הנס ומי לא?
• האם שמעתם על מישהו שקרה לו נס?
• כיצד הייתם מגדירים נס?

נסביר לתלמידים כי יש סוג נוסף של ברכת הודאה והיא ברכת הגומל. ברכה זו נאמרת במניין, על ידי מי שחייב בברכה. זה נוסחה:

ברוך אתה ה’ הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב. הקהל עונה: אמן. מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב, סלה.

נשאל:

• מה ההבדל בין ברכה זו לברכת הנס?
• מתי מברכים על ברכה לדעתכם?

נקרא את דברי הבבלי:

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (בבלי, ברכות, נד ע”ב)

נסביר לתלמידים כי זהו המקור הבסיסי לחיוב בברכת הגומל, ונשאל:

• מי חייב להודות?
• האם ישנן אפשרויות נוספות הדומות לארבעה אלו?

לסיום, נבקש מהתלמידים לנסות ולכתוב ברכת הודאה במילים שלהם.

דנו בדקדוק משמעות המילים של תפילת מודה אני הנאמרת כל בוקר. פגשנו את שתי ברכות ההודאה בהם חייב אדם שניצל מסכנה לברך: ברכת שעשה לי נס, וברכת הגומל. לבסוף ניסינו לחבר ברכת הודאה משל עצמנו.