נקריא לתלמידים את הגדרת “הזכות לבחור” כפי שהיא כתובה בחוק יסוד: ‘הכנסת’:

“כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת אם בית משפט לא שלל ממנו זכות זו על פי חוק; חוק הבחירות יקבע את המועד שבו ייחשב אדם בן שמונה עשרה שנה לעניין השימוש בזכות הבחירה לכנסת“.

נשאל את התלמידים מהי לדעתם המשמעות של זכות זו? מהם הערכים שהיא מבטאת? (למשל: לכל אחד יש אפשרות להשפיע, להיות שותף, לבטא את עמדותיו, לאזרח ניתן הכוח לעצב את פני החברה שהוא משתייך אליה, זכות זו נובעת מרעיון השוויון וחירות הביטוי, זכותו של הפרט להגדרה עצמית על פי השקפותיו, חינוכו ועוד).

נראה לתלמידים את הסרטון “נהג המונית” (הקצרצר- 49 שניות) בקישור הבא. הסרטון הוא חלק מקמפיין לעידוד הצבעה וטענתו המרכזית היא שמי שאינו מצביע בבחירות אין לו זכות לטעון כנגד המתרחש במדינה- מי שמצביע- משפיע.

לאחר הצפייה נשאל את התלמידים מהי דעתם על העמדה המוצגת בסרטון? האם אכן ההצבעה בבחירות היא כל כך משמעותית בעיניהם? מדוע?

 א.נחלק לתלמידים את נאומו של פרופ’ חיים ויצמן לכבוד ישיבת הפתיחה של הכנסת הראשונה.

(הנאום מובא כאן בחלקו, את הנאום המלא ניתן לקרוא באתר הכנסת).

יום גדול היום הזה בחיינו

קטעים מתוך נאומו של פרופ’ חיים ויצמן, נשיא מועצת המדינה הזמנית בטקס הפתיחה של ישיבת האסיפה המכוננת- הכנסת הראשונה בט”ו בשבט תש”ט (14/2/1949)

ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת-ישראל, את כנסת-ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית – ירושלים. .. ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו ניתן שבח והודיה לאלוהי ישראל שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים.
… מעמד זה הוא פרי ההתעוררות הכבירה של הרצון הלאומי שקמה בעמנו בדורות האחרונים. לפני כשבעים שנה היה האות. מיטב בני האומה, מנהיגי הדור הנעלמים והאלמונים, קמו להגשים את חלום הדורות של שיבת ציון וחידוש הקוממיות הלאומית.
… היום אנו ניצבים על סף תקופה חדשה. יצאנו מפרוזדור המשטר הזמני ואנו נכנסים לטרקלין של המשטר הדמוקראטי המסודר והקבוע. הכנסת הזאת נבחרה ע״י כל קהל אזרחי ישראל. רצון העם כולו בא לידי ביטוי חפשי ומלא בבחירות האלו. אנו ניגשים להקים את בניננו הממלכתי על יסודות הוגנים ואיתנים — יסודות של חופש, שויון, אחריות הדדית ומשמעת משותפת. לא עוד ישוב של שבט חלוצים בודד הכפוף לשלטון זר בחר בכנסת הזאת. היא נבחרה ע״י עם עצמאי היושב בארצו החפשית.
…אנחנו העם שנתן פעם לעולם כולו את בשורת הרוח שהיתה ליסוד התרבות האנושית. עינו הבוחנת של העולם צופה עכשיו אלינו לראות איזו דרך נבור לנו בסידור חיינו, מה דמות נעצב למדינה שלנו. אזנו קשובה לשמוע אם תצא בשורה חדשה מציון ומה תהיה הבשורה.
…יום גדול היום הזה בחיינו. אל ייחשב הדבר לנו ליהירות יתירה, אם נאמר כי יום גדול הוא גם בחיי העולם. בשורת עידוד ותקוה טובה יוצאת בשעה זו מן הבית הזה, מעיר הקודש הזאת, לכל הנרדפים והמדוכאים בעולם כולו הנאבקים על חרות ושויון. יש שכר למלחמת מצוה. אם אנחנו, העם הדווי והסחוף, המדולדל והנדכא, זכינו למעמד זה, יש תקוה לאחריתם של כל הנושאים נפשם לדין צדק.
…אישי הכנסת! שאו ברכה לכינוסכם הראשון. זכרו כי עיני כל העם היהודי אליכם נשואות וכי הכיסופים והתפילות של דורות עברו מלוות את צעדיכם. מי יתן והיינו כולנו ראויים לגודל השעה ולכובד האחריות.

נבקש מהתלמידים לקרוא בזוגות את הנאום ולסמן את כל המשמעויות השונות שמעניק חיים ויצמן לבחירות הראשונות במדינת ישראל. נאסוף את האמירות השונות על הלוח.

ב.נקריא לתלמידים את תיאורו המרגש של הרב משה יקותיאל אלפרט זצ”ל המתאר ביומנו האישי את הבחירות הראשונות לכנסת ישראל:

בחירות לכנסת הראשונה

הדברים שלהלן, לוקטו מתוך יומנו האישי של הרב משה יקותיאל אלפרט זצ”ל שהיה רב בישיבת ‘עץ חיים’ בירושלים (בשנים 1917- 1955). וכן מונה ע”י השלטון הבריטי כ’מוכתר’ (נציג ציבור) של כל השכונות היהודיות שבצפון ירושלים – בית ישראל הישנה והחדשה, מוסררה, הר הזיתים, סנהדריה, מחניים ושנלר.

בפעם הראשונה לאחר אלפי שנה – יום הבחירות לכנסת הראשונה כ”ד טבת תש”ט 25/1/49

בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי ר’ שמעון ליב וגיסי ר’ נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי ‘זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו’. אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה. שנלך לבחירות למדינה יהודית ו’ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה’. …

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי, אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, …

כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות, עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. בשעה 5:50 באנו לבית הפועל המזרחי, ואנחנו היינו הראשונים. רק השמש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? הם עוד לא באו! חיכינו עד שעה 5:54 באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי ובשעה 6:02 בא היושב ראש של הוועדה העורך דין —. מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון, כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6:00… היו”ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים.

ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו”ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים וסגן היו”ר רשם את שמי בנייר, ונתן לי את מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ‘ב’ רשימת האיחוד הדתי ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו”ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו, לא האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו”ר והסגן, ויתר חברי הועדה ויצאתי משם. חיכיתי לאשתי, אחי וגיסי, ובשעה 6:28 שבנו הביתה.

הלכתי להתפלל, יום חג גדול.

לאחר הקריאה נזמין את התלמידים לשתף במחשבותיהם בעקבות הדברים. ישנה סבירות גבוהה שהתלמידים יעמדו על הפער שבין השמחה, ההדר וההתרגשות העולים מדברי פרופ’ חיים ויצמן והרב אלפרט, לבין הציניות, חוסר האמון והניכור הקיימים הרבה פעמים בחברה הישראלית כיום כלפי העולם הפוליטי. נשאל את התלמידים מה לדעתם גורם לפער זה, ומה ניתן לעשות כדי לשנות מצב זה?

לסיום השיעור נשאל את התלמידים כיצד הם, שעוד לא הגיעו (ברובם לפחות,) לגיל שבו ניתן לבחור (ולהיבחר) לכנסת, יכולים להיות אזרחים מעורבים ופעילים? כיצד הם יכולים לגלות בפועל אחריות על המתרחש בחברה הישראלית?