נשב במעגל וכל תלמיד יקבל את הציור “הצעקה” של מונק.

• אילו תחושות התמונה מעוררת בנו?
• מה אנו מדמיינים שארע לדמות בציור?
• מתי בפעם האחרונה הרגשנו כאילו אנו הדמות הצועקת?
• מה היתה הדמות אומרת לנו לו היה בלון של מילים יוצא מפיה?

נאזין לתשובות.

נפתח תנ”ך בחומש שמות, פרק ב’, פס’ כ”ג- כ”ד. נקרא את הפס’ ונבקש מהתלמידים להדגיש את המילים המבטאות פעולה או הלך נפש בעם:

ויהי בימים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה .וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב.

נכתוב על הלוח את הדברים שיעלו: “ויאנחו”, “ויזעקו” “שוועתם”, “נאקתם”.

• מה הקשר בין הציור שראינו קודם לפס’?
• מה בנ”י “אומרים” בצעקה ובאנחה שלהם?
• מדוע אינם מתנסחים, מתפללים אל ה’  במילים, בבהירות?

נזמין תלמידים לשתף במקרים בחייהם אשר בהם הרגישו צורך עז לצעוק,  נותרו “ללא מילים” או חשו כי אין להם יכולת להתבטא כפי שהיו רוצים.

• מי עוד בסיפור שלפנינו הרגיש כי אינו יכול להתבטא במילים?
• האם הקושי שלו נפתר? ושל עמ”י?

הפסוק מתאר מצב של זעקה ואנחה גדולה. עמ’י פונה אל ה’ בצעקה, נטולת מילים אך עשירה במשמעות.

בשלב זה נחלק את הכיתה לחברותות. את החלוקה לחברותות (אם אינן קבועות בכיתה) כדאי לעשות מראש בבית ולהשתדל לייצור התאמה בין הזוגות למימוש פוטנציאל השיחה והלימוד.

כל זוג יישב סביב דף מקורות,המלווה בשאלות הפנמה.

המקור הראשון- מתוך “נתיבות שלום” לר’ מסלונים, עוסק בגלות הדיבור של עמ”י ושל משה שהיה תמצית של נשמות עמ”י.

המקור השני- עוסק במצווה להרבות בסיפור על יציאת מצרים ולומר שלושה דברים בליל הסדר. כאן נבין כי “הכלי הוא המסר” עצם המצווה להרבות בדיבור בליל חגיגת הגאולה, מבטאת את ההכרה שלנו בערך הדיבור, במעלתו.

המקור השלישי- “שער הכוונות” מצייר לנו ציור מוחשי של המיצר האנטומי בגוף האדם.  הגרון, מקום צר, והפה – כמרחב פתוח שמוציא אור.

לאחר הלימוד, נבקש מכל אחד בחברותא לספר לחברו על חוויה שבה הרגיש כמו הדמות בציור “הצעקה”.

• מה גרם לתחושה?
• האם השמיע צעקה או שתק אותה… ?

כל אחד ישתף באלו נושאים הדיבור שלו נמצא “בגלות” ומתי הדיבור שלו  “נגאל” וזורם ממנו בשטף.

בקב’ מתקדמות אפשר לנסות לעזור זה לזה בשיח וללמוד יחד את דברי הרב קוק, השופכים אור על הדיבור ככלי מדד למצב נפשי:

 האדם יכול לדעת את מעמדו הרוחני על פי הבהירות של הדיבור שלו. מה שהאור הנשמתי יותר חי בקרבו, כפי אותה המידה יחוש, איך כל דיבור ודיבור שלו יוצא כחץ, וכשטף מים חיים , ואיך שהוא בא ונמשך ממקור חיים, ופועל את פעולתו בעולם. מובן שהאיכות הפרטית של הפעולה של הדיבור תשוער על פי המידה הפרטית של העילוי הנשמתי, כל חד וחד לפום דרגיה” ( הרב קוק, אורות הקודש, ג’, רפ”ג)

• כיצד נעביר דיבור גלותי לדיבור של גאולה?
• איך אפשר לפתוח את סכר הפה?

נחזור למליאה. במעגל ונבקש ממי שמעוניין לספר לנו מה התחדש לו בעקבות הלימוד.

נפתח שוב את התנ”ך בפסוקים העוסקים בשירת הים. נקרא בקול ביחד כל הכיתה ונשים לב, כי לאחר שהושלם מהלך הגאולה זכו משה ובנ”י להגיע למעמד גבוה ביותר של אמירת שירה. זהו דיבור שוטף, מנוסח, אומנותי ורוחני. ראינו כי הדיבור הוא המעלה הגדולה של האדם על פני שאר הבריאה. זוהי הדרך לייצור קשר עם אחרים סביבינו ועם רבש”ע ואולי גם עם עצמינו. כאשר אנו מתקשים בדיבור נשאל את עצמינו מדוע. נחשוב כיצד נוכל לפתח את הדיבור שלנו ו”לגאול” אותו. (שיתוף במעגל בכיתה, כתיבה אישית, התכווננות לקראת תפילה  ועוד)

חג ה”פה סח” – מהווה עבורינו הזדמנות לחגוג את יכולת הדיבור. לקראת “ליל הסדר” מוזמן כל תלמיד לחשוב עם עצמו על מה (ועם מי: בן משפחה, חבר, הקב”ה) היה רוצה לדבר במהלך החג  ולפעול למימוש הדיבור.

לאחר פסח מוזמן כל אחד לשתף אותנו בדיבור מאיר שחווה.

פתחנו בתמונה עצמתית ודרך הפסוקים ניסינו לראות מהי אותה זעקה שזעקו ישראל לה’ במצרים. עם דף המקורות העמקנו את מהות הדיבור ואת ההבנה שמצב של דיבור שוטף ובהיר, בו אני מצליח להביע את עצמי כמו שהייתי רוצה, הוא מצב של גאולה ובפסח המצווה היא לגאול את הדיבור. מזעקה וגלות לדיבור של חיבור וגאולה.