התורה מצווה את האדם להשיב אבידה לבעליה. מדובר במצווה מאתגרת שכן הבעלים אינו מצוי לפנינו ועלינו לאתרו. מטבע הדברים, לא תמיד ההשבה נוחה ופשוטה ולפעמים מתפתחים מנגנונים ציבוריים לשם כך. הסוגיה בה נדון בשיעור זה עוסקת בעקרונות מנחים לאופן ההשבה ובמנגנון הציבורי המיועד לכך בתקופות שונות בהיסטוריה היהודית. דרך הדיון בגמרא אנו למדים על השיקולים שחז”ל שוקלים בבואם לכוון את האדם כיצד להשיב אבידה. שיקולים אלה מביאים לידי ביטוי את טובת המשיב והמאבד כאחד- מצד אחד אי הטרחת המשיב ‘יותר מדאי’ ומן הצד השני, קריאה למשיב לחשוב על המאבד- ‘ראה האיך תשיבהו לו’.

נלמד בחברותות או בכיתה את המקורות הבאים ונענה על שאלות ההבנה והעיון:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כח עמוד א – עמוד ב

משנה.

ועד מתי חייב להכריז?

עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים,

כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.

מי צריך לדעת על האבידה?

גמרא.

תנא: שכני אבידה.

מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה – אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה!

אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבידה.

• לפי רבי מאיר, מי צריך לדעת על האבידה?
• לפי התשובה הקודמת, באיזה מקום צריך להכריז על האבידה?

הכרזה ברגל

רבי יהודה אומר כו’.

• לפי רבי יהודה, למה צריך להכריז דוקא בזמן הרגל?
• באיזה מקום צריך להכריז?

ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, (שהוא) חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת!

• מהי הסתירה בין הברייתא למשנה?

אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן – במקדש ראשון, כאן – במקדש שני.

במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב – בעינן כולי האי, במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים – לא בעינן כולי האי.

• מהו הפתרון של רב יוסף?

אמר ליה אביי: והא כתיב וישבו הכהנים והלוים וגו’ והמשררים והשוערים… וכל ישראל בעריהם וכיון דהכי הוא – אפכא מסתברא: מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא, דמצוות עלמא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא. מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – בעינן כולי האי.

• מה קושי של אביי עם הפתרון של רב יוסף?
• מהו הפתרון של אביי?

רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני, לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי.

אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז – גלימא מכריז.

דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז, בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה. אלא שמע מינה: גלימא מכריז, שמע מינה.

רבא אמר: אפילו תימא אבידתא מכריז, לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.

• מהו הפתרון של רבא?
• מה השיקול של חכמים?

ניסוח ההכרזה

תנו רבנן: רגל ראשון אומר: רגל ראשון, רגל שני אומר: רגל שני, רגל שלישי אומר סתם.

ואמאי? לימא רגל שלישי? –

דלא אתי לאחלופי בשני. –

שני נמי, אתיא לאחלופי בראשון! –

הא קא אתי רגל שלישי. –

• מהי הסיבה שבה שברגל השלישי הניסוח שונה?
• איזה עיקרון עולה מתוך דיון זה?

ההשתלשלות ההיסטורית

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה – היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים – התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו.

מאי משרבו האנסין? – דאמרי: אבידתא למלכא.

רבי אמי אשכח אודייא דדינרי, חזייה ההוא רומאה דקא מירתת. אמר ליה: זיל שקול לנפשך, דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא.

• תאר את ההשתלשלות ההסטורית של מקום ההכרזה?
• מה כמות האנשים שנחשפת להכרזה בכל מקום?
• לאיזו דעה במשנה מתאים כל מקום?

אבן הטוען

תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. וזו היא ששנינו: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען.

• מהי “אבן הטוען”?
• מה היתרון שבהכרזה במקום כזה?

שאלות לסיכום ועיון:

• תאר את השתלשלות מנגנון השבת האבידה בשלוש בתקופות השונות.
• סכם את הסברות השונות המפיעות בגמרא לגבי אופי ההשבה.
• האם השלב האחרון בהשתלשלות שהגמרא מתארת נראה לך מתאים לעולם שלנו או שיש להוסיף שלבים נוספים, אחרי גזירת המלכות ?

רמת הטרחה וההשקעה בהשבת אבידה

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כח עמוד ב

משנה.

כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל – ימכר.

שנאמר והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים? רבי טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן.

• מהו דבר ש”עושה ואוכל”? ומהו דבר “שאין עושה ואוכל”?
• מה ההבדל בדין ביניהם?
• איך לומדים זאת מהפסוק “והשבותו לו”?

גמרא.

ולעולם? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש.

תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור – מטפל בהן עד שנים עשר חדש. מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן. אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן.

אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת כבהמה גסה.

תניא נמי הכי: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום, מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן. אווזין ותרנגולין וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו – מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך – שם דמיהן ומניחן.

• מלא את הטבלה:

קשיא עגלים וסייחין אעגלים וסייחין, אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין!

עגלים וסייחין אעגלים וסייחין לא קשיא; הא – דרעיא, והא – דפטומא.

אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא: הא – ברברבי, הא – בזוטרי.

• מהי הסתירה בין שתי הברייתות?
• איך הגמרא פותרת את הסתירה הזו?
• מה לדעתכם שני העקרונות שמנחים את הברייתות לעיל?

ושאינו עושה ואוכל.

תנו רבנן: והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים, וסיח לסייחין, אווזא לאווזין, ותרנגול לתרנגולין.

• הסבר את הברייתא: מה פירוש הביטוי “שלא יאכיל”?
• מהו העיקרון העולה מתוך דרשת הפסוק “והשבותו לו”?

הרב משה פיינשטיין, שו”ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה

הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג’ רגלים בירושלים כדאיתא בבבא מציעא כ”ח ע”ב. אף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם “חברא חברא אית ליה” (ע”פ בבא בתרא כח ע”ב). אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו.

• איזו מהסברות שלמדנו באה לידי ביוטי בדברי הרב פיינשטיין?
• האם אתם מזהים בדבריו תנועה נוספת על גבי השלב האחרון שמתואר בגמרא?

הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק ג עמ’ נ

המוצא אבדה ואינו מכיר את בעליה, מכריז עליה בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות. …דשמא הוא מתפלל בבית כנסת אחר. ובמושב קטן נראה שאין זו בעיה, אמנם בעיר גדולה בתנאי החיים כיום הדבר קשה מאד לביצוע.

ומסתבר דבמקום שנוהגים שכל המוצא אבדה מביאה למשטרה ולשם הולך גם כן המאבד. והמשטרה נוהגת כחוק ביושר, יש למסור למשטרה את האבדה על מנת שתחזיר נגד סימנים. והכל לפי המקום, תושבי המקום והזמן. …כן נראה פשוט ודמי להא דאיתא בבבא מציעא כח ע”ב: “תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה”. ונראה דעדיף טפי מלהכריז בבתי כנסיות, כיוון שלצערנו לא כולם באים להתפלל תדיר. וידועות לי עובדות רבות ואף בדידי הוי עובדא ומסרתי למשטרת ירושלים ונמצא המאבד. ולפי הענין (כאשר המאבד בא להודות לי) היה ברור שאילו הכריזו בבתי כנסיות בלבד, לא היתה מתקיימת מצוות השבת אבדה. והכל לפי המקום, השכונה והתושבים שנמצאים בסביבה וכו’. והעיקר למצוא את הדרך הנכונה להגיע למאבד האבדה ולהשיבה.

• מהו העיקרון המנחה בתשובתו של הרב בצרי?
• לאיזו סברה שלמדנו עיקרון זה קשור לדעתכם?
• האם אתם מזהים אצלו תנועה נוספת על גבי השלב האחרון שמתואר בגמרא?
• האם הייתם מוכנים לומר כי פסקו של הרב בצרי קשורות בקשר ישיר לרעיונות המנחים של סוגייתנו?

“לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי”

שו”ת של כולל דיינות פסגות באינטרנט

שאלה: חיכיתי בתחנת אוטובוס בעיר אחרת, ופתאום ראיתי אבידה. לא היה לי דף ועט לכתוב שלט, והאוטובוס שלי עמד להגיע.
האם הייתי צריך לפספס את האוטובוס, לחכות לאוטובוס הבא, ולהשיג (מחברים וכדו’) דף ועט ולטפל באבידה? או אולי לבקש מחבר שלי שגר שם שיטרח בה בשבילי? (וזה לא מנומס להטריח אותו) בסוף השארתי את האבידה במקומה ועליתי לאוטובוס. עדיין מוטל עליי החיוב ללכת ולהשיב את האבידה? אני צריך לחזור לאותו מקום ולטפל בה? ומה אם כבר הגעתי הביתה?

תשובה:

שלום וישע רב. בנוגע לשאלותיך בדבר מצוות “השבת אבדה”:
1. האם חובה להפסיד האוטובוס ולטרוח על השבת האבדה?

כן. כמו בכל המצוות שהאדם מחויב להשקיע זמן ומרץ כדי לקיימן.
במידה ונגרם הפסד ממוני כתוצאה מקיום המצווה רשאי ליטול שכר עבורה, כפי שמובא בהרחבות. (ועיין שם שבאופן שרוצה בכל הפסדו ואינו יכול להתנות בבי”ד לקבל זאת, אינו מחויב להשיב…

שיעור השכר: “כפועל בטל”. ונחלקו הפוסקים בשיעורו: יש אומרים דהיינו הסכום שהיה מוכן ליבטל ממלאכתו הקבועה ולישב בבטלה [שהרי על טירחת המצווה אין נוטלים שכר]. (שולחן ערוך חושן משפט סימן רסה סעיף א).
ויש אומרים דהיינו הסכום שהיה מוכן ליבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכת ההשבה [והיינו קצת יותר מהסכום הנ”ל] (הגהת הרמ”א שם). ולדברי הכול אין לו ליטול יותר ממה שהיה מרוויח ממלאכתו הקבועה.
במידה ואין השכר הנ”ל מספק אותו, רשאי להתנות בפני בית-דין שייטול כפי מלוא שכרו שמפסיד עבור ההשתדלות במצווה. ואם אין באפשרותו להגיע לבי”ד להתנות, אינך מחויב להפסיד ממונו עבור ההשבה.

• חפשו בתשובה ביטויים לסברות שראינו.

תורה תמימה הערות ע דברים פרק כב

טז) ר”ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי’ לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך:

יז) ר”ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי’ בחו”מ סי’ רס”ז בשיעור זמני השמירות לכל מין.

 יח) כגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס’ אעפ”י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ”ל. ונראה הבאור מ”ש דדרשינן מן והשבתו, משום דדי הי’ לכתוב והשבות לו בלא ו’ הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו,כן והרים את אזכרתה והקטיר (פ’ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה.

• מהי טענת הרב אפשטיין?
• האם אתם מזדהים עם דבריו ועם ההרחבה שבהם ?

נסכם לתלמידים:

ניתן להבחין בסוגיה ובדברי הפוסקים בעקבותיה במתח שבין הרצון להשיב את האבידה לבעליה ובין הרצון שלא להטריח את מוצא האבידה או להפסידו ממונית, במידה ומדובר באבידה שאחזקתה עולה כסף. המתח הזה צריך להתאזן מחדש בכל פעם ששינוי היסטורי מאתגר את אופן ההשבה (ביטול אבן הטוען, גזרת המלך). ניתן לראות שעם התגברות השימוש באמצעי התקשורת (כאן מדובר בעקר בזו המודפסת) בוחנים הפוסקים את סוגיית ההשבה תוך התייחסות לטרחה ולהוצאות הממון של המוצא. הרב משה פיינשטיין פוטר את המוצא מהוצאת ממון גדול על פרסום בעיתונות, הרב עזרא בצרי דן בדרכי השבה שלא מופיעות בגמרא כמו המשטרה ומסיק שאין צורך להשתמש דווקא בדרכים המופיעות בגמרא אלא העיקר שתושב האבידה. התשובה של כולל דיינות פסגות מדגישה את חשיבות ההשקעה בהשבת אבידה גם על חשבון ביטול זמן.

התורה תמימה קושר בין הצלה מהיזק והבאת תועלת במסירת מידע לבין השבת אבידה- על הכיוון הזה ננסה לחשוב במשימת ההתבוננות.

היחס בין דברי הפוסקים שראינו לסוגיא הוא יחס של הרחבה. הפוסקים יכלו לטעון שבגלל הגזירה שהיא בעצם המילה האחרונה בתלמוד בעניין, עדיין שרירה וקיימת התקנה לא להחזר אבידה כלל אלא להודיע בשקט לשכנים. הפוסקים רואים כמובן מאליו את הצורך להשתמש באמצעים שבידינו כדי להפיץ את דבר קיומה של האבידה שמצאנו, במובן מסויים אפשר לטעון יש כאן מעין אבן הטוען מודרנית, כלומר חזרה מסויימת לדין הברייתא הראשוני.

סוגייתנו עוסקת במתח בין הטרחה של מוצא האבידה, לבין הערך של הגעת האבדה לבעליה וקוראת לאדם לשקול היטב את האופן שבו הוא בוחר לשמר את האבידה למען המאבד. הדילמה הזו מלווה גם התלבטויות אחרות שקשורות בעזרה לאחר שיכולה לגזול הרבה מהנותן עצמו. בעקבות דברי התורה תמימה ננסה ליצור אנלוגיה בין עצה טובה או עזרה והנחיה בתחום כלשהו לאבידה. זאת מתוך הנחה שהרבה טוב ושפע נמצא בתוך כל אדם, ואפשר ל’השיב’ לו גם טובין נפשיים ולא רק חומריים. ‘טובין’ שאנו מאמינים שיש אצלו אך צריכים עזרה מצדנו כדי שיבואו לידי ביטוי.

בעקבות האנלוגיה הזו ננסה להיעזר בעקרונות מהסוגיה על מנת לשאול את עצמינו- באילו מצבים היינו רוצים להתגייס לעזור ‘ולהשיב’ לאדם יכולת או סגולה שנמצאת אצלו בכח אך ‘אבדה ממנו’, ובאילו מקרים לא.

נציג לתלמידים את המקרים הבאים:

• לאדם יש חבר שסובל מחוסר ביטחון עצמי, כאשר השהות המשותפת שלהם יחד ועשייה משותפת של פעולות שונות עוזרת מאד לחבר להתגבר על הקושי שלו ולקבל ביטחון. מאידך , היא גוזלת זמן ומשאבים רבים יותר ממה שהאדם היה מקדיש לחברו לולא היה יודע על קשייו ועל האופן בו הוא מסייע לו.
• אדם שומע על עבודה או שליחות, הוא מכיר אדם שמתאים למשימה, יכול להיתרם ממנה רבות ולתקן בעצמו דבר מה  (על סמך התרשמות או היכרות מעמיקה) עד כמה עליו לנסות לשדל את האדם ליטול על עצמו את התפקיד, עד כמה יש לטרוח בדבר?
• גם דוגמא שעוסקת בשידוכים בהחלט מתאימה לכאן, (כאן מצטרפת גמרא מפורשת בריש מסכת קידושין, בעל האבידה מחזר אחר אבדתו..)

נבקש מהתלמידים לחפש בסוגיא אחר סברות שונות שניתן לתרגם אותם לשיקולים לטובת ניסוח עצות טובות להתמודדות עם הבעיות המובאות בדוגמאות או דוגמא דומה מהחיים שלו (עדיף), ולבסוף להציג לנו את עמדתו לגבי הדוגמא שבחר.

תשובות צפויות\אפשריות:

• “לא הטריחו חכמים באבידה יותר מדי”- לא אנסה לשדל את האדם מעבר לפניה בסיסית.
• “מכריזין עליו שלושה רגלים” – אנסה מספר פעמים על מנת לתת לו הזדמנות להתגבר על אי הנעימות\אתאמץ בשבילו הרבה.
• “בעינן למטפי ליה חד יומא לעיוני במאניה” –חשוב לתת לאדם זמן לזהות את הצורך בעצמו ולא לדחוק בו להיענות להצעתנו.
• “משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו ודיו” –בעולם שלנו אנשים אינם אוהבים עזרה ועצה, אפשר להציע עזרה רק לחבר קרוב, מעבר לכך אין צורך.
• “אבן טוען היתה בירושלים” –חשוב לקדם רעיונות כמו ‘בנק זמן’ ומערכות שיתוף מידע על מנת לאפשר לאנשים להשיב זה לזה שמנים אבודים ויכולות אבודות.
• “תנו רבנן: והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו” – חשוב על טובת חברך, ואל תציע בפניו ‘אבידות’ שאינן שוות לו את המאמץ להשגין.

התלמיד יבחר סברא, שתיים, או חילוק בין סברות וישליך אותו על דוגמא שבחר. ניתן לבצע את המשימה בעל פה, מה שאמנם יוצר נביעה יותר ספונטנית של הבעה אבל גורם לכך שרק מיעוט של תלמידים ישתתף. עדיף לבצע את המשימה בכתב ,כאשר מי שרוצה יוכל להקריא לכולם, ובכך לגרום לכולם לבצע מצד אחד, אבל גם לגרום לדיון בכיתה.

בשיעור זה עסקנו במתח שבין מצוות השבת אבידה לבין גודל הטורח וההפסד שדרשו חכמים מהאדם להפסיד עבור מצווה זו. למדנו את הסוגיות העוסקות במקום ובזמן ההכרזה, ובשאלת הזמן בו צריך המוצא לשמור את בעלי החיים שמצא. לאחר מכן עסקנו בשאלות הלכתיות בנות זמננו העוסקות בשאלות אלו. לסיום חשבנו על השלכות נוספות של דילמה זו בשאלה- מהם גבולות הנתינה שלנו. ניסינו לענות על שאלה זו מתוך העקרונות העולים מהסוגיה.