ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם

בבא מציעא כח ע”א: הכרזה

בשיעור זה נעסוק בנושא השבת אבידה. נתמקד בסוגייה העוסקת בזמן ובמקום ההכרזה, נראה את השיקולים השונים ואת מידת המחויבות של המוצא להגיע אל המאבד. בעקבות הסוגיה נעיין גם בפסיקת הלכה בת זמננו העוסקת ברמת הטרחה של המוצא, ובמקומות עליו להכריז על האבידה. נראה את היתרונות והחסרונות של הכלים המודרנים בפרסום השבת אבידה.
לב השיעור: איך מחזירים אבידה?
פתיחה: פתיחת הנושא - השבת אבידה

נבקש מהתלמידים לשתף בסיפורי השבת אבידה משמעותיים שאירעו להם. ניתן לבקש מהם לשים דגש על שלב ההכרזה על האבידה בסיפור.

נכתוב על הלוח בגדול- “השבת אבידה”.

נשאל את התלמידים:

  • מהו חפץ הלב שלכם לקראת לימוד הגמרא בנושא הכרזת מציאת אבדה?
  • האם יש שאלה מסוימת שמעניינת אתכם?
  • האם מעניין אתכם ללמוד את ההלכות? את הטעמים למצווה? ועוד.

לאחר מכן, נקיים סבב בו התלמידים ישתפו בחפץ ליבם. חשוב לשמוע את כולם – גם אם לא נוכל להיענות בשיעור לכל הרצונות. ייתכן ובעקבות הסבב נוכל לדייק מעט את השיעורים הבאים.

מפגש: עיון בסוגיה

נבקש מהתלמידים ללמוד בחברותות את הגמרא ולענות על שאלות ההבנה:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כח עמוד א – עמוד ב
משנה.
ועד מתי חייב להכריז?
עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים,
כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.

מי צריך לדעת על האבידה?

גמרא.
תנא: שכני אבידה.
מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה – אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה!
אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבידה.
  • לפי רבי מאיר, מי צריך לדעת על האבידה?
  • לפי התשובה הקודמת, באיזה מקום צריך להכריז על האבידה?

ההכרזה ברגל

רבי יהודה אומר כו’.
  • לפי רבי יהודה, למה צריך להכריז דוקא בזמן הרגל?
  • באיזה מקום צריך להכריז?
ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, (שהוא) חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת!
  • מהי הסתירה בין הברייתא למשנה?
אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן – במקדש ראשון, כאן – במקדש שני.
במקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב – בעינן כולי האי, במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים – לא בעינן כולי האי.
  • מהו הפתרון של רב יוסף?
אמר ליה אביי: והא כתיב וישבו הכהנים והלוים וגו’ והמשררים והשוערים… וכל ישראל בעריהם וכיון דהכי הוא – אפכא מסתברא: מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא, דמצוות עלמא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא. מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – בעינן כולי האי.
  • מה קושי של אביי עם הפתרון של רב יוסף?
  • מהו הפתרון של אביי?
רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני, לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי.
אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז – גלימא מכריז.
דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז, בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה. אלא שמע מינה: גלימא מכריז, שמע מינה.
רבא אמר: אפילו תימא אבידתא מכריז, לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.
  • מהו הפתרון של רבא?
  • מה השיקול של חכמים?

שינויי הנוסח

תנו רבנן: רגל ראשון אומר: רגל ראשון, רגל שני אומר: רגל שני, רגל שלישי אומר סתם.
ואמאי? לימא רגל שלישי? –
דלא אתי לאחלופי בשני. –
שני נמי, אתיא לאחלופי בראשון! –
הא קא אתי רגל שלישי. –
  • מהי הסיבה שבה שברגל השלישי הניסוח שונה?
  • איזה עיקרון עולה מתוך דיון זה?

ההשתלשלות ההיסטורית

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה – היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים – התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו.
מאי משרבו האנסין? – דאמרי: אבידתא למלכא.
רבי אמי אשכח אודייא דדינרי, חזייה ההוא רומאה דקא מירתת. אמר ליה: זיל שקול לנפשך, דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא.
  • תאר את ההשתלשלות ההסטורית של מקום ההכרזה?
  • מה כמות האנשים שנחשפת להכרזה בכל מקום?
  • לאיזו דעה במשנה מתאים כל מקום?

אבן הטוען

תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. וזו היא ששנינו: צאו וראו אם נמחת אבן הטוען.
  • מהי “אבן הטוען”?
  • מה היתרון שבהכרזה במקום כזה?

יאוש בעלים

רש”י ברכות נח, ב
וסתם כלי לאחר י”ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י”ב חדש בפרק אלו מציאות (ד’ כח.) מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י”ב חדש ושוב אין צריך להכריז.
  • לפי רש”י- למה מספיק להכריז שלוש רגלים- ולא יותר?

בסיום לימוד הסוגיה- נבקש מהתלמידים לחשוב על שתי שאלות שיש לו, מכל סוג שהוא- מרמת הפשט ועד רמת הרעיון. נערוך סבב לשמוע את השאלות (אין צורך לענות עליהן בשלב זה).

התבוננות: דיון- חשיפה ישירה או תגובת שרשרת?

נשאל את התלמידים:

  • האם מטרת ההכרזה היא חשיפת המאבד להכרזה בצורה ישירה או די בתחילת ‘תגובת שרשרת’?

נלמד עם התלמידים את המקורות הבאים:

שו”ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה – היכן צריך להכריז
“הנה בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שישים במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם, כגון אצל המעליות של בתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג’ רגלים בירושלים כדאיתא בבבא מציעא כ”ח ע”ב. אף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכין דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם “חברא חברא אית ליה” (ע”פ בבא בתרא כח ע”ב). אבל אין מטריחין המוצא יותר מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים שידוע שקוראין אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז שם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון כי אף על ידי המודעות האחרות היה יודע מי מצא אבידתו.”
הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק ג עמ’ נ
“המוצא אבדה ואינו מכיר את בעליה, מכריז עליה בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות. …דשמא הוא מתפלל בבית כנסת אחר. ובמושב קטן נראה שאין זו בעיה, אמנם בעיר גדולה בתנאי החיים כיום הדבר קשה מאד לביצוע.
ומסתבר דבמקום שנוהגים שכל המוצא אבדה מביאה למשטרה ולשם הולך גם כן המאבד. והמשטרה נוהגת כחוק ביושר, יש למסור למשטרה את האבדה על מנת שתחזיר נגד סימנים. והכל לפי המקום, תושבי המקום והזמן. …כן נראה פשוט ודמי להא דאיתא בבבא מציעא כח ע”ב: “תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה”. ונראה דעדיף טפי מלהכריז בבתי כנסיות, כיוון שלצערנו לא כולם באים להתפלל תדיר. וידועות לי עובדות רבות ואף בדידי הוי עובדא ומסרתי למשטרת ירושלים ונמצא המאבד. ולפי הענין (כאשר המאבד בא להודות לי) היה ברור שאילו הכריזו בבתי כנסיות בלבד, לא היתה מתקיימת מצוות השבת אבדה. והכל לפי המקום, השכונה והתושבים שנמצאים בסביבה וכו’. והעיקר למצוא את הדרך הנכונה להגיע למאבד האבדה ולהשיבה.”

נסכם לתלמידים את הלימוד:

לדעת הרב משה פיינשטיין בעבר ההכרזה על אבדות היתה במסגרת עליה לרגל בזמן המקדש, ואילו כיום יש למצוא מקומות ודרכים אחרות להכריז על אבדה. אחת ההצעות היא לפרסם בכניסה לבתים, בהנחה שגם המאבד מחפש את אבדתו ויחפש הודעה על כך במקומות אלו. בנוסף, מדגיש הרב פיינשטיין: המידע עובר מפה לאוזן, ובדרך זו יש סיכוי שהפרסום על האבדה יגיע גם לידיעת המאבד. אי לכך – קיים גבול מאוד מיקל לחובת הפרסום על המוצא. מאידך, גבול זה אינו ברור דיו, ועליו לפרסם בקרבת מקום. פרסום בעיתונים גם כן יכול להיות יעיל, אבל אין צורך להשקיע כסף על מנת לפרסם בעיתון, והמוצא לא יוכל אחר כך לתבוע את המאבד שיחזיר לו את ההוצאות שהוא השקיע בפרסום המודעות בעיתונות.

לדעת הרב עזרא בצרי ההכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יעילה כשהכל מתפללים באותו בית כנסת כמו ביישוב שיש בו בית כנסת אחד, והכל באים בדרך כלל להתפלל בבית הכנסת. אך המציאות החברתית שלנו כיום היא שונה, ולצערנו רבים אינם באים לבתי הכנסת בכלל. במצב חברתי – דתי כזה יש עדיפות למסור את החפץ למחלקת האבדות במשטרה, בהנחה שהיא תאתר את המאבד והוא ייחשף בעצמו לידיעה. המשטרה משמשת כמעין “אבן טוען” מודרנית, כתובת מרכזית אליה פונים המאבד והמוצא. דרך זו הוכחה כדרך יעילה, שבלעדיה במקרים רבים אי אפשר היה לקיים מצוות השבת אבדה.

הלכה למעשה בכלים מודרניים

נמשיך ונסביר:

דרכי ההכרזה והמקומות בהם הכריזו על האבדה, השתנו לפי תנאי המציאות. בזמן המקדש היו מכריזים בעת העלייה לרגל, ואחר כך תקנו שיכריזו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והיום?

נחלק את הכיתה לארבע קבוצות.

לכל קבוצה נחלק דרך מודרנית להעברת מסרים ונבקש ממנה לדון בדרך זו לפי הקריטריונים שנלמדו בגמרא – מקום, זמן, מטרה.

  • האם היא מקובלת להכרזה?
  • האם היא מספיקה?

נבקש מכל קבוצה לשלוח נציג שיסביר לקבוצה את מסקנות הדיון.

נאסוף את הדברים ונסכם:

המכנה המשותף למקומות המוזכרים בגמרא הוא שההכרזה מתבצעת במקומות בהם מתכנסים רבים. גם המאבד שמחפש אחר אבדתו מודע למקומות ולדרכי ההכרזה, וינסה לאתר את המוצא. אך לצערנו לא הכל באים לבית המדרש ובית הכנסת, ובמציאות העירונית המוכרת לנו יתכן ויהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות רבים באותו אזור מגורים, וגם מי שבא לא ימצא את אבדתו. גם היכולת והאפשרות להתנייד בקלות ממקום למקום בכלי תחבורה שונים, מציבה אתגר חדש לפיו יש לפרסם במקום בו גם מאבד שאיננו מהאזור יוכל לחפש את אבדתו.

במהלך הדורות הציעו פוסקים לפרסם במקומות מרכזיים אחרים כשהמטרה היא למצוא את הדרכים היעילות ביותר להגיע למאבד. בלוחות מודעות, בכניסות לבתים שבהם גרים דיירים רבים, בתיבות דואר שכונתיות, בעיתונות המקומית והארצית, ועוד. בזמננו מתפתחת מאד יכולת הפרסום באמצעים אחרים. דרך הפייסבוק ודרך הוואטסאפ, וכן באמצעות אתרי אינטרנט. האבדות מוצגות באופן מסווג על פי קטגוריות: מציאות, מקומות, אירועים (חתונה, התכנסות גדולה), מוסדות (בתי מלון, ישיבות, עסקים), ועוד. כל גולש יכול לחפש האם אבדתו פורסמה שם. סוג של “אבן טוען” מודרנית.

מחלקת האבדות: כאמור, על המוצא מוטלת אחריות אישית לפרסם ולהכריז על המציאה ולטפל בה עד שימצא את בעליה “ואספתו אל תוך ביתך” (דברים כב, ב). כיום מקובל במצבים מסוימים להביא את החפצים האבודים למשטרה או למחלקות האבדות שהוקמו לצורך הענין בעיקר בתחבורה הציבורית (חברות אוטובוסים, רכבות, מוניות) ובגופים נוספים. על פי גדרי המצווה והלכותיה, אין חובה להביא את האבדה בפני בית דין או רשות שלטונית אחרת. המשטרה ומחלקות האבדות השונות משמשות גוף שמסייע בריכוז האבדות ובשמירתם, ומאפשר למוצא ולמאבד דרך נוספת לפגוש זה את זה. יש לוודא שהאבדה מוחזרת ע”פ סימנים, ושאכן החפץ שייך לטוען הבעלות על החפץ.

הפנמה: יצירה- תהליך השבת האבידה

נביא לכיתה חומרי יצירה כגון: בקבוקים ריקים, קרטונים, עיתונים, מדבקות, דבק, עצים, צבעים, טושים, גואש, קשים, צינוריות, בדים וכדומה. בעזרתם נבקש מהתלמידים לבצע את המשימה הבאה:

הראה בעזרת ציור/מיצג את דרך ההכרזה החל מפעולת המוצא ועד להשבת האבדה לבעלים. במיצג האומנותי התייחס לנקודות הבאות: מקום ההכרזה (בולט פיזית, או בולט באינטרנט), זמן ההכרזה ודרך הגעת הידיעה אל המאבד.

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!