ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשמר באזור האישי

בבא מציעא כא ע”א-ע”ב: יאוש שלא מדעת

בשיעור זה נעסוק בנושא היאוש מאבידה. נלמד את סוגיית "יאוש שלא מדעת" ומקורת נלוים, ונשאל- מתי האבידה שייכת למוצא ומתי עליו להחזיר אותה? נראה כי השיקול המכריע בהשבת אבידה הוא שאלת היאוש של הבעלים ממנה. ישנן שתי דעות בנוגע לשאלה האם ישנו גם "יאוש שלא מדעת". דעה אחת סוברת שהיאוש תקף רק מרגע שהבעלים מודע אליו, ואילו הדעה השניה סוברת כי יאוש יכול התרחש גם באופן תת מודע. ננסה להבין את שתי הדעות ולראות את ההשתקפות שלהם בחיינו.
לב השיעור: מתי מתייאשים?
פתיחה: רקע לסוגיה ושאלת פתיחה

רקע:

פרק זה עוסק בענייני מציאת אבידה- מתי שייכת האבידה למוצא ומתי המוצא חייב להשיבה לבעליה. הפרק פותח ב”אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז”. השיקול המכריע בעניין בעלות על מציאה, הוא שאלת יאוש הבעלים מהחפץ שאבד לו. עיקר העיסוק בשאלה זו נע סביב הסימנים שיש באבידה. חפץ שיש בו סימן נחשב לחפץ שיש פחות סיכויים שהבעלים יתייאשו ממנו, ואילו חפץ שאין בו סימן- יותר סביר שהבעלים התייאש ממנו. סוגיה זו עוסקת בשאלה על יאוש המתרחש שלא מדעת הבעלים. מדובר על שלב בו הבעלים ככל הנראה טרם שמו לב שהחפץ כבר לא איתם, האם ניתן להתייחס אליו כייאוש המעביר את הבעלות למוצא? או שמא כל עוד לא היה ייאוש בפועל אין זה ייאוש? את הסוגיה ניתן לחלק לארבעה חלקים:

  1. הצגת השאלה כפשוטה.
  2. ניתוח השאלה ודיוק בה, הגדרתה מחדש לתחום מצומצם.
  3. הבאת ראיות
  4. הכרעה ופסיקת הלכה.

בשיעור זה נתמקד בחלק הראשון והשני.

שאלת פתיחה:

נשאל את התלמידים:

  • האם יש חפץ שאיבדתם, ועד היום אתם זוכרים אותו?
  • האם יש חפץ שאיבדתם- וזה ממש לא אכפת לכם?

נקשיב לתשובות השונות.

מפגש: עיון בסוגיה

נלמד יחד את המשנה ונענה על שאלות ההבנה:

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א
משנה.
אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן – הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז.
כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז.
  • הסבר בלשונך: אלו דוגמאות מביאה המשנה לדברים ששייכים לאדם מיד כשהוא מוצא אותם?
  • לפי רבי יהודה, מהו הקריטריון המבדיל בין מציאה השייכת למוצא לבין מציאה עליה צריך להכריז?
  • מדוע לדעתכם, לפי רבי יהודה, זהו הקריטריון?
  • לפי רבי שמעון בן אלעזר, מהי החפץ החריג?

 

נפתח את לימוד הסוגיה בלימוד המשפט הראשון, ומיד לאחריו נדון:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א – דף כא עמוד ב
איתמר: יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש.
  • מהו יאוש שלא מדעת?
  • נסו להסביר את ההגיון בשתי הגישות?
בדבר שיש בו סימן – כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף – לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה – באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה.
  • מהו המקרה עליו מסכימים אביי ורבא שאין בו יאוש שלא מדעת?
  • מה הסיבה לכך?
בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אף על גב דאית ביה סימן – רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן.
  • מהו המקרה הנוסף עליו מסכימים אביי ורבא שאין בו יאוש שלא מדעת?
  • מה הסיבה לכך?
כי פליגי – בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה – מיאש. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה, מהשתא הוא דמיאש.
  • על מה המחלוקת בין אביי לרבא?
  • מה סובר כל אחד מהם?

 

רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק יד ב’-ד’
הלכה ב: זה הכלל באבדה- כל דבר שאין בו סימן, כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו. כגון: מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו.
הלכה ג: וכל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו ויחזור להן לפיכך המוצא אותו חייב להכריז. אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כגון ששמע אותם אומרים ווי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתיאשו הרי אותה האבידה של מוצאה.
הלכה ד: וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו.
הלכה ה: יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אף על פי שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש.
  • מהו הקריטריון המרכזי החזרת אבידה- סימנים? או יאוש?
  • כיצד פוסק הרמב”ם- לדעתו של אביי או רבא?
התבוננות: דיון ולימוד- מתי המאבד מתייאש?

נשאל את התלמידים:

  • מהו הקריטריון המרכזי החזרת אבידה- סימנים? או יאוש?

נראה גם מהסוגיה וגם מהרמב”ם שמה שקובע בהלכות החזרת אבידה היא השאלה- האם האדם התייאש מאבידתו או לא. קביעה זו מתחזקת גם מסוגיית הירושלמי בנושא- שבוחרת לפתוח את הסוגיה בשאלה: מהיכן לומדים את קריטריון היאוש מהתורה?

נלמד ביחד את הסוגיה:

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת בבא מציעא פרק ב
מניין לייאוש בעלין מן התורה?
רבי יוחנן בשם ר”ש בן יהוצדק: [דברים כב ג] “כן תעשה לחמורו”… את שאבוד לו ומצוי לך- את חייב להכריז. את שאינו אבוד לו ומצוי לך- אין את חייב להכריז- יצא ייאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם.
פני משה מסכת בבא מציעא פרק ב
ואת שאינו אבוד לו וכו’. כלומר שאינו אבוד ממנו לבדו אלא שאבוד ממנו ולכל האדם וכגון אבדה ששטפה נהר שאין אדם מצוי לחזר אחריה ומסתמא נתיאשו הבעלים הימנה ואם מצאה אחד אינו חייב להכריז והרי היא שלו:

נסביר את הסוגיה- הירושלמי מציג שני מקרים- מצב בו החפץ אבוד לו, אך מצוי לך. הגדרת המצב של חפץ כאבוד- משאיר אותו קשור תודעתית לבעלים- הוא עוד לא התייאש.

המצב השני הוא הוא מצב בו החפץ כבר לא אבוד לו- כלומר, הוא ניתק ממנו את הקשר התודעתי- וזה יאוש בעלים המתיר לך את החפץ.

נסכם: נראה שמה שמגדיר את מצב החפץ- כמנותק מבעליו, הוא התודעה של הבעלים. האם בעלי החפץ התייאש ממנו או לא. אם כך, מהי משמעות הדיון במושג “יאוש שלא מדעת”?

עצם המושג “ייאוש שלא מדעת” הוא בעייתי. ייאוש, כוונתו הפנמה תודעתית פסימית של אדם ממצב מסוים. כיצד ייתכן מצב בו אדם מתייאש ממשהו שלא מדעתו? הרי כל המהות של יאוש- הוא דעת, מודעות!

הגמרא בשלב השני מגדירה בדיוק את תחום המחלוקת: מדובר על דבר שאין בו סימן, ולא בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר.

ההבדל בין אביי לרבא הוא בהגדרת היאוש- לפי אביי  היאוש הוא בחירה מודעת של האדם, ולכן לא ניתן לומר שישנו יאוש שלא מדעת. לעומתו רבא, סובר שברגע שהחפץ התנתק מהאדם בשעת הנפילה, מתרחש היאוש, וכאשר האדם מודע ליאוש זה, הוא רק מאשר אותו.

נשאל את התלמידים:

  • האם היאוש שלנו מדברים מתרחש רק ברגע היאוש? (כדעתו של אביי)
  • האם ישנם מקרים בהם אנחנו מתייאשים מדברים בתת מודע, ומגלים את זה בדיעבד במודע? כלומר, אנו מגלים בדיעבד שהמציאות נהייתה כזו שכבר אין לנו קשר ורצון לחפץ ההוא. (כדעתו של רבא, לדוגמא: חפץ שלא ראיתי הרבה זמן, והוא כבר ממש לא מעניין אותי, וכשאני מגלה שהוא אבד לי בעיר- אני מגלה שלא כל כך אכפת לי כי בעצם התייאשתי ממנו מזמן).
הפנמה: מהי נקודת היאוש? משימת כתיבה

נבקש מהתלמידים למלא משימת כתיבה:

  • האם התייאשת פעם ממשהו? (אפשר לחשוב גם רחב יותר מאובדן של חפץ- יכול להיות קשר עם חבר, תחביב, חלום, ועוד).
  • האם התייאשת בצורה מודעת? כלומר, אמרת לעצמך: ” אני בוחר להתייאש”, או שפשוט יום אחד גילית שאתה מיואש מזה. כלומר, גילית שהמציאות נהייתה כזו שכבר אין לך קשר ורצון לדבר ההוא?

אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של לב לדעת לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.

אני מעוניין להירשם לאתר
אשמח לקבל פרסומים וניוזלטרים של לב לדעת

היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא

ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!