סוגיית אונאת דברים עוסקת בענייני כוח הדיבור והשפעתם. המשנה והגמרא משוות את ההפסד שאנו עלולים לגרום ברמאות בעניינים ממוניים ליכולת שלנו לפגוע באדם אחר בכח הדיבור. במילים הפשוטות ביותר אנו עלולים לפגוע באנשים הקרובים אלינו (“לעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו..”) ועד לאנשים שלא הכרנו עד לפני רגע (כמו בסוגיה שלנו). הגמרא מתייחסת להיבטים רבים של כח הדיבור הן בהיבט הכלכלי (מצד הקונה ומצד המוכר) והן בהיבט הריגשי- רוחני. הסוגיה שלנו מעבירה את מושג האונאה מההיבט הממוני להיבט הריגשי. המשנה והגמרא דנות על מה מותר לדבר תוך כדי משא ומתן. רבי יהודה אף אומר: “אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו ממון” – אסור להיכנס למו”מ בלי שיש לך כוונת קניה. סוגיה זו היא סוגיה מרתקת בעיקר בגלל הדינמיקה שבין הרצון לשמור על השוק החופשי ועל כוחו של הצרכן ומאידך ההבנה המדהימה של חז”ל שהמוכר גם הוא בן אדם.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב

משנה.

כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים.

לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח.

אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים,

אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.

• מה פירוש המילה “אונאה”?
• איזה מקרה נותנת המשנה כדוגמא לאונאת דברים?

גמרא.

תנו רבנן:

לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים הכתוב מדבר.

אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון?

כשהוא אומר “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך” – הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים.

הא כיצד?

אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים,

אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך,

אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.

אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: “הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד”.

אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר מעולם.

רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך.

ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה – ניתן להישבון, וזה – לא ניתן להישבון.

• איזה דוגמאות מביאה הברייתא לאונאת דברים?
• מה הסיבה שמביא רבי יהודה להסבר איסורו “לתלות עינים על המקח בשעה שאין לו ממון”?
• לפי הברייתא- מה שונה באונאת דברים? מדוע היא כל כך חמורה?

רש”י מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב

שהרי דבר המסור ללב – ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך, האי שהרי – ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה, והכי קאמר: שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה, הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה.

וכל דבר המסור ללב – של אדם, נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות, אם לטובה אם לאונאה.

• כיצד מסביר רש”י את המושג “דבר המסור ללב”?
• כיצד מסביר רש”י את הסכנה שיש באונאה שכזאת?

הרב מנחם המאירי, בית הבחירה בבא מציעא שם

כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים. רצה לומר שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו. והוא שאמר: “לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח” שהרי מתוך שהוא [השואל] בוש לומר שאינו רוצה ליקח, משפיל לו [המוכר] מקחו לומר שאינו שווה כל כך, ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. ואפילו לא היה אדם שם מ”מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר.

• “כשם שיש… כך יש…”. מה ההשוואה בין אונאה במקח וממכר לבין אונאת דברים?
• “ולגרום לו פסידא בדבריו”. אלו שתי תוצאות שליליות יש כאשר אדם שואל על מחיר ואינו מתכוון לקנות?

הרב חיים דוד הלוי, “אונאת ממון ואונאת דברים”, שו”ת מים חיים, חלק ב, סימן פג

מה שנקרא “מחקר שווקים”, היינו סיור במספר חנויות ובירור מחירים טיב וכדומה וכו’. …נראה לי ברור שאין בו משום אונאת דברים, שכן כל אדם זכאי לבחור לו את הסחורה הטובה ביותר במחיר הנוח לו ביותר, ומעולם לא יוכל לעמוד על כך ללא בירור יסודי, וגם המוכר יודע זאת, ואף שהוא מצטער במקצת, כבר נתבאר לעיל שכך דרכו של מסחר. וכך שנינו (בבא מציעא נח ע”ב): “לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח”. דוק היטב: “והוא אינו רוצה ליקח”, כלומר ומתכוון להתל בו ולצערו, וזו אונאת דברים האסורה. אבל בירור מחירים וטיב לצורך קניה ודאי שלא נאסר, כי לא יתכן שתורה תאסור על אדם לברר לעצמו מקחו היטב.

רק כאשר אין בדעת הקונה לקנות כלל, הזהירה תורה ביותר, וכמו שאמרו בסוגיא שם: “ר’ יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו: ‘ויראת מאלקיך’ (ויקרא כה, יז)”. כלומר אין המוכר יודע האמת שבלב הקונה אם מתכוין הוא לקנות או להתל בו, אבל הקונה יודע האמת, ולכן אל תצער אותו “ויראת מאלקיך”… ברור איפוא שיש בבירור מחירים וטיב הסחורה צער טורח ולפעמים גם נזק לסוחר, ואף על פי כן  הותר הדבר כשיש בדעת האדם לקנות אלא שרוצה לברר מקחו.

• מדוע מותר לבצע “סקר שווקים”, ואין איסור מטעם אונאת דברים?
• מה ההוכחה שמותר לבצע “סקר שווקים” מדברי המדרש: “אם הונה עצמך, מותר אתה להונהו”? התאם את דברי המדרש למקובל בדרכי המסחר כיום.
• נסו לחשוב, מהו ההבדל התודעתי בין אדם המעוניין בחפץ ומתמקח לבין אחר שמתמקח אך כלל לא מעוניין בחפץ? מדוע לראשון הדבר מותר ואילו לשני אסור ומגונה?

נסכם את הסוגיה ונתבונן בעולה מתוכה:

רבי יהודה, בחידושו שאין לשים את עינייך על מוצר מבלי שיש לך כסף לשלם עליו, העלה את הרף של הרגישות הסביבתית הנדרשת בשעה שאנו “בשוק”. רבי יהודה מדייק את הסיבה לחומרת איסור זה: “שהרי הדבר מסור ללב”. משמע: זהו דבר שהוא בינך ובין הקב”ה, למרות שאונאה זו היא לכאורה בעניינים שבין אדם לחברו, רק אתה יכול לדעת מה הכוונה הפנימית שלך בשאלותיך. או בלשונו המדויקת של רש”י: רק אתה יודע “אם לעקל אם לעקלקלות”.

המאירי דן בסוגיה מהכיוון של הכוח של המילים וההשפעה שלהן בעולם המסחר. המאירי מציין שני הפסדים עיקריים של המוכר משאלות הסתמיות. אם היינו מקבלים את הפסק של המאירי כמו שהוא היינו צריכים לשקול שוב את סיבובי הקניות והשוואות המחירים, אבל הרב ח”ד הלוי, מעמיק ומדייק, באומרו שלכולם שמותר לעשות מחקר שווקים כל זמן שבדעתם לקנות, ומה שנאסר זה במקום שאתה מתכוון לאונאה נטו, כשאתה יודע שאין בלבך לקנות (“שאין לו דמים”), הוא מדייק את הדיאלוג בין הדבר הברור לרבים (לעיתים המוסכמה ההלכתית/ חברתית) לבין הידיעה והרצון האישיים (שידועה רק בלב).

נשאל את התלמידים:

• על איזה תחומים נוספים בחייכם אתם יכולים לחשוב שבהם יש פער בין הפה ללב?

(ניתן דוגמאות מיחסים ביני לבין חברים, ביני לבין ההורים, לבין המורים-  שקרים קטנים, דברים שאני עושה כדי לרַצוֹת- לדוגמא: להבטיח לחבר שנדבר, למרות שאני יודע שאין סיכוי שזה יקרה).

נחלק לתלמידים דפים עם השאלות הבאות:

• נסה לחשוב על פעם שהיה בידך האפשרות לעשות משהו שהיה מסור רק ללבך?
• האם הדבר המסור ללב היה על פי צו המצפון החברתי/ ההלכתי או סתר אותו?
• כיצד נהגת באותה פעם?
• האם בעקבות לימוד הסוגיה היית נוהג אחרת? האם אחד מהמקורות בסוגיה שכנע אותך שהיה עליך לנהוג באותו אופן? (כיצד? ובעקבות איזה מקור?)

לאחר סיום הכתיבה נבקש מתלמידים המעוניינים בכך- לשתף את הכיתה באירוע עליו הם חשבו.

שימו לב: חשוב להדגיש לתלמידים שאין להגיב על השיתוף. זהו לא דיון של תגובות אלא של שיתוף והפריה. אלא אם כן אתם חושבים שביכולתכם לנהל דיון כזה ברגישות הראויה.

בשיעור זה העמקנו בסוגיית אונאת דברים. למדנו את המקורות השונים, וראינו את הרגישות הזהירות בדיבור הנדרשת מהאדם כאשר הוא יוצא לקניות- ובכלל בחיים. ניסינו לחשוב על מקומות נוספים בחיינו, בהם אנחנו לא מתכוונים למה שאנחנו אומרים- ובזאת יכולים לפגוע באנשים שסביבינו. לסיום, התבוננו בעצמינו, וניסינו לראות האם לימוד הסוגיה היה גורים לנו לנהוג אחרת במקרים בהם נהגנו כך.