נפתח במדרש חז”ל המופיע במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי: (ניתן לקרוא בהתחלה את המדרש באופן חלקי ולעצור לאחר תיאור הפחד של האדם הראשון ולשאול- שמרגיש כאילו העולם הולך ונחשך בתנועה חד כיוונית.)

תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף ח ע”א

תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: “אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים?” עמד וישב ח’ ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: “מנהגו של עולם הוא” הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.

• מה לפי דעתם הרגיש האדם הראשון ברגעים אלו?
• מדוע חושך ולילה כ”כ מפחידים את האנושות?
• כיצד הם היו מגיבים במקום האדם הראשון לפחד זה?
• איזה עוד מציאויות בעולם הטבע שלנו עשויות היו להבהיל את האדם הראשון שעוד לא מכיר את המחזוריות בו פועל הטבע?

נמשיך ונקרא את סיומו של המדרש בפני התלמידים, ונשאל:

• מה מרגיע אותנו במציאות של אור?
• כיצד לפי דעתם הבין האדם הראשון שזה “מנהגו של העולם” ולא רק תגובה לתענית שעשה?
• המדרש לא מספר מה האופי של החג שיצר האדם הראשון. כיצד לפי דעתכם היה נראה החג?
• איזה חג מזכיר הלשון של המדרש? האם הם רואים קשר בין חנוכה לבין התיאור שבמדרש? (ניתן להרחיב בנקודה זו ולראות את הביטויים הדומים הקיימים במדרש זה לסוגיות בענייני חנוכה: “מתמעט והולך” ו”מאריך והולך” בדומה ל”פוחת והול” ו”מוסיף והולך”. חג שמונה ימים. הביטוי “לשנה אחרת” ועוד.)

המדרש מתאר חג קדום שקבע האדם הראשון בעיצומה של תקופת החורף. הקשר בין החג הקדום לחנוכה שלנו צף באופן אוטומטי מקריאת המדרש: הן בגלל אורך החג: שמונה ימים, הן בגלל העיסוק המשותף בתנועה של הארת העולם והן בגלל המועד בשנה: התקופה בה הימים מתקצרים ומתארכים שוב. השיעור שלנו יתמקד במדרש בשאלת החושך והפחד שהחושך מעורר בתוכנו, אך המדרש יכול להוות גם שער טוב לפתיחת שאלת המחזוריות של הטבע והחיים והביטחון (המדומה או האמיתי) שהתנועה הקבועה הזו מעוררת בנו.

בכיתות בהן תרגיל כתיבה יכול להתאים לתלמידים, אנחנו מציעים לבקש מהתלמידים לכתוב מעין “מונולוג” של האדם הראשון באותו רגע בו הוא קולט שמיום ליום שעות האור מתקצרות והחושך נופל על העולם. לאחר שהתלמידים כותבים בשקט עם עצמם, נבקש ממי שמוכן לשתף את הכיתה במה שכתב.

כעת נבקש להתייחס למציאות האור והחושך בצורה הסימלית שלהם: האור והחושך שקיימים בתוך כל אחד מאיתנו. ניתן לכל תלמיד דף ונבקש ממנו לכתוב לעצמו בצד אחד של הדף מקומות מוארים שיש לו בתוכו ובצד שני של הדף מקומות חשוכים שיש לו בתוכו. כדי לגלגל את המחשבות וההרגשות בתוך התלמידים כדאי לומר בקול שמקומות יכולים להתייחס לתכונות שיש בנו, לסוג קשרים שיש לנו עם אנשים מסוימים, לאירועים שעברנו, למעשים שעשינו וכו’

לאחר כמה דקות שכל אחד מהתלמידים נמצא בכתיבה ומחשבה עם עצמו, נפתח מחשבה ודיון עם התלמידים. לקמן מספר הצעות לשאלות שכל אחת מהן יכולה לפתוח דיון והעמקה בפן שונה. נסה לחשוב אלו שאלות יהיו תואמות ופותחות לסגנון התלמידים שלך.

• כיצד אנחנו נוהגים להתייחס אל העולם החשוך שבתוכנו?
• האם נכון להתייחס אל החושך שבתוכנו כ”מנהגו של עולם” שהחושך בא אבל אח”כ גם הולך?
• איך צריך להתייחס אל החושך שבנו: מה הם ה”תענית והתפילה” שיכולים לסלק אותו?
• איך אפשר להאריך ולהעצים את האור שבתוכנו?
• איזה סוג של שמחה ויום טוב ניתן לקבוע לעצמנו כאשר אנחנו מצליחים להוסיף אור ולהחליש חושך בתוכנו?

רבי נחמן מברסלב התעסק הרבה בשאלה כיצד על האדם להתייחס אל המקומות החשוכים שבתוכו ובסביבתו. התורה המפורסמת ביותר בהקשר זה היא תורה רפ”ב בליקוטי מוהר”ן המכונה “אזמרה”. בתורה זו מורה רבי נחמן שעל האדם לחפש נקודות טובות ולחבר אותם לכדי ציור אחד, כמו משחק ילדים בו צריך לחבר נקודה לנקודה. הציור שנוצר שמתעלם ומותיר בחוץ את המקומות החשוכים – יוצר אישיות שלמה וחדשה שמאירה וחיה את הצדדים החזקים והמוארים שבה. באופן זה דורש רבי נחמן את הפסוק בספר תהילים: “אזמרה לאלוקי בעודי” – כלומר, אזמר ואפנה אל הקב”ה בצד ה”עוד” שבי שהוא הצד המואר והבריא הקיים בתוכי, גם אם לצד ומאחורי מקומות חשוכים וקשים. הנחיה זו נותן רבי נחמן לאדם הן בשאלת ההתייחסות שלו כלפי עצמו והן בשאלת ההתייחסות שלו כלפי הזולת. בהקשר זה מעניין לראות את ההבדל בין התורה בליקוטי מוהר”ן לבין האופן בו ניסח תלמידו של רבי נחמן, רבי נתן, את התורה בליקוטי הלכות. אצל רבי נחמן הפתח הוא לימוד זכות על הזולת ומתוך כך לימוד זכות על עצמי ואילו אצל רבי נתן הפתח הוא לימוד זכות של האדם על עצמו ומתוך כך לימוד זכות על הזולת.

נלמד עם התלמידים את התחלת התורה בליקוטי מוהר”ן:

רבי נחמן, ליקוטי מוהר”ן, תורה רפ”ב

דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת. וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע. וְעַל. יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ” הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר אַף עַל פִּי כֵן צָרִיך אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע, שֶׁצָּרִיך אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף עַל פִּי שהוּא רָשָׁע, אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו?…

וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים], וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים
וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב

• כיצד מציע רבי נחמן להתייחס אל נקודות החושך שבעצמנו בזולת שסביבנו?
• כיצד מתרחש הקסם הזה שבו לדון לכף זכות, להסתכל על הצד המואר, גורם לאדם באמת להיות מואר וטוב?

כהמשך ללימוד התורה של רבי נחמן (אפשר כהשוואה לדברי רבי נתן המובאים לקמן ואפשר מתוך שיח מנותק מטקסטים), נשאל את התלמידים:

• האם לפי דעתם קשה לנו יותר למצוא מקום מואר בתוכנו או בחברים שלנו?
• מה גורם לנו פעמים רבות להידבק דווקא אל הצד החשוך שבתוכנו ובזולתנו?
• מה יכול לעזור לנו כפרטים וככיתה לגרש את החושך ולהבין שיכולה להיווצר אישיות שלמה גם מנקודת האור שקיימות בנו ובכל אחד שסביבנו?

רבי נתן, ליקוטי הלכות, אורח חיים, סימן א’

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. הג”ה. שויתי ה’ לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו’:

כי איתא בדברי רבינו ז”ל (בסימן רפ”ב) שכשאדם מתחיל לחפש עצמו ורואה שהוא רחוק מאד מהשם יתברך. והוא מלא חטאים ופגמים הרבה. ונדמה לו שהוא רחוק מטוב אזי הוא צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו איזה טוב איך אפשר שלא עשה איזה טוב מימיו. ואף שהוא רואה שגם מעט הטוב שעשה הוא מלא פצעים. כי מעורב בפסולת הרבה. אף על פי כן אי אפשר שאין בו איזה נקודה טובה על כל פנים. וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה טוב. ואף שזה הטוב גם כן מעורב בפסולת הרבה. אף על פי כן על כל פנים יש בו איזה נקודה טובה. וכן יחפש וימצא בעצמו עוד איזה נקודות טובות. ועל ידי זה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא בעצמו נקודות טובות עדיין. אף על פי שעשה מה שעשה ופגם מה שפגם. על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה ונכנס בכף זכות באמת ועל ידי זה יכול לזכות לתשובה… וכן צריכין לדון את אחרים לכף זכות אפילו רשע גמור צריכין לחפש ולמצוא בו איזה נקודה טובה וכו’ וכו’. עיין שם, ומי שיכול זאת למצוא נקודה טובה אפילו בפושעי ישראל הוא יכול להיות חזן ולהתפלל לפני העמוד וכו’ עיין שם.

נכבה את האור בכיתה (כדאי למצוא חדר שניתן להחשיך באופן טוב בתוך מבנה בית הספר) ונדליק נר. ניתן אותו לאחד התלמידים ונבקש ממנו לומר בקול שני דברים:

1. משהו טוב (תכונה/ התנהגות וכו’) שקיים בו שהוא מביא איתו אל הכיתה
2. לבחור את אחד התלמידים האחרים בכיתה ולומר עליו משהו טוב שקיים בו שהוא מביא איתו לכיתה.

הנר יעבור לתלמיד עליו נאמר משהו טוב, והוא יצטרך לחזור על המשימה בעצמו: לומר משהו טוב על עצמו שהוא מביא לכיתה (עדיף שלא יחזור על מה שכבר נאמר עליו) ולבחור תלמיד נוסף ולחפש בו נקודה טובה שהוא מביא אל הכיתה.. כדי שהנר יגיע אל כל התלמידים בכיתה, חשוב לבקש שלא תהיה חזרה על בחירה של תלמיד אחד פעמיים.

אפשר לשים ברקע את השיר של שולי רנד: נקודה טובה. במידה ונראה לך שהתלמידים שלך יהיו לחוצים ועסוקים בעיקר בשאלה מתי הנר יגיע אליהם, כדאי להחליט שכל אחד צריך לומר משהו טוב על התלמיד שיושב מימינו (או אולי ממולו שכן סביר להניח שמי שיושב לידך הוא חבר טוב שלך).

חשוב לתת לכל תלמיד שהנר מגיע אליו לקחת את הזמן בנחת ולמצוא בתוכו את המחשבה הטובה על עצמו ואת העוז לומר אותה בקול, לחשוב על מישהו מהכיתה שהוא יכול להאיר בתוכו משהו ואת השמחה לפרגן לזולת.

בסוף המשימה כדאי להעיר כנקודה למחשבה שמעניין שכל אחד יחשוב עם עצמו האם היה לו קשה יותר למצוא משהו טוב לומר על עצמו או לחפש חבר לומר עליו מילים טובות..

פתחנו במדרש חז”ל, המתאר את פחדו של האדם הראשון כאשר ראה שהימים הולכים ומתקצרים, ומשם יצאנו לדיון על תחושת הפחד שהחושך מעורר בנו. לאחר מכן התייחסנו לאור ולחושך באופן סמלי וכל תלמיד כתב לעצמו מקומות מוארים וחשוכים שיש בתוכו. משם המשכנו ללימוד התורה “אזמרה” של רבי נחמן- הפניה אל האלוקים ב”עוד” שבי, בחלקים הטובים והמוארים שבתוכי. ולבסוף, החשכנו את האור, הדלקנו נר, וביקשנו מהתלמידים לומר משהו טוב על עצמם ועל חבר אחר בכיתה.