• נציג שאלה: עד לאילו מעגלים בעם-ישראל מגיעה החובה שלנו לערבות ואכפתיות- האם גם לרחוקים מתורה ומצוות? מה לגבי יהודים בחו”ל שאין להם שום קשר לעם היהודי? ומתבוללים? ומי שמגדירים עצמם ככופרים ?- האם אלו נכללים בחובת ‘ואהבת לרעך כמוך’?

נאפשר לקבוצה לדון תוך עזרה בהבחנה בין מושגים: חילוני, ‘תינוק שנשבה’, מתבולל, כופר, רשע

• נבקש מהתלמידים לקרא את דברי הרמב”ם ולרשום מי הוא מושא האכפתיות בכל אחד משלשת הסעיפים:

רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש  פרק יג

א  מי שפגע בחברו בדרך, ובהמתו רובצת תחת משאה–בין שהיה עליה משא הראוי לה, בין שהיה עליה יתר ממשאה–הרי זה מצווה לפרוק מעליה; וזו מצות עשה, שנאמר “עזוב תעזוב, עימו” (שמות כג,ה).  [ב] ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עימו ויחזור ויטעון משאו עליה–שנאמר “הקם תקים, עימו” (דברים כב,ד), זו מצות עשה אחרת.  ואם הניחו נבהל, ולא פרק ולא טען–ביטל מצוות עשה; ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר “לא תראה את חמור אחיך” (שם).

…

ז  [ח] מצא בהמת חברו רבוצה–אף על פי שאין הבעלים עימה, מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה:  שנאמר “עזוב תעזוב” (שמות כג,ה), “הקם תקים” (דברים כב,ד)–מכל מקום.  אם כן למה נאמר “עימו” (שמות כג,ה; דברים כב,ד):  שאם היה בעל הבהמה עימה, והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך, פרוק–הרי זה פטור, שנאמר “עימו”.  ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה, חייב לפרוק ולטעון לבדו.

…

הלכה יג  [יד] ה”שונא” (ראה שמות כג,ה) שנאמר בתורה–הוא מישראל, לא מאומות העולם.  והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר “לא תשנא את אחיך, בלבבך” (ויקרא יט,יז):  אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר–הרי זה מצווה לשונאו, עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו.  ואף על פי שעדיין לא עשה תשובה–אם מצאו נבהל במשאו–מצוה לפרוק ולטעון עימו, ולא יניחנו נוטה למות:  שמא ישתהה בשביל ממונו, ויבוא לידי סכנה; והתורה הקפידה על נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלווים אל ה’ ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר “אמור אליהם חי אני נאום ה’ אלוהים, אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו, וחיה” (ראה יחזקאל לג,יא).

•  על-פי העולה מהלכות אלה ברמב”ם-כיצד יש להגדיר את המילה “חברו”?

כל תלמיד ירשום את ההגדרה שבחר על דף ויניח במרכז המעגל.

נסקור יחד את ההגדרות, אם ישנם כיוונים שונים, נבקש מהתלמידים להסביר את הרציונאל שמאחורי ההגדרה (על דרך החיוב, על דרך השלילה…).

נחלק לתלמידים את המקור הבא מדברי הרב קוק, עם שאלות מלוות. כדאי להקדים ללימוד העצמי התבוננות משותפת קצרה בהיבט מתודי:

מה יש לפנינו? מי כתב את הדברים ובאיזו מסגרת? מה אפשר לדעת על תקופת הכתיבה? מה ההבדל בין ‘איגרת’ לספר או מאמר?

המקור אמנם ארוך אך כיוון שמדובר במכתב הוא פשוט יחסית להבנה.

הרב קוק, איגרת תקנ”ה

ומה שכתב מר לתמוה עלי במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כוונתי, שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה הוא מתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, (שבלשון חכמי הסוד נקרא זה ג”כ בכלל ליקוט ניצוצות קדושה מתוך הקליפות), ומצא בזה סתירה לברכת המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם,- ישים נא כ”ג לבו לדברי, ואבאר לו לא בלשון של סתרי תורה, שחשב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם, אלא בדברים פשוטים, באמת אלו ואלו דא”ח.

ידע הדר”ג, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עמהם. האחד הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור “לא בצדקתך וגו'”, “רק באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם”, “והייתם לי סגולה מכל העמים”, והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ה’, כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר לו להשתנות כלל, “כי הוא אמר ויהי”, “ויעמידם לעד לעולם”. והשני הוא עניין בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע”כ הכל תליו לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד תורה. והשי”ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם: לפעמים כח הבחירה מתגבר וכח הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות אבות, הוא בא מצד כח הסגולה, ובעקבא דמשיחא מתגבר ביותר כח הסגולה, שהוא תוכן “זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”, כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע”י זכירת חסדי אבות.

אמנם לפעמים מתגבר חושך כזה שמפסיק את הופעת הסגולה ג”כ. אבל זה אי אפשר כי אם במי שבא למידה זו להיות ח”ו שונא את ישראל ודורש רעה להם בפועל ובציפיית הלב, כמו המינים שמפרש הרמב”ם בהלכות תפילה (פ”ב ה”א) שהיו מצירים לישראל, וגם זה היה קשה לחכמים מאד לתקן, על כן הכריז רבן גמליאל: “כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים”, והוצרך לתקנה דווקא שמואל הקטן, שהיה נקי מכל מידה של שנאה כמו שהיה מרגלא בפומיה “בנפול אויבך אל תשמח”, כדי שיכוון ביסוד הברכה דווקא על אותם שכבר איבדו את הסגולה כולה. ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע”פ שהן שפלות מאד בעניין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ה’ ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצויינים בהם. ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח”ו, וללמוד ממעשיהם, ולהידבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם, והשי”ת נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו. אבל מי שהוא תמיד שקוע ברעיונו בהסתכלות פנימית, באור תורה וקדושה ויראה עילאה, מצד רוממות רבון כל העולמים חיי החיים ב”ה,(…) ת”ח כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית, ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים ע”ז לקרב פושעים כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו. ופעולת חכמים לוקחי נפשות כאלה אינה חוזרת ריקם בשום פעם. לפעמים פעולותיהם נראות בגלוי, ע”י מה שהמקורבים מהם מיטיבים את מעשיהם ומיישרים את דעותיהם יותר בפועל ולפעמים נכנס רק גרעין פנימי בהם, וכבר בטוחים הם שלא יפטרו מן העולם בלא תשובה, ואפילו אם חלילה יהיה המושפע כל כך גרוע עד שהוא בעצמו לא יזכה לשוב בתשובה, יפעול כח הגרעין הזה על טבע נפשו ונפיק מיניה זרעא מעליא, שישוב בתשובה ויתקן ג”כ את נפש אביו כדין “ברא מזכה אבא”. והשי”ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כ”א אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם, ודרכים רבים ישנם לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר גם רק שמץ מהדבר הגדול הזה.

עבודה בחברותות:

הרב קוק עונה על טענה שהוצגה נגדו. על איזו טענה הוא עונה- איזו סתירה הציג לו הטוען?1.

הרב קוק משתמש בביטוי ‘פושעי ישראל’ באופן שונה מהמובן של ‘פושע’ בימינו. לאילו אנשים הוא מתכוון?2.

הסבר את המושגים הבאים בהקשר להופעתם באגרת:3.

א. “ליקוט ניצוצות קדושה מתוך הקליפות”

ב. “סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות”,

ג. “עניין בחירה”

ד. “שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעה

                  את  גילויה”,

ה. “זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”,

      4.  מי ראוי להתרחק מ’פושעי ישראל’ וה’ נתן שנאתם בלבו ומי ראוי להתקרב אליהם ולסייע

            בתיקונם?

5.

“ובדורנו נתרבו נשמות רבות שאע”פ שהן שפלות מאד בעניין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ה’ ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם הם מצויינים בהם.”

-כיצד המושגים של ‘סגולה ובחירה’ מסייעים להבין את הסתירה הפנימית באישיותם של ‘פושעי ישראל’?

נעבור לאיסוף ודיון במליאה:

• ובכן, כיצד תופס הרב קוק את החלוצים שבזמנו, שהתנכרו לתורה ומצוות? כיצד הוא משתמש במושגים ‘בחירה ו’סגולה’ על-מנת לעצב את היחס כלפיהם?
• מה דעתכם על תפיסתו?
• מה משותף לרמב”ם ולרב קוק ביחסם ליהודים הרחוקים ממצוות? איזה רובד מיוחד מצוי במבט של הרב קוק על אותם אנשים?
• לרמב”ם ולרב קוק משותפת התפיסה שאף אם יהודי רחוק מתורה ומצוות בפעולתו החיצונית, עדיין מצוי בו איזה רובד של שייכות לעם ולאומנתו: אצל הרמב”ם  מדובר בשייכות בפועל לקהילה היהודית, לקיבוץ היהודי- ‘נלווים אל ה”, ואמונה בבסיס הדת. אצל הרב קוק, בהתאם לזמנו, מדובר על דאגה לעם ישראל ואהבה לארץ ישראל- המתגלים באותם ‘רחוקים’. הרב קוק תולה רגשות אלה בטבע פנימי- כמו אינטואיציה, אינסטינקט- שמושך וקושר את האדם ל’התקשרות א-הית’. יהודי שיש בו ‘חיבה לכללות ישראל’ – בידוע ש’הסגולה’ קיימת בו.

משימה: חשוב על דמות ציבורית או אדם שאתה מכיר, אשר נראה בעיניך מרוחק מאוד מתורה ומצוות, דמות שיש לך התנגדות כלפיה על רקע אידאולוגי או ערכי כלשהו. דמיין את הדמות ונסה להפריד בין המעשים והדיבורים לבין הקשר לכלל-ישראל ולמצוא את הסגולה’- הקשר הטבעי לכלל ישראל. כתוב על כך: היכן בהווה או בעבר ניכרת בדמות זו מסירות לעם ישראל? מעשה או דיבור השייכים לעניין יהודי?

פתחנו בהצגת שאלה ובדיון קצר לגבי גבולות האכפתיות והערבות בעם-ישראל. לאחר מכן למדנו כמה הלכות העוסקות במצוות פריקה וטעינה ומתוכן הסקנו כי לפי הרמב”ם במצווה זו מחויב כל אדם גם כלפי רשעים וחוטאים. מכאן המשכנו לעיון באגרת הרב קוק בה הוא מסביר מדוע הוא מקרב גם גם את החלוצים בני זמנו המנוערים מתורה ומצוות ואינו מתנכר להם. ראינו כי הרמב”ם והרב קוק מתייחסים לרובד של שייכות ה’רשעים’ לעם ישראל הקיימת תמיד. הרב קוק מוצא שייכות זו בעצם אינסטינקט החיבה לעם ישראל ללא קשר לאמונה בעיקרי הדת. סיימנו בהפנמה באמצעות משימת כתיבה על דמות מציאותית שאנו חווים התנגדות אידיאולוגית כלפיה.