נחלק את הכיתה לשלוש עשרה קבוצות וניתן לכל אחת מהקבוצות את אחד מהמקורות הבאים.

ציור א: הרב סולובייצ’יק, ובקשתם משם (בתוך: איש ההלכה, עמודים 230-231):

זכורני … נער גלמוד ובודד הייתי… ברם חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו עלי , הרמב”ם… אורח קבוע היה הרמב”ם בביתנו… שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי…אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב”ם… לא הבנתי אף מילה אחת בנוגע לעניין המדובר, ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר:

א) הרמב”ם מוקף מתנגדים “ואויבים” הרוצים לעשות לו רע;

ב) המגן היחיד הוא אבא מרי. לולי אבא מי יודע מה היה קורה לרמב”ם…

כאמור הרמב”ם היה חברי לא רק בימי הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשוית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב”ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התידדו עמי והמה רעי וחברי! … הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב”ם והר”ת מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור- אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאד.

ציור ב: מדרש קהלת רבה פרשה י,ב פסקה ו’:

דברי חכמים כדרבנות ככדור של בנות מה כדור זה מתכדר מיד ליד ואינה נופלת לארץ כך לא נפל דבר אחד וגו’ מה כדור זה מקלעין בה בידים ואינה נופלת כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לכנסת הגדולה וכו’

ציור ג: מסכת חגיגה דף ג ע”א:

כדרבונות כדרבן זה שמכוין את הפרה כדי לחרוש וכדי ליתן חיים לבעליה כך דברי תורה מכוונין את לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים…

ציור ד: על פי שבת פט ע”א:

בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִילוּד אִשָּׁה בֵינֵינוּ? אָמַר לָהֶם, לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָא. אָמְרוּ, לְפָנָיו חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ (מששת ימי בראשית) תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם”? (תהלים ח) “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ?” (שם) “ה’ אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכֹל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם”. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה! אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ, אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי, וְהַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה..אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי … מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְשׁוֹ”. כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׁים מְלָאכָה? שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) “לֹא תִּשָּא”. מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵכֶם? … שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) “לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנוֹב”. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא… מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב, וּמָסַר לוֹ דָּבָר

ציור ה: שיחות הר”ן, אות כ”ח:

ראוי לאדם שיעבר וילך בזה העולם בכל הספרים הקדושים וללמד כולם כדי שיהיה בכל מקום, כמו שנמצא השרים הגדולים שהולכים ועוברים במדינות, ומוציאים הוצאות רבות על זה כדי שיוכל אחר כן להתפאר ולומר שהיה במדינות כמו שדרך השרים להתפאר ולומר: הייתי בורשא וכיוצא בזה. כמו כן ראוי שיהיה האדם בעולם הזה בכל מקומות הקדושים של התורה, כדי שיוכל להתפאר בעולם הבא שהיה בכל מקום דהינו בכל הספרים הקדושים כנ”ל. ולעתיד בעולם הבא מזכירין אותו כל מה שלמד בעולם הזה

ציור ו: קידושין דף ל ע”א:

תנו רבנן “ושננתם” שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו מיד.

ציור ז: קידושין דף ל ע”א:

תנו רבנן “ושמתם” סם תם נמשלה תורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי (=פצע מוגלתי) כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנא’ לפתח חטאת רובץ

ציור ח: קידושין דף ל ע”א:

תנא דבי ר’ ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואומר אבנים שחקו מים

ציור ט: שיחות הרן אות כ”ו:

אצל העולם השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה… שבשביל זה נתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על ידי השכחה כשחוזר ובא ולומד אפלו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביב עליו:

… משל על הלומד ושוכח ששכרו אנשים למלאת חביות והחביות היו נקובים וכל מה שהיו שופכין לתוך החביות נשפך לחוץ והטפשים אמרו, הואיל וחוזר ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאת מאחר שאחר כך נשפך?! אבל החכם אמר מה לי בזה? הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקופח מכל יום ויום, כי אני מושכר לימים ומה לי אם נשפך? כך אף על פי ששוכח למודו, שכרו לא יקופח מכל יום ויום: ספר שיחות מוהר”ן אות – כו

ציור י: הקדמת הספר “אגלי טל” (האדמו”ר מסוכוצ’וב):

“שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

“ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה – להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה”

ציור י”א: הרב קוק, אורות התורה פ”ו פיסקה ה’:

יֵשׁ מְגַמָּה אַחַת לַתּוֹרָה, לְעוֹרֵר אֶת הַצַּד הָרוּחָנִי הָעֶלְיוֹן שֶׁבָּאָדָם, שֶׁיִּהְיֶה עָסוּק בְּמֻשְׂכָּלוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְיִהְיֶה סָר מִשִּׁקּוּעַ בֶּהֱמִי גּוּפָנִי, שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת כֹּחַ עַצְמִיּוּתוֹ. וּמִצַּד הַמְגַמָּה הַשְּׁלִילִית שֶׁל הֲסָרָה מֵרָע כָּל עִנְיְנֵי תוֹרָה שָׁוִים הֵם, אָמְנָם מִצַּד הַהִתְגַּלּוּת הָעַצְמִית שֶׁל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, שֶׁמַּרְוָה אֶת הַנְּשָׁמָה, יֵשׁ הֶבְדֵּל גָּדוֹל בֵּין דָּבָר גָּדוֹל לְדָבָר קָטָן.

ציור י”ב: פסיקתא רבתי פרשה כא ד”ה “אנכי ה’ אלהיך”:

אמר רבי יוחנן האיקונים הזה אלף בני אדם מביטים בה,  כל אחד ואחד אומר בי היא מבטת, כך הקדוש ברוך הוא היה מביט בכל אחד ואחד מישראל ואומר אנכי ה’ אלהיך

ציור י”ג: הרב קוק, אורות התורה פי”א פיסקה ד’:

התורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם, ובזה כל התענוגים העליונים פתוחים לפניו, וזהו אושר האדם ותכלית יצירתו. וכדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו, והיינו “אני את דכא”, ופסל הקב”ה כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.

כל מקור מתאר חוויה שונה וסוג שונה של לימוד תורה. נבקש מכל קבוצה ללמוד את המקור שקיבלה ולחשוב על השאלות הבאות:

• מה התפיסה המוצגת בקטע ללימוד תורה: מהי התורה? מי לומד אותה? למה לומדים אותה? מה עובר על מי שלומד את התורה? מה עובר על התורה בזמן שלומדים אותה?
• לו הייתם צריכים לצייר ציור לצד הקטע: כיצד הוא היה נראה? באלו צבעים הייתם צובעים אותו? מה הקולות שהיו מושמעים בו?
• מה האווירה הקיימת בחדר בו לומדים תורה על פי הציור העולה מן הקטע? איזה סוג של למידה מתרחשת בחדר?
• האם אתם מזדהים עם הציור של הלימוד העולה מן הקטע? או אולי יש בתוככם הצעה לציור אחר המבטא איך אתם לומדים תורה?

כמובן שניתן להוסיף קטעים אחרים או לוותר על אחדים מאלו המוצעים כאן, לפי ראות עיני המורה. בכל מקרה, אנו מציעים להציג בפני התלמידים מגוון שיכול לפתוח אופקים לחוויות שונות של לימוד התורה.

נביא לכיתה חומרי יצירה ונבקש מכל תלמיד לבחור את אחד מציורי לימוד התורה בהם התבוננו, שנגע לו באופן מיוחד ולצייר את הציור שמתאים לסוג לימוד התורה, למפגש עימה, המתואר בקטע שבחר.

לחלופין, נציע לתלמידים לבחור טקסט כלשהו מעולם לימוד התורה ולכתוב כיצד היו מציעים ללמוד אותו, באופן שיתאים לקטע שבחרו.

לאחר מכן, נזמין תלמידים הרוצים לשתף ביצירתם ומחשבותיהם את הכיתה כולה ובכך נעמיק את הבנת הציורים עבור כולם.