נכתוב את המילה ‘תורה’ בגדול. נבקש לזרוק אסוציאציות

ספר חוקים/ המורשת שלנו/ מצוות /סיפור/ עם ישראל/מתנה/עבודת ה’

בהמשך נראה כי עבור אבייתר בנאי התורה היא סוג של-חברה קרובה

א. נשמיע את השיר ‘אורייתא’ של אביתר בנאי, נעבור יחד על המילים ונבין אותן

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
מה אימא לגבך [מה אומר בשבילך]
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתאה [העליונים והתחתונים]
רחמין דילך [אוהביך/אהבותיך]

כמה ימין ונחלין [כמה ימים ונחלים]
ומקורין ומבועין [ומקורות ומעיינות]
מתפשטין מינך לכל סיטרא [מתפשטים ממך לכל צד]
מינך כולא, מינך כולא [ממך הכל, ממך הכל]

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי להרגע, להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

אורייתא אורייתא [תורה, תורה]
עלך כתיב [עליך כתוב]
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך [כמה סודות גנוזים נסתרים יש בך]
כמה פליאן נפקין מינך [כמה פלאים יוצאים ממך]

עד שנפגשנו..

• איזו תורה מצטיירת כאן? מה הקשר של הכותב לתורה? נדבר על כך שזהו שיר של אהבה לתורה, ממש כאהבת שיר השירים ‘אילת אהבים’, התורה  מתוארת בפן הנגלה, המקיף הכל והמתפשט לכל העברים וכן בפן הנסתר של הסודות הגנוזים.  נדבר על ההבדל בין העבר שבו הדובר פגש את עצמו (או נשמתו/ הקב”ה / התורה..) רק מתוך כאב ומשבר והגילוי בלימוד התורה של הנחמה, של המפגש עם עצמך מתוך מתיקות ועונג.

ב. נקרא מתוך הראיון עם אביתר בנאי, המחדד את תחושת האהבה והקשר העמוק שלו לתורה:

אביתר בנאי מאוהב. כדי להבין את זה צריכים להאזין לרצועה הרביעית, “אורייתא” (תורה בארמית), באלבומו החדש “לילה כיום יאיר”, ולהבין עד כמה לבו פועם בחוזקה כשמדברים עליה. על התורה. “אנחנו ביחד כבר כמה שנים”, הוא אומר בעיניים בורקות על הגמרא. “הרבה פעמים, ככה בתוך הדיון והפלפול הכי מדויק, אני יכול להרים ממש עיניים דומעות אל ארון הקודש. קשה לי להסביר את זה, אבל גם כשאני והחברותא שלי, שלומדים ביחד כל יום מ-9 בבוקר עד 13:00, נשמעים כמו שני עורכי דין שמנסים לברר נקודה – יש משהו דווקא בגמרא שיורד אל השורש היהודי בצורה מיוחדת שקשה להסביר. אני מתפלל שלא משנה מה שאעבור ובאיזה מקומות אלך – תמיד אשאר דבוק בתורה. יש בה משהו שהוא מעל הכל. התורה היא בית ורחם, היא דת, היא קרקע. היא נותנת המון בסיס, המון משען, המון כוח“.

 ההצלחה של “לילה כיום יאיר” משמחת את בנאי מכיוון נוסף, מעבר למכירות וליחס החם מהקהל. השמחה האמיתית, העמוקה יותר לדבריו, נובעת מכך שיש בדיסק מאבק של לילה ויום. המאבק הזה מתנהל לאורך כל השירים, ובשורה התחתונה הוא מרגיש שיש כאן 51:49 לטובת האור – מן ניחוח של טוב שהאמין בחיים וניצח את הפחד. זה חידוש גדול מבחינתו ככותב, כי בניגוד ליצירותיו הקודמות, הוא מרגיש ש’לילה כיום יאיר’ מוסיף אור לעולם, במקום להוסיף חרדה.
זו תחושה שלא הייתה קיימת באלבומים הקודמים, אני מניח.
“נכון. שם הרגשתי שהכתיבה היא מהמקום של הפחד. גם פה זה קיים, אבל יש כאן שינוי מבחינתי, ושם אני מרגיש את התשובה. מתחיל כאן בעצם סוג של אמון ביופי“.
אתה עצמך פחדת מיהדות לפני שנכנסת אליה?
“לא ממש ידעתי שאני פוחד – זה פשוט לא דיבר אליי בצורה מאוד גסה. אבל לא רוצה לנבור בנפש של החילוני ולומר מה באמת גורם לדחייה הזו, אבל יש באמת משהו תרבותי שעובר דרך הטלוויזיה, דרך הפוליטיקה, כך שהמפגש עם היהדות חשף משהו זר לכאורה שלא מבין אותי, לא מדבר אליי. כל הרוחניות הייתה נראית לי כמו משהו הזוי, תמהוני, לא אותנטי. לא ידעתי, לא ידעתי על האוצרות הצפונים בביתנו“.
כמו פרקי אבות?
“למשל. לאורך שנים היה לי חיפוש – הייתי קופץ אגרופיי כנגד השמים, ושואל מה התכלית. מאסתי ברעל ובקושי של החיים. היה נראה לי כאילו אני מוסר את גופי ונפשי למען המדע. אבל לא רציתי להיכנע לתפיסה שהחיים טובעים לשומקום בעיניים עצומות. אז חיפשתי“.
… השינוי הגדול באמת התרחש דווקא אחרי שחזר לתל אביב. איכשהו התגלגל לידיו עותק של מסילת ישרים. בנאי קרא את הספר בלילות, ואז הבין ש”יש כאן אוצר עמוק-עמוק ששייך לשורש שלי”. זה היה קשר אינטואיטיבי לדבריו, וקצת אחרי הוא נסע לבני ברק עם כפכפים ומכנסיים קצרים, וערך את השופינג היהודי הראשון בחייו: זוג תפילין לצד שלל ספרי קודש ורוח. “הייתי לומד, קורא, מתפלל, מנגן. זה מה שהוליד את ‘עומד על נייר’, הדיסק השלישי שלי“.

(מתוך ראיון עם אביתר בנאי במקור ראשון)

נעיין יחד בסיפור של רבי נחמן בו התורה מתוארת כמכתב אהבה ששלח הקב”ה לעם-ישראל (“והלוחות מעשה א’ המה, והמכתב מכתב א’ הוא…”)  הסיפור כתוב בצורה מאד קטועה, כסיפור שנשכח, אך הרעיון היסודי המובא בו מדהים (כדאי לצלם מתוך הספר עצמו) נלמד את הסיפור לעמקו, נתעכב ממש על כל משפט על-מנת להבין בצורה יסודית את המשל, ואחר-כך- את הנמשל.

 ספר סיפורי מעשיות – שיחות שאחר ספורי המעשיות רבי נחמן מברסלב

עוד מה שספר בשבת חנוכה ונשכח.

מבן מלך שנתרחק מאביו וכו’. והיה מתגעגע מאד מאד וכו’ וכו’.

 והגיע לו כתב מאביו, והיה משתעשע בו מאד מאד.

והיה מתגעגע עדין מאד.

והיה מתגעגע על כל פנים שיושיט לו יד.

ואם היה מושיט לו יד, היה מחבקה ומנשקה.

אחר כך ישב עצמו:

הלא זה הכתב הוא כתב יד המלך בעצמו,

ואם כן הוא יד המלך וכו’ וכו’

(כל זה לא נכתב כראוי כי נשכח כי לא נכתב בזמנו):

המכתב הוא כמובן התורה, שהגיעה לנו מהקב”ה. אליו אנו מתגעגעים, את פניו כביכול, אנו רוצים לחשוף, והתורה מאפשרת לנו קשר, חיבור- אליו.