בט”ו בשבט, חג האילנות, מתגלה כוח הצמיחה בעולם. רוב הגשמים ירדו, עלה השרף באילנות ומתחילה החנטה בפירות. מתוך תרדמת החורף מתחילים העצים להנץ ולספר לנו שגם כשהכל היה נראה קפוא, מתחת לפני השטח החיים נרקמים. 

דבר ידוע הוא שהאדם דומה לעץ השדה. כמוהו שורשיו בקרקע וראשו בשמי מרומים, כמוהו סימן חיותו הוא הצמיחה והגדילה. 

בט”ו בשבט אנחנו אוכלים מפירות האילן, פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ומתגעגעים אף אנחנו לעשות פירות בעולם, לפרות ולרבות, בפירות גשמיים ובפירות רוחניים. 

הפרי הוא התגשמות של רעיון, מחשבה או דיבור – במעשה. יש לנו כל כך הרבה רעיונות, כל כך הרבה חלומות ורצונות, אך להצליח לראות אותם מתגשמים לכדי מעשה, להגיע ולהפוך לפרי – אין זה דבר של מה בכך. כעת הגיע הזמן להתעורר מתרדמת החורף שנפלה גם עלינו ולחפש ולבקש את הפירות, להביא את הדברים לכדי מעשה בעולם.

הרבי מליובאוויטש מלמד דבר גדול: לא מספיק לשאוף להניב פירות בעולם אלא על האדם להיות כמו העצים המתוארים בבריאת העולם: “עץ פרי עושה פרי”. (בראשית א, יא) להשתדל שהעשייה שלנו בעולם תהיה כזו שמביאה בעקבותיה פירות נוספים, שמעוררת עשייה חדשה. 

בכל פרי טמון הזרע לפרי הבא. אנחנו כל כך מורגלים בפלא הזה שאנו שוכחים לעיתים להתפלא מחכמת הבריאה, בה כל פרי נוצר עם הגרעין שבתוכו, האוצר בחובו את פוטנציאל המשכיות החיים של הפרי.  ובמילותיו היפות של הרבי מליובאוויטש: 

וכל זה נפעל על ידי זה שכל אחד ואחת מישראל הוא בדוגמת “עץ נחמד למראה… עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו”, היינו, שעושה פירות כאלו שבהם נמצא הזרע והגרעין מהם יצמחו אילנות ופירות כמותם – פירות ופירי־פירות עד עולם, שזהו הענין דגילוי כח האין סוף בפועל למטה בעולם הזה.

(תורת מנחם, התועדויות תשמ”ב, חלק ב. ליל טו בשבט, עמ’ 849)

הפרי העושה פרי הוא גילוי האינסופיות בעולם הזה, הסופי והגשמי. פרי בתוך פרי בתוך פרי, עד אינסוף… 

בחינוך ילדינו ותלמידינו אנחנו הרבה פעמים מתפללים לראות פירות: לראות את הילדים והילדות גדלים בבריאות נפשית, בשמחה, בלב טוב, מצליחים בדרכם, אהובים על החברים ועוד ועוד… אך השמחה האמיתית היא לראות “פרי עושה פרי” לא לראות רק את פירות העשייה שלנו, אלא את הפירות הצומחים ממנה: אם זרענו טוב בליבו של הילד, והוא מושיט יד ומשפיע את הטוב הזה כעת במקום אחר – הרי זה עץ פרי עושה פרי, אם הבענו אהבה והאהבה הזו עושה גלים ופועמת בלבבות חדשים – הרי זה עץ פרי עושה פרי. כאשר ילד שלמד על אברהם אבינו מתאמץ לקיים מצות הכנסת אורחים – זהו פריו של הלימוד. כאשר נערה יוצאת מלימוד והוא פוקח את עיניה בדבר מה או מחזק אותה בדרכה – הרי זה פריו. 

הרב סולובייצ’יק, בקטע מופלא, מלמד כי עשיית הפירות בעולם אינה תנועה חד כיוונית מאיתנו לילדינו ולתלמידינו, אלא זוהי תנועה מעגלית – לעיתים את גרעין הפרי “שותל” המורה בתלמיד ולעיתים התלמיד הוא המפרה את מורהו בפרי רוחני, פריו של הלימוד:

היהדות פיתחה השקפה מקורית מופלאה לאמור: ברכת “פרו ורבו” לא נתייחדה לעולם הטבע בלבד, אלא אף בעולם הרוחני-מטאפיזי מהדהדת ברכתו זו… שאף את עולם הרוח והנשמה טבעו הבורא במטבע של “זכר ונקבה ברא אותם”, להיות בו הכל משפיע ומושפע, נותן ומקבל, בר כוח יצירה פעיל ובר יכולת סבילה ללבישת צורות. …כל אדם הוא משפיע ואף מקבל כאחד. יש בו הכוח היוצר וגם החומר ההיולי הנכנע ליוצר. למשל: הרבי היושב ומלמד את תלמידיו ושפתיו נוטפות להם דברי תורה וחכמה. הרי הוא היוצר, הדוכרא, ואילו תלמידיו המקשיבים, שהוא במחשבתו המבוטאת מפרה כעין זרע את מחשבותיהם ואת רגשותיהם – הם הנוקבא, … והנה לפתע קם תלמיד בעל ראש ממולח וחריף ושואל שאלה לפני רבו. הרי שאלתו מעוררת את חשיבתו של רבו עד שמחשבותיו מתחילות לנטות לכיוון חדש ואור חדש מאיר אל פני הרבי. התלמיד הטיל ברבו גרעין קטן, שלפעמים עושה פרי ומתפתח לפרח נהדר, והרי זה מתחלפים ביניהם התפקידים. התלמיד, הנער הצעיר בעל העיניים השחרות והבעת פנים של סקרנות, נהיה בבחינת דוכרא המשפיע, ואילו הרבי נהיה לפתע בבחינת נוקבא, הנפעל ומקבל שפע. 

(הרב יוסף דב סולובייצ’יק, “הברכות ביהדות”, ימי זיכרון, עמ’ 31)

לעמוד בצל העץ, לשאוף את האויר, לשאת עיניים לשמים, אל האור ולשאת תפילה פשוטה: שנעשה פירות בעולם, שנראה את אדוותיהם: פרי עושה פרי.