אנחנו לומדים פילוסופיה בתיכון. מדברים על טקסט, שואלים שאלות, מהרהרים.

אז באמצע איזה ניסיון להבין את מרקס או את ישעיהו ברלין, תלמידה אחת עוצרת את הדיון: אני רוצה לשאול שאלה לא קשורה. כל מילה שניה שלך “התבוננות” וכל מילה ראשונה: “נחשוב”. נחשוב ונתבונן נתבונן ונחשוב. לשם מה? למה זה כל כך חשוב להתבונן?

עצרתי את השיעור ואמרתי לה שהשאלה הזו ראויה להתבוננות.

אז חשבתי עליה יום ויומיים ושלשה. וחזרתי עם שתי תשובות.

האחת: פילו – סופיה. אהבה. אהבת החכמה. אהבה להבין דברים מחדש, לחשוב עליהם, לשנות את נקודת המבט. אהבה להארה. אהבה למבוכה, לטעות, לאפשרות לחזור בי מהטעות. אהבה לכל הדבר הזה הכרוך במחשבה, בהבנה. אהבה לחידוד ואהבה לאמת הנושנה. פשוט אהבה.

התשובה השנייה, עבורי עמוקה יותר, היא: חירות.

פילוסופיה, התבוננות, תשחרר אותי מכל כלא פנימי או חיצוני שבו אהיה.

רגע של תבונה והתבוננות הוא חג החירות שלי. החירות להתבונן פנימה והחוצה ולהבין את העולם שבו אני פועל, להבין מה מפעיל אותי להבין מי אני בכל המהומה הזו.

חירות ואהבה, אהבה וחירות.

כשאני מתבונן פנימה זה המנוע זו ההצדקה.

ומה בשבילכם?