מאז ומעולם שימש התנ”ך, ועדיין הוא משמש, מקור השראה ליוצרים מכל התחומים בכל הדורות. ציורי הקיר הנמצאים בבית הכנסת בדורא אירופוס שעל נהר פרת, בדרך מארץ ישראל לבבל, הם מן הציורים היהודיים הקדומים הידועים לנו. תמשיחי הקיר הצבעוניים בדורא אירופוס מתוארכים לאמצע המאה השלישית לסה”נ, והם נחשפו עם שרידי בית הכנסת בשנת 1932. הציורים, שהם ככל הנראה ליווי מוחשי לסליחה “מי שענה”, הנאמרת בנוסחים שונים בסוף הסליחות, מתארים את הסיפורים מן המקרא שעליהם נשען הפיוט, הן על פי הפשט והן על פי המדרש.

“הצלת משה” – ציור מבית הכנסת בדורא אירופוס, סוריה
אמצע המאה השלישית לסה”נ.

אמנים שונים, היוצרים בהשראת התנ”ך, מפרשים ביצירותיהם את הטקסט הכתוב שלפניהם בקו, בצורה, בצליל ובמלל, ואחרים מביעים את מחשבותיהם ואת רגשותיהם ומביאים את כוח יצירתם לכלל ביטוי באמצעות חומרים מן התנ”ך.
את הקבוצה הראשונה אפשר להגדיר: פרשנים ואת השנייה ניתן לכנות על דרך ההשאלה: דרשנים.
הפרשנים מנסים לפרש את הכתוב, לחשוף את הטמון בו. פרשן רואה את הטקסט בתוך הקונטקסט הרחב שלו, דהיינו: הן בהקשר הטקסטואלי שלו והן במסגרתו ההיסטורית ובהקשר החברתי תרבותי שבו הוא נוצר.
הדרשנים – לעומתם – אינם מחפשים את המשמעות המקורית ואת ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים המקוריים של הטקסט. הם מחפשים דרך לבטא, באמצעות הטקסט, תכנים החשובים בעיניהם. דרשן אינו מקבל על עצמו כל מגבלה באשר לטקסט. הוא מודע לפשט ואינו דוחה אותו בהכרח, אך הוא מרשה לעצמו להתעלם ממנו וללכת בדרך אחרת. הוא מביע את רעיונותיו, תחושותיו, ודעותיו תוך שימוש בטקסט המקראי.
לעיתים המסר שמעביר האומן הוא מסר הנוגד את מה שמבקש הכתוב לומר.

אמנים רבים ציירו את גיבורי המקרא ואת המקומות הנזכרים בו כאנשים בני תקופתם וכמקומות שבהם הם חיו. כך למשל מתואר הנילוס בארץ מצרים בהגדות של פסח מימי הביניים בדומה לנהר הריין, הבתים הם הטירות האירופאיות והאנשים לבושים כאנשי זמנו ומקומו של הצייר. בין האיורים המעטרים את “הגדת מורביה”, הגדה שנכתבה בצ’כסלובקיה בשנת 1737, צייר האמן אברהם בר יעקב את משה המכה את המצרי, את הנוף, את הלבוש, המנופים ופריטים אחרים בציור, עיצב האמן על פי מה שהכיר במורביה במאה ה-18.

“משה מכה את המצרי”, הצייר: אברהם בר יעקב, “הגדת מורביה”, 1737

בזה דומים האמנים הפלסטיים, המציירים והמפסלים, לדרשנים הקדומים אשר העתיקו את המציאות של ימיהם אל תוך המציאות המקראית. דוד המלך, על פי המדרש, דן את אוריה החיתי בסנהדרין, אברהם אבינו קיים את הפסח והכין עירוב, לוט אפה מצות למלאכים מכיוון שפסח היה…
ייתכן שצורה זו של הצגת הדברים באה לתת למתבונן תחושה של רציפות. החיים שלנו היום, כאן ועכשיו, הם המשך ישיר למסופר על אבותינו במקרא. המרחק ההיסטורי לא יפריע לנו “להתקשר”, “להתחבר” ישירות אל הסיפור המקראי. באמצעים אלה הופכים הפסוקים לבעלי משמעות על-זמנית. סיפור הנחתו של משה בתיבה יוצא מן המסגרת של סיפור עתיק שהתרחש במצרים, סיפור על הולדת מנהיגם של ישראל, והופך להיות סמל, על-זמני ועל-מקומי לאהבת אם, ולביטוי של רחמים על ילד נטוש ועזוב, בכל הדורות כולם. לאמן ה’דרשן’ לא חשוב הדיוק ההיסטורי אלא הרצון להעביר את רגשותיו ומחשבותיו.

ציורי המקרא בכלל, והאיורים, התמונות והציורים שבספרי הלימוד בפרט, תרמו, מצד אחד, להגברת החיבה אל התנ”ך, להמחשה של מצבים ושל אירועים מתוכו, להבנה בהירה ומוחשית יותר ולראיית הכתוב על רקע התרבות החומרית שבה נוצר. תמונה יכולה לבאר בבת אחת את מה שנכתב במילים רבות. לקלישאה: “תמונה אחת טובה מאלף מילים” יש מקום גם בהקשר זה, ואפשר לומר בפרפרזה: ציור אחד, או איור אחד, טוב ממילים הרבה.

ואולם, מאידך-גיסא, תמונה היא סטטית ומקבעת מצבים. היא קובעת את פירושו של כתוב בצורה חד-משמעית. היא אינה מאפשרת ‘שבעים פנים’ של פירוש. וככזו היא עלולה לצמצם את גבולות הדיון ואת יכולת המיצוי של הכתוב המקראי. לכן יכולים אנו להשתמש בקלישאה הנגדית: “מילה אחת טובה מאלף תמונות”.

תמונה עלולה גם לקבע תפיסות חד-כיווניות או מוטעות אצל המתבוננים בה.
לדוגמה: בתורה לא מסופר איזה עץ היה ‘עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע’: “וַיִּקַּח ה’ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו ה’ אֱ-לֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”. (בראשית ב’, טו-יז)
במדרש התחולל ויכוח בין חכמים בנושא:

“מה היה אותו האילן שאכלו ממנו אדם וחוה? ר’ מאיר אומר חטים היו… רב שמואל בר רב יצחק בעא קמיה ר’ זעירא, אמר ליה איפשר חיטים היו, אמר לו הין, אמר ליה והא כתיב עץ, אמר ליה מתמרות היו כארזי לבנון… ר’ יהודה בר’ אילעאי אמר ענבים היו שנאמר: ‘עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמו’ֹ. (דברים ל”ב, לב) אותן האשכולות הביאו מרורות לעולם. ר’ אבא דְעַכּוֹ אמר אתרוג היה, הה”ד (הדא הוא דכתיב = זה שכתוב) ‘וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וגו” (בראשית ג’, ו) אמרתה צא וראה אי זהו אילן עיצו נאכל כפיריו, ואין את מוצא אלא אתרוג. ר’ יוסי אומר תאנים היו, לא דבר מדבר הוא למד ודבר מעניינו? לבן מלכים שקלקל עם אחת משפחותיו, כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן שלשפחות; לא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן טְרדוֹ והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא היו מקבלין אותו, ומה היו אומרין לו, אמר ר’ ברכיה: הא גנבא דגנב דעתיה דברייה דגנב דעתיה דמריה הה”ד ‘אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה’ (תהלים ל”ו, יב) רגל שנתגאת על בוראה ‘וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי’. (תהלים ל”ו, יב) לא תיסב מיני עלה, אבל התאינה על ידי שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקיבלתו הה”ד ‘וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וגו””.
(בראשית רבה פרשה טו מהדורת תיאודור-אלבק, עמ’ 139-140)

והנה אם נערוך משאל בקרב לומדי התנ”ך ונשאל: מה היה אותו העץ, יענו מרביתם: תפוח. אין ספק שיד השפעת האומנות, ובעיקר זו הנוצרית, בדבר. מבין התמונות המפורסמות אזכיר את ציורו של וצ’ליו טיצ’יאן (1488-1576) שצויר בתחילת המאה ה-16 ואת העתקו של פול פיטר רובנס (1577-1640). שני הציורים מצויים במוזאון פררי במדריד.
מפורסם הוא גם ציורו של רובנס עצמו המצוי בבית רובנס באנטורפן בלגיה, וכן ציורם המשותף של יאן ברויגל (1601-1678) ושל רובנס, ציור הנמצא במוזאון מאריצ’יוס בהאג ובו צייר ברויגל את הרקע ורובנס צייר את הדמויות.

מתוך תיאור עונשו של הנחש בתורה ברור שלפני העונש היו לנחש רגליים:

“וַיּאמֶר ה’ אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר ה’ אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִֹיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב”. (בראשית ג’, יג-טז).

וכך תיארו חז”ל את ביצוע עונשו של הנחש:

“מדבר שבא ללמד ונמצא למד, כיצד? כיוצא בו ‘קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵך’ְ (ירמיה מ”ו כב) ולא שמענו בנחש שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכשבא למפלתן של מצרים הוא אומר ‘קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ’ כשם שהולך קולו של נחש כך הולך קולה של מצרים. מלמד שבשעה שאמר הקב”ה לנחש ‘עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵך’ְ ירדו מלאכי השרת וקצצו את רגליו וידיו והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא נחש ללמד על מפלתן של מצרים ונמצא למד”. (אוצר המדרשים אייזנשטיין -עמוד רסה)

וראב”ע מפרש: “והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשֹם דעת באדם שֹם בו”.
(פירוש אבן עזרא על בראשית ג’, א)

בשער אישתר שבבבל נמצא ציור (מן המאה השישית לפנה”ס) ובו נחש בעל רגלים.

המחנך הירושלמי שלמה (פריץ) גולדשמידט ז”ל, צייר עבור התלמידים נחש בעל רגלים. בהערות לציורו כתב:
“בתמונה רואים אנחנו לא את הנחש המצוי כיום אלא את הנחש כפי שמתארים אנו לעצמנו שלפני רְבוֹץ עליו הקללה: ועל גחונך תלך על כן הנחש מתואר כאן כבעל רגלים (ודומה קצת ללטאה).
יש להיזהר בתמונה זו, שלא לפגוע בדמיון התלמידים, ולעודדם לציורים משלהם. לא בכדי זכה הנחש הקדמון לשפע תיאורים דמיוניים באומנות של ימי הביניים, כאשר ניסו לציירו בצורה ‘אנושית’, בהתאם לתפקיד שהוא משחק בסיפור שלפנינו. מן הטעמים הנזכרים ייתכן שרצוי לא להראות לתלמידים את התמונה הזאת בתחילת לימוד הנושא, אלא לבקש מהם תחילה כי יציירו את הנחש לפי דמיונם.”

האמן גדעון קייך הלך בעקבות שלמה גולדשמידט ז”ל וצייר אף הוא נחש בעל רגליים, אלא שהוא בחר להושיב אותו מתחת לעץ תאנה. (כמו באחת מן הדעות במדרש שהובא לעיל).

רוב לומדי המקרא מכירים את הנחש מציורי ימי הביניים. שם הוא זהה לנחש בן ימינו.

על משה הקטן המוסתר בתיבה נאמר בכתוב:

“וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶֹם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶֹה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ”. (שמות ב’, ב-ה)

בתודעת רוב הציבור שֹמה יוכבד, אם משה, את התיבה על היאור והתיבה שטה לה על היאור. הדבר חדר לתודעתנו משום שאנו מכירים את ציורי ימי הביניים ובעקבותיהם את הציורים של בני דורנו, שבהם התיבה אינה בַּסּוּף עַל שְפַת הַיְאוֹר אלא שטה על הנהר. שירו של קדיש יהודה סילמן, שהילדים שרים, תורם אף הוא לחיזוקה של הטעות הנפוצה הזאת. חברתי לעבודה באגף לתכניות לימודים, מינה הוכברג, האירה את עיניי שייתכן שהיוצרים משתדלים להעצים את הסכנות שבפניהן ניצב משה הקטן, כדי להאדיר את התשועה. כגודלן של הצרות והסכנות כן גודל הישועה.

בספר שמות פרק ל”ב, טו-טז מתוארת ירידתו של משה מן ההר ולוחות הברית בידיו:

“וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. בהמשך הדברים בפרק ל”ד נאמר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר… וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים”.

“משה שובר את לוחות הברית”, הצייר: גוסטב דורה, גרמניה, המאה ה-19
בכל הפסוקים מדובר על שני לוחות. לא מדובר על לוח אחד המחולק לשניים. לא מדובר על צורה מעוגלת בראשו. מדובר על לוחות אבן. והנה בתודעת הכול, ואף בעיצוב לוחות הברית על ארונות הקודש בבתי הכנסת – עיצוב אחר. ואף זאת, ככל הנראה, בהשפעת האמנות.

בהמשך פרק ל”ד בשמות בפסוקים כט-לה, מתוארת קרינת עור פני משה:

“וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם משֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר משֶׁה אֲלֵהֶם. וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. וַיְכַל משֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא משֶׁה לִפְנֵי ה’ לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי משֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה וְהֵשִׁיב משֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ”.

בכתוב לא מסופר שלמשה צמחו קרניים. והנה בתמונות ובפסלים מתואר משה וקרניים לראשו. אולי בהשפעת התרגומים המוטעים השונים לתיבות: “כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי משֶׁה”.

“משה” – פסל שיש, מיכלאנג’לו, רומא, 1513-1516.
לא רק ציורי האירועים טבועים בחותמו האישי של האומן אלא אף ציורים של דמויות מן המקרא. כל צייר נתן את פרשנותו האישית לדמות שצייר. כל אמן ביטא את הדמות כפי שנצטיירה בדמיונו.
כך למשל ציירו אומנים אחדים את ירמיהו. באמצעות תנוחות הגוף, הבעות הפנים, קווי הגיל של הדמות המצוירת, לבושה ועוד, נתן כל אחד מן האומנים את פרשנותו האישית לדמות שצייר.
בפרסקו, שצייר מיכלאנג’לו, על תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן ברומא, מופיעה דמותו של ירמיהו. הוא לבוש גלימה אדומה. שערו סתור וכך גם זקנו שכולו שיבה. ירמיהו יושב שפוף כולו – תנוחה המביעה כאב וצער. ידו של ירמיהו על פיו כדרכם של אבלים. הוא נראה מהורהר ושרוי בכאב. ברקע שתי נשים מקוננות המוסיפות על תחושת הדיכאון של הדמות.

גם אורי לסר צייר את ירמיהו. בליתוגרפיה (הדפס אבן) בשנת 1897. הוא תיאר את ירמיהו כזקן כואב השוכב על הארץ וראשו נשען על ידו הימנית. עיניו מופנות כלפי מעלה כמי שאומר: “רְאֵה ה’ וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה” (איכה ב’, כ).

לכל אמן ירמיהו שלו. הנביא כפי שראהו בעיני רוחו. אך כולם יונקים מן הכתובים ומדמותו של הנביא המצטיירת במקרא, בספר ירמיהו ובמגילת איכה.
והמסקנה להוראה: מקרא תמונה ומדרש תמונה הם אמצעים יעילים בהוראה. רצוי להשתמש בהם בעיקר כדי להמחיש את הכתובים וכדי לעורר לחשיבה יוצרת. יחד עם זאת על המורים להיות זהירים בבחירתם ולהזהיר מפני ראייתם כראליה המקראית.

“ירמיהו”, הצייר: אפרים משה ליליין מתוך: התנ”ך המאויר, 1908.