בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

קידושין ל'- ל'א - כבוד אב ואם (חלק ב)

27/4/2015

מקצוע: תלמוד
נושא: כבוד אב ואם - קידושין ל'-ל'א (חלק ב)


סיכום

ראינו שלושה טעמים למצוות כיבוד אב ואם:

א.    הכרת הטוב בשני פנים- בעצם ההולדה או בגידול עצמו.

ב.     כיבוד הורים כחלק מכבוד ה'.

ג.      חיזוק העברת המסורת מדור לדור.

 בטעם של הכרת הטוב- ראינו שאף בן שהוריו לא גדלוהו בפועל, מחויב 

                               בכבודם על עצם ההולדה.

בטעם של העברת המסורת מדור לדור- ראינו שאף בן שאביו אינו שומר תורה 

                               ומצוות מחויב בכבוד אביו.

4. גדרה ההלכתי של מצוות כבוד אב ואם.

לימוד חלק זה בשיעור בנוי על ההנחה שהגמרא נלמדה בכיתה ומוכרת היטב לתלמידים. חלק זה נועד לחדד ולחבב על התלמידים את מצוות כיבוד הורים, כאשר בקטע זה אנו עוסקים בחלק מיסודותיה של מצווה זו.

 

המצווה מוטלת על הבן או תלויה בהנאת האב

בחלק זה ננסה לברר מעט את הגדר ההלכתי של מצוות כיבוד אב ואם.

מה מונח ביסודה של מצווה זו- האם זוהי מצווה וחיוב שמוטלים בשווה על כל הבנים ולא משתנה ע"פ צורך האב   או לחילופין הגדרת המצווה והחיוב הוא בקשר שבינו לבין אביו, שהחיוב הוא לעשות דברים שמכבדים ומשמחים את האב, וממילא לאב יש אמירה האם זה מכבד וכו' ובהתאם לזה משתנה מעשה הבן.

ואם נחדד זאת, השאלה היא- האם החיוב הוא אובייקטיבי - הקב"ה אמר לעשות מעשים שאני צריך לעשות בכל מיקרה אלא אם כן אין לי כלפי מי לעשות זאת. או שהחיוב הוא סובייקטיבי שתלוי גם ברצון המקבל.

על מנת להמחיש זאת היטב לתלמידים, אפשר להעלות את הסיפור של דמא בן נתינא שלא רצה להעיר את אביו על אף האפשרות לזכות בממון רב. ולשאול-  אם דמא חשב שכשאביו יתעורר משנתו הוא יצטער על כך שדמא לא העירו, האם הוא חייב להעיר את אביו או שאסור לו להעירו?!    (אפשר לתת שאלה זו כמשחק תפקידים בין שני תלמידים)

 

א. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב

רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א"ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי.

 

הרמב"ם פסק גמרא זו להלכה

רמב"ם הלכות ממרים פרק ו הלכה י

מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם.

השגת הראב"ד- מי שנטרפה דעתו של אביו וכו' יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי. א"א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו, עכ"ל.

הרמב"ם למד מסיפור זה- כי מי שנטרפה דעת הוריו ואינו יכול לעמוד בכך מניחם אצל אחר והולך, שכן אם יישאר אצלם ודאי יעבור על כיבוד הורים.

הראב"ד לעומתו טוען כי לטובת הוריו מוטב שיישאר ויטפל בהם בעצמו.

 

במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד?

דרישה סימן ר"מ

כתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה וכו' וכתב הב"י ז"ל אם היה מוציא רבנו דין זה מליבו היה השגתו השגה אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו וכ"כ הר"ן עכ"ל

ול"נ דשפיר השיגו ור"ל כיון שכתב הרמב"ם ויצוה לאחרים וכו' ש"מ דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפילו הכי אינו חייב הוא לנהוג בעצמו. ואין הוראה נכונה דאם אחרים יכולים לנהוג בו כראוי כ"ש הוא שיודע לעשות רצון אביו וא"כ חייב הוא בעצמו לנהוג. דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שיצווה לאחרים ואפשר דמיירי שנשתטתה עד שא"א לשום אדם לנהוג בה אבל אם אפשר לאחרים כ"ש דאפשר לו- וחייב. והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצווה לשומרם במשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כ"ש אחרים, דלב"י הכי הוא ליה למימר ואין זו הוראה שיניחם ויצווה לאחרים.

הרמב"ם הבין- שהמצווה מוטלת על הבן. על כן עדיף שלא יהיה שם ולא יתחייב בה מאשר יהיה שם ויתחייב בדברים שאינו מסוגל לעשות.

ואילו הראב"ד הבין- שעיקר המצווה לגרום טוב להוריו, ואף אם יכול להביא להם רק טוב חלקי עדיף שיעשה זאת מאשר שיברח ולא יעשה דבר.

הרמב"ם מדגיש יותר את מעשה הבן ומחדליו בעוד הראב"ד בוחן את טובת הוריו.

(יש שניסו להסביר ברמב"ם- שלרמב"ם א. כיון שההורה רואה מישהו אחר הוא לא משטתה, ז"א זהו הרגל שהוא סיגל שבנו בסביבה   ב. לאחרים הוא יכול לשלם.   

ג. יש שהעמידו שמדובר במצב שהוא צריך לקשור את ההורים)

 

ב. תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א דף סא טור ב /ה"ז

אמו של ר' ישמעאל באת ואמרה וקבלה עליו לרבותינו אמרה געורו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד באותה שעה נתכרכמו פניהן של רבותינו אמרין איפשר לית ר' ישמעאל נוהג בכבוד אבתיו אמרו לה מהו עביד ליך אמרה כד נפיק מבית וועדא אנא בעה משזגה ריגלוי ומישתי מהן ולא שבק לי אמרין הואיל והוא רצונה הוא כיבודה

מהי המחלוקת בין ר' ישמעאל לחכמים?

ר' ישמעאל הבין שזה חיוב אובייקטיבי- שמוטל על הבן ולכן למרות רצונה של אימו לשתות מן המים הוא לא יכול לאפשר לה זאת.

חכמים הבינו שהחיוב הוא סובייקטיבי- תלוי ברצון האם וכיון שזהו רצונה זהו כבודה.

 

ג. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לב עמוד ב

רבא סובר שרב שמחל על כבודו - כבודו מחול כי התורה דיליה היא...

איני? והא רבא משקי בי הלולא דבריה, ודל ליה כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע וקמו מקמיה, לרב מרי ולרב פנחס בריה דרב חסדא - ולא קמו מקמיה, איקפד ואמר: הנו רבנן - רבנן, והנו רבנן לאו רבנן? ותו, רב פפא הוה משקי בי הלולא דאבא מר בריה, ודלי ליה כסא לר' יצחק בריה דרב יהודה ולא קם מקמיה, ואיקפד! אפ"ה, הידור מיעבד ליה בעו.

הגמרא דיברה על רב שמחל על כבודו- שצריך בכל זאת לעשות הידור.

 

הראשונים מרחיבים דין זה גם לאב.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לב עמוד א

והלכתא האב או הרב או הנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול אלא דהדור בעי.

גם גמרא זו אפשר להסביר ע"פ החקירה ששאלנו:

אם החיוב הוא אובייקטיבי ותלוי במעשה הבן- יש מעשי כיבוד שהבן חייב אף אם האב לא מעוניין בו. אך אם החיוב הוא סוביקטיבי- תלוי בהנאת האב, הרי אב יכול למחול על כבודו.

 

כבוד אב ואם- בין אדם לחברו או בין אדם למקום

המנחת חינוך במצווה ל"ג מסתפק בשאלה שיש בה דמיון רב לברור שעשינו:

מנחת חינוך מצוה ל"ג , ג

ומצוות עשה היא ככל מצוות שבתורה לעניין תשובה, דתשובה מכפרת. ומ"מ אני מסופק, לפי המבואר ברמב"ם פ"ב מתשובה ה"ט ובש"ס, דעברות שבין אדם לחברו לא מהני תשובה ולא יוה"כ עד שירצה את חברו, א"כ במצווה זו של כיבוד דהוא נוסף, דגזירת הכתוב היא דנוסף על כיבוד כל אדם, דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצוה לכבדו, אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ברוך הוא ולא בין אדם לחברו, דבן אדם לחברו אינו אלא במה שהוא שווה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואמו, א"כ אינו אלא כמצוות שבן אדם למקום ברוך הוא. או דילמא כיון שהשם יתברך צווה זו המצווה בין אדם לחברו, הוי בין אדם לחבירו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אביו ואמו.

המנחת חינוך מסתפק האם מצוות כיבוד אב ואם היא במצוות שבין אדם לחברו או שהיא ממצוות שבין אדם למקום. בפשטות היה נראה לומר שהיא ממצוות שבין אדם לחברו. אלא שבדרך כלל מצוות בין אדם לחברו הם בדבר ששווה לכל ואילו כאן המצווה מוטלת על הבן לכבד את הוריו בלבד.

ומסביר המנחת חינוך שהנפקא מינא בחקירה זו היא בהלכות תשובה לרמב"ם:

שהרי עברות שבין אדם לחברו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חברו. האם אדם שלא כיבד את הוריו ורוצה לחזור בתשובה- צריך לרצות את הוריו כיוון שכיבוד אב ואם זה ממצוות שבין אדם לחברו או שמא זה חלק ממצוות שבין אדם למקום ואין צריך לרצות את הוריו אלא יחזור בתשובה.    המנחת חינוך נשאר בצ"ע.

 

נפקא מינא נוספת לחקירת המנחת חינוך מופיעה ברמב"ם שלפנינו:

רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ה

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו  ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

אם כיבוד אב ואם הוא בכלל הכרת הטוב, פריעת חוב וממילא הוא בכלל מצוות שבין אדם לחברו- חייב (במידה ודבר זה לא יפגע באביו) לפרסם את חטאו ברבים ולהתוודות עליו. אך אם היא ממצוות שבין אדם למקום- אסור לפרסם את חטאו ברבים ועזות פנים היא לו אם גילם.

(בספר "ילקוט יוסף" כרך י"ח העוסק בכיבוד אב ואם מביא הרב יצחק יוסף י"ד נפק"מ בשאלה זו.)

 

נראה שבחקירת המנחת חינוך אפשר לתלות גמרא נוספת מסוגייתנו:

בדף ל"ב. הגמרא דנה "כיבוד אב ואם משל מי" משל בן או משל אב

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לב עמוד א

משל מי? רב יהודה אמר: משל בן, רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב. אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמ"ד משל אב.

ומסקנת הגמרא שהמצווה היא משל אב.

לעומת זאת התוס בדף ל"א. ד"ה "כבד" מביא את דברי הירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א דף סא טור ב /ה"ז

דתני ר"ש בן יוחי גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו נאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את יי' מהונך במה את מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה ופיאה מפריש תרומ' ומעשר ראשון ומעש' שני ומעשר עני וחלה ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית מאכיל את הרעיבי' ומשקה את הצמיאי' אם יש לך את חייב בכל אילו ואם אין לך אין את חייב באחת מהן אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך בין שאין לך כבד את אביך ואת אמך אפילו את מסבב על הפתחים

משמע מדברי הירושלמי שבן צריך לכבד את הוריו משל בן "ואפילו מחזר על הפתחים"

וכן משמע מדברי הירושלמי הבאים:

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א דף סא טור ג /ה"ז

רבי ינאי ורבי יונתן הוון יתבין אתא חד בר נש ונשק ריגלוי דרבי יונתן א"ל רבי ינאי מה טיבו הוא שלם לך מן יומוי א"ל חד זמן אתא קבל לי על בריה דיזוניניה ואמרית ליה איזיל צור כנישתא עלוי ובזיתיה ואמר ליה ולמה לא כפתוניה א"ל וכופין אמר ליה ואדיין את לזו אמר לון חזר ביה רבי יונתן וקבעה שמועה משמיה אתא רבי יעקב בר אחא רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שכופין את הבן לזון את האב אמר רבי יוסי הלואי הויין כל שמועתי בריין לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב

הרא"ש מעמיד מקרה זה בכותב נכסיו לבניו ולכן כופין את הבן,וכן לגבי "מחזר על הפתחים" בגמרא לעיל, מעמיד הרא"ש שמדובר שהבן מכבדו בגופו וכיון שהבן לא יעבוד ממילא יצטרך לחזר על הפתחים כי לא יהיה לו ממון בשביל עצמו.

אך פשט דברי הירושלמי- שצריך לכבד את האב משל בן, וכופין את הבן מדין כיבוד אב ואם.

לכאורה ניתן לתלות מחלוקת זו בחקירת המנחת חינוך:

אם הבן צריך לכבד את אביו מממונו ואפילו לחזר על הפתחים לצורך מצווה זו- הרי זה כפריעת חוב, וממצוות שבן אדם לחברו.

אך אם מצווה זו היא משל אב- יתכן שמצווה זו היא ממצוות כיבוד הורים ככבוד ה' וכאן התורה לא דרשה הוצאה כספית, ולא חייבו את הבן לחזר על הפתחים בשביל כך.

 

החיד"א בספרו "ברית עולם" על ספר חסידים שאל-

ידוע שיעקב אבינו נענש  22 שנה על ביטול כיבוד אב ואם. (שיוסף הצדיק פירש ממנו)

ולכאורה קשה מדוע כשיצחק אבינו שלח את יעקב לחרן, לא מחל לו על כבודו שלא יענש?

ומתרץ ע"פ דברי ספר חסידים-

שכיבוד אב ואם כולל גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו. ומה שאמרו האב שמחל על כבודו- כבודו מחול הכוונה מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב.

וממילא גם יצחק אבינו מחל ליעקב, וזה הועיל לדיני אדם, אבל עדיין נשאר דיני שמים והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ולכן נענש כ"ב שנה, שפירש יוסף הצדיק ממנו.

 

סיכום

ראינו את טעמי המצווה של כיבוד אב ואם, הכרת הטוב,פריעת חוב- כיבוד הורים ככבוד ה'- חיזוק והעברת המסורת מדור לדור.  ניסנו לתלות אותם בחקירות שונות אך משיקות-

האם החיוב הוא בדיני שמים- כיבוד הורים ככבוד ה'- וממילא החיוב הוא אובייקטיבי על הבן- ולא ניתן כל כך לשינוי.

או שהחיוב הוא בדיני בין אדם לחברו- הכרת הטוב- ולפי זה החיוב הוא סובייקטיבי לפי הנאת האב- ולכן הוא גם ניתן לשינוי.


אם נחזור לפתיחת הלב העוסקת ב"אימוץ ילדים"

 לפי הטעם של הכרת הטוב- טעם זה שייך גם ביחס להורים הביולוגיים כדברי ספר החינוך "שיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם" וגם ביחס להורים המאמצים כהמשך לדברי ספר החינוך "ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו" וודאי שיש בכך הכרת הטוב על גידולו.

לפי הטעם של כיבוד הורים ככבוד ה' ביחס להורים ביולוגיים שייך טעם זה שהרי הוא מתבסס על שלושה שותפים באדם אביו אימו והקב"ה, ובטח לפי תוספת ה"אלשיך הקדוש" שההורים נוטלים חלק בהמשכת מעשי ה' וגם חלקם הגשמי ביצירה הוא מעשה ה'. ולעומת זאת ביחסו להורים המאמצים טעם זה כלל אינו שייך שהרי אינם שותפים ביצירתו.
לפי הטעם של חיזוק והעברת המסורת מדור לדור- שייך מאוד דווקא בהורים המאמצים  שהם המחנכים את הילד לתורה ומצוות והם אילו שנוטעים בו את יסודות המסורת.

יוצא שחובת הבן המאומץ בכיבוד אב ואם כלפי הוריו הביולוגים, מתמקדת בפן של בין אדם למקום.

ואילו חובת הבן המאומץ בכיבוד אב ואם כלפי הוריו המאמצים, מתמקדת בפן של בין אדם לחברו.

         

לתלמיד מתקדם ומתעניין ניתן לתת שאלת חקר הלכתית-

האם בן מאומץ חייב בכיבוד הוריו המאמצים?

ראה "ילקוט יוסף" כיבוד אב ואם חלק א' עמוד תקכ"ח.

האם בן מאומץ חייב בכיבוד הוריו הביולוגים?

ראה "ילקוט יוסף" כיבוד אב ואם חלק א' עמוד תקכ"ד.