בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

היחס לכסף - חלק א

רעות ברוש, 24/3/2015

מקצוע: תושב"ע
נושא: היחס לכסף - חלק א

הצעת מקורות ולימוד לחמשת יחידות הלימוד בנושא היחס לכסף

הקדמה

מה צריך להיות היחס הראוי אל הכסף? האם העשירות היא דבר חיובי? או שמא אין להרבות בצבירת רכוש? הכסף הוא מצד אחד דבר המאפשר לפעול בעולם, לפעול לשכלולו ולעשות מעשים טובים אך מצד שני הוא ביטוי לחומריות וטומן בחובו גם סכנות של גאוה, שיכחת ה' ושיכרון כוח.

ומה לגבי העוני? האם העניות דבר טוב הוא, בהיותו מזכך את האדם ומחבר אותו לקב"ה, או שמא מידה רעה היא המביאה את האדם לניוול ותלות באחרים?

המילה כסף קרובה למילה כיסופים, הכסף יכול להיות צינור להגשמת רצונות עליונים, לעומת זאת בארמית המילה 'כיסופא' משמעה בושה – פעמים רבות, הן לעשיר והן לעני, העיסוק בכסף קשור ברגשות של בושה והסתרה.

לכסף פנים רבות, והחשוב ביותר הוא לזכור את מקור השפע, הוא הקב"ה.

כל מצב כלכלי בו נתון האדם, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני, מהווה ניסיון עבור האדם שעליו לעמוד בו בגבורה.

 

לפרק זה חמישה חלקים:

א.      בשבח העשירות- העשירות כמאפיינת דווקא את המורמים מעם, את המנהיגים הרוחניים והמדיניים.

ב.       עשירות כשכר- הכסף והממון כברכה לאדם מאת ה', עשירות כשכר בעולם הזה על עשיית מצוות.

ג.        הסכנות שבעשירות- ריבוי כסף וזהב עלול לגרום לאדם לגאווה, לשיכרון כוח, לשיכחת ה' ולהתרחקות מלימוד התורה ומעשיית מצוותיו.

ד.       בשבח העניות – העניות כמזככת את האדם ומוסיפה לו ענווה והתבטלות כלפי שמיא. דווקא מתוך העניות מגיע האדם למסירות ללימוד התורה ולצירוף נפשו.

ה.      מצב כלכלי כניסיון – הכסף הוא גלגל בעולם, אם העשיר נמצא בתודעה של צינור לשפע האלוקי ומתנהג נכון בכספו, הוא יוכל להישאר עשיר אולם הכסף יכול להיעלם כשם שהגיע. מה נותן את הקיום לעושר? מהי הדרך הנכונה לנהוג בו? האם ניתן להיות עשיר עובד ה'?

 

א. בשבח העשירות

 

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק מ

(יח) וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן

מכאן אמרו שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר:

 

תלמוד בבלי מסכת הוריות ט ע"א

דתניא, היה רבי ירמיה אומר:

נאמר (ויקרא ה) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ, ונאמר (ויקרא ה) אִם לֹא תָשִׂיג יָדוֹ,

מי שבא לידי עניות ועשירות, (= רש"י: שפעמים עני ופעמים עשיר הוא)

יצא נשיא ומשיח שאין באין לידי עניות, (=רש"י: שלעולם עשירים הם)

נשיא - דכתיב: (ויקרא ד) מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֱלהיו - מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו,

משיח - דכתיב: (ויקרא כא) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו - שהוא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר;

אחרים אומרים: מנין שאם אין לו גדלהו משל אחיו?

תלמוד לומר: והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו-  גדלהו מאחיו.

 

שאלות לדיון ולעיון:

מה הקשר בין השראת השכינה לבין מצבו הכלכלי של האדם?

מה משותף לכהן הגדול ולנשיא?

מדוע חשוב שהכהן הגדול יהיה גדול יותר בעושר משאר העם?

 

פרשנות:

 

דרשות הר"ן ה'

הנביא שינבא להמון ומודיע מה שצוהו השם יתברך, יצטרך שיהיה נבחר ונרצה מכל הכתות, מאוהבי החכמה ואוהבי העושר ואוהבי הגבורה, ושישלימו לו מעלות המדות ... להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור ... ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה שיהיו דבריו נשמעים יותר

רבי משה קורדובירו, אור יקר

אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, ורצו בג' מעלות אלו לא שלא יהיה צריך לזולתם שכל מה שיצטרף מהחסידות והקדושה מפרישות ואהבתו בעבודה ... וכן איזהו עשיר ודאי שהעוני יטריד האדם מן ההסתכלות בעניני הדרושים הנסתרים שלא יוכל להתבודד אליהם, אמנם גם העשיר אם יטריד אחר ממונו לא יקרא עשיר לנבואה אלא צריך שיצרף אל עושרו שהוא שמח בחלקו ולא יתן עינו בעשירים ממנו, ומעולם לא יגיע אל תכלית העושר להפנות אל הנבואה. .. ונמצאו שלשתם צריכים אל האדם, החכמה לדעת הדרושים הנפלאים, הגבורה לסבול קושי הנבואה הבאה בחוזק יד כאומר ואני נהייתי ונחליתי, וכתיב והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, וכיוצא בו כדכתיב יד ה' היתה עלי חזקה, והעושר להזדמן לו צורכי בניו ובני ביתו שמבלעדי הם אין לו שלימות.

 

הצעה למורה:

מן המקורות בחלק זה עולה כי העשירות היא דבר חיובי, הקשור אף בשררה, בתפקידי מנהיגות ובהשראת שכינה. אולי כך הוא הדבר משום שהעושר מאפשר לאדם להתפנות מדאגה לצרכי העולם הזה, לעיסוק בעבודת ה', בהגעה לשלמות רוחנית ובפעילות ציבורית. (כך מסביר הרמ"ק) אפשרות אחרת להסביר זאת היא שהדבר קשור לעובדה שבעולם הזה, "עלמא דשיקרא" ההמון נמשך אחרי מי שיש לו כסף, והעשירות קשורה לכוח פוליטי וליכולת השפעה. (כפי שמסביר הר"ן) בעולם הזה, הכסף והמצב הכלכלי הם דבר משמעותי ביכולת ההנעה והיצירה והעשייה ולכן אדם בעל כסף הוא אדם בעל כוח ושלטון ו"המון העם" יראו בו כאדם הראוי להוביל ולהנהיג. העשירות היא אחת מן התכונות הדרושות ל"אדם השלם", שעליו יכולה לשרות רוח הנבואה. משום שמצבו הכלכלי האיתן מאפשר לו להתפנות לעיסוקים הרוחניים ולא להיות טרוד בענייני העולם הזה.

 

כיוונים להעמקה

נושא זה מזמן דיון ביחס לעושר- העשירות מצטיירת מהמקורות דלעיל כסוג של אידיאל עבור המנהיגות. אנחנו רגילים בדרך כלל להתייחס בחשדנות כלפי מנהיגים עשירים- מהיכן השיגו את כספם? מדוע הם כה רחוקים בהווית חייהם מהעם אותו הם מנהיגים? פעמים רבות מנהיג עשיר מתחבר לנו עם שחיתות ושוחד. (ע"ע קשרי הון שלטון המדוברים כ"כ בימינו) המקורות שלפנינו מציעים הסתכלות אחרת, חיובית. בה המצב הכלכלי האיתן של המנהיג מהווה דוגמא לכישרונותיו והופך אותו לדמות לחיקוי. כמובן, רק בהתחבר עם תכונות תרומיות נוספות...

ניתן אף לדון בקביעה שהנבואה שורה רק על חכם גיבור ועשיר- האם תמיד זה נכון? מה יכול להיות היתרון של אדם עני בקבלת נבואה?

 

 

ב. עשירות כשכר

 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א

(1) בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי:

(2) עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין?

(3) אמר לו: בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר - עשר בשביל שתתעשר.

(4) שבבבל במה הן זוכין? - אמר לו: בשביל שמכבדין את התורה.

(5) ושבשאר ארצות במה הן זוכין? אמר לו: בשביל שמכבדין את השבת.

(6) דאמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא,

(7) והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם,

(8) ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו,

(9) וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו,

(10) ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים,

(11) וכשמניחים אותו אומרים: (תהלים כד) לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ

(12) וכשמסלקין אותו אומרים: (תהלים קטו) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם

(13) אמרתי לו: בני, במה זכית לכך?

(14) אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת.

(15) אמרתי לו: אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך.

 

משוי= משקל

לודקיא= לטקיה. עיר הנמל העיקרית של סוריה.

 

שאלות לעיון ולדיון:

מדוע הנחת היסוד היא שיש הבדל בין העשירים בארצות השונות בסיבת התעשרותם?

מה ההבדל בין שלושת הגורמים להתעשרות המופיעים בגמרא?

במה באה לידי ביטוי עשירותו של בעל הבית מלודקיא?

מה מבטא התיאור המפורט של שולחנו של אותו עשיר?

מה משמעות האמירות השונות שאומרים בני הבית בתחילת ובסיום הארוחה?

מה הקשר בין המעשה שעשה בעל הבית (שהפריש כל בהמה יפה לשבת) לבין השכר שקיבל?

מה מבטאת העובדה שבעל הבית היה קצב במקצועו?

 

פרשנות:

 

מהר"ל חידושי אגדות חלק ראשון עמ' סא

ואף אם התלמיד חכם בעצמו אינו עשיר ואינו רגיל להיות עשיר, ... דהממון שהוא קונה אינו דבר אלקי, אבל בשביל שהוא מכבד את השבת ומכבד את הת"ח אשר השבת והת"ח יש בו ענין אלקי בלתי חסירה. זוכה גם כן לכבוד העושר כי המכבד ראוי לכבוד, לכך זוכה לכבוד והכבוד הזה הוא העושר כאלו אמר המכבד את המצוה שהיא קדושה ובמדריגתה אין חסרון, לכך זוכה גם כן שיהיה לו הכבוד שהוא העושר...

וטעם המעשר שהוא זוכה לעושר ... כי העשירי בכל מקום הוא נבדל וראוי אל הש"י ולכך יש עם המעשר הברכה ג"כ ... וכאשר יש בעושר שלו העשירי שהוא לה' אין ספק שדבק בעושרו הברכה העליונה כמו שאמרנו אצל כבוד שבת ואצל כבוד התורה. וגם המעשר יש לו דבר זה כי העשירי הוא שהוא אל הש"י, וכיון שהוא אל הש"י ואינו כמו שאר הט' שהם שייכים לאדם וכל דבר שהוא ראוי אל הש"י הנה יש לו מדריגת המליאה והשלימה בלתי חסרון, כי אין חסר רק התחתונים אבל העליונים אינם חסרים ודבר זה ידוע. ולפיכך שראוי העשירי אל הש"י מצד עצמו, כמו שהת"ח יש לו חכמה האלקית בעצמו, וכמו שהשבת ראוי' מצד עצמו אל הש"י כך ראוי העשירי אל הש"י מצד עצמו, וכאשר ראוי אל הש"י מצד עצמו הנה עושרו דבק במדריגה השלימה מבלתי חסרון וזהו בעצמו העושר:

 

הצעה למורה

הגמרא פותחת באבחנה בין סיבות העושר במקומות שונים. יש כאן אמירה שהעושר כשכר יכול לנבוע מסיבות שונות, ויש להקשר החברתי והרוחני השפעה על כך. בארץ ישראל הדגש הוא על הצדקה- נתינת המעשרות, בבבל- על כבוד התורה ותלמידי החכמים ובשאר העולם- כבוד השבת, הקדושה שבזמן.

תחילת הגמרא מעלה את הקשר שבין העשירות למעשר, שתי מילים המהוות "לשון נופל על לשון". גם המילה עשיר היא מלשון "עשר", מספר המהווה מספר טיפולוגי (=מספר בעל משמעות מיוחדת) המספר 10 מייצג שלמות. וכאן יש אמירה כי העושר מושג רק ע"י מסירת החלק העשירי, כלומר הפרשת המעשר, אל מקור השלמות- האלוקות. (ועל כך מרחיב המהר"ל שלעיל) שבתודעתו מקור העושר הוא הקב"ה ולכן הוא רק מהווה צינור לשפע- יזכה לשפע כשכר.

באופן דומה, אותו יהודי המשתמש בכספו גם לצדקה וגם לדברים שבקדושה- לכבוד התורה או על מנת לענג את השבת, הופך בכך את הכסף לכלי ולא למטרה בפני עצמה.

הסיפור על הקצב מלודקיא הוא סיפור בו דווקא אדם עם מקצוע נחות יחסית, העוסק בשחיטת בהמות, מצטייר כאדם שמה שמנחה את חייו הוא השאיפה אל הקדושה שבהם. הוא "חי משבת לשבת", כל ימיו מכוונים אל היום הקדוש, ולכן התברך בעושר, משום שהעושר אצלו מהווה דרך להתחבר מתוך העולם הזה אל "מעין עולם הבא"

לגבי האמירות שאומרים בני הבית כשמניחין את השולחן וכשמסלקים אותו, ניתן להציע, כי כאשר מתיישבים אל השולחן הזהוב והעמוס כל טוב, מכירים בכך כי מקור כל הברכה, בשמים ובארץ, הוא הקב"ה והכל שלו ומאיתו. לעומת זאת, עם סיום הארוחה וסילוק השולחן, חוזרת במלוא עוזה לנכוח האחריות האנושית על ההתנהגות  הנכונה בעולם הזה, ולכן מכריזים "והארץ נתן לבני אדם..."

 

כיוונים להעמקה:

מקור זה מעורר את העיסוק בשאלה של העושר ככלי או כמטרה בפני עצמה וניתן דרכו להעלות דברים שונים שניתן לפעול באמצעותם בעולם כאשר היד משגת לכך.

כמו כן תיאורי השפע והעושר הרב מעלים את שאלת העונג החומרי בעולם הזה, מתי וכיצד יש לו מקום?

 

 

 

ג. הסכנות שבעשירות

 

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב

תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין

...עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה?

אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?

אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים

ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה

פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (רש"י: עבודת שר העיר. ועבודת עצמו היתה והם אינם מכירים בו וסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליהם(

אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה

אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך

ומימיו לא הלך וראה אותן (=את נכסיו הרבים) אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה

 

הצעה למורה:

גמרא זו מציגה מציאות בה פעמים רבות העושר גורם לאדם להיות שקוע בקיומו ובהגדלתו. "מרבה נכסים- מרבה דאגה" (אבות ב, ז). למרות שמצב כלכלי טוב ויציב מאפשר לאדם חיים ברווחה ועשיית צדקה וחסד, הוא גם טומן בחובו סכנות לא מעטות. טיבו של העיסוק החומרי שהוא משפיע על האדם וסוחף אותו לחיים של צבירה ומילוי, דבר שיכול להרחיק אותו מעבודת ה' ומהתפנות ללימוד התורה.

בניגוד לעשיר שלא למד תורה בגלל שהיה עסוק בעושרו, מציבה הגמרא כדוגמא את רבי אלעזר בן חרסום, שבהתנהגותו המאלפת "מחייב את כל העשירים". רבי אלעזר היה בן לאדם עשיר מאד. עשירותו של רבי אלעזר באה לידי ביטוי בכך שהיו לו הרבה מאד מקומות- גם ביבשה וגם בים. אלף עיירות ואלף אוניות. למרות אותו עושר, ולמרות מגוון האפשרויות להשתקעות העומדות בפניו, בוחר רבי אלעזר בחיים של נדודים "הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) ושל הסתפקות במועט- "נוטל נאד של קמח על כתפו". מעניין להעמיק במשמעות ה"מקום על אדמות"- נראה כי רבי אלעזר מוותר על מקום חומרי, ארצי, בעולם הזה, לטובת "מקום בתורה", שייכות נפשית ועמוקה לתורה עצמה.

בהמשך הסיפור, כשעבדיו תופסים אותו ולא מכירים שהוא אדונם (ביטוי לכך שהוא לא החצין את עושרו) הוא מוכן לוותר על כל רכושו כדי שיוכל לעסוק בלימוד התורה.

לכאורה יכול היה רבי אלעזר להתגלות בפני עבדיו ולהוכיח להם שהוא בעל הרכוש, אולם כנראה שהוא אינו מעוניין להזדהות כעשיר וכאדון, אפילו במחיר איבוד כל עושרו. 

 

כיוונים להעמקה:

גמרא זו יכולה לעורר את העיסוק בשאלות כגון: מחיר העושר והסכנות הטמונות בו, וכן הדברים המונעים אותנו מעיסוק וחיבור לחיי תורה והדרך להתמודד עימם.

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א

(1) ואמר רבי אלעזר:

(2) משה הטיח דברים כלפי מעלה,

(3) שנאמר: (במדבר י"א) ויתפלל משה אל ה',

(4) אל תקרי אל ה' אלא על ה',

(5) שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.

(6) דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: (דברים א') ודי זהב,

(7) מאי ודי זהב?

(8) אמרי דבי רבי ינאי,

(9) כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:

(10) רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל.

(11) אמרי דבי רבי ינאי:

(12) אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר.

(13) אמר רבי אושעיא:

(14) משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים,

(15) האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו.

(16) אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי - אלא כרשינין שהאכלתיך.

(17) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

(18) משל, לאדם אחד שהיה לו בן,

(19) הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות,

(20) מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?

(21) אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת:

(22) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, (זה מה שאומרים האנשים "מילוי הכרס ממיט חטא")

(23) שנאמר: (הושע י"ג) כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני;

(24) רב נחמן אמר, מהכא: (דברים ח') ורם לבבך ושכחת את ה';

(25) ורבנן אמרי, מהכא: (דברים ל"א) ואכל ושבע ודשן ופנה;

(26) ואי בעית אימא, מהכא: (דברים ל"ב) וישמן ישרון ויבעט.

(27) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

(28) מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה 

(29) שנאמר: (הושע ב') וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל.

 

הצעה למורה:

גמרא זו מעלה את שאלת הבחירה החופשית ביחס לשפע החומרי שמשפיע הקב"ה על עם ישראל. אולי היה עדיף בלעדיו? הרי הכסף והזהב עלולים לגרום לחטא, לסנוור את העיניים ולגרום לשיכחת ה', בגלל העוצמה המדומה שהם מעניקים, שהיא עצמה עגל הזהב. משה בא בטענה כלפי ה'- היה עדיף בלי אותו שפע, כל השלל שלקחו ישראל מהמצרים בצאתם ממצרים, וכך לא היו מגיעים לחטוא. בהקשר זה מעניין להביא את המדרש בשמות רבה, המנגיד בין ההתגייסות הגדולה שהיתה לעשיית העגל, כהתגייסות שהיתה לבניית המשכן, מאותם אנשים עצמם, הכסף, והאנרגיה לנתינתו ניתנת להסטה, וזהו הניסיון הגדול של העשיר. המדרש (והגמרא בה אנו עוסקים) מבוסס על מדרש שם למקום בו חנו ישראל- "די זהב"- מלשון "די", שנאמר גם בעגל וגם במשכן.

שמות רבה, נא', ח'):
"וכן משה הוכיחן (דברים א) "ולבן וחצרות ודי זהב", משל לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, הלך מעט וראה אותם גובין לתיאטרון, אמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די שנאמר (שמות לו) "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר",
אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב"אלה אלהיך", עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי "אלה פקודי המשכן".

לאחר מכן מופיע רצף של שלושה משלים לעניין זה- האריה, הפרה והבן.

משל האריה מתאר את האריה נוהם (רש"י: שמח, משתגע ומזיק) דווקא כאשר מאכילים אותו בשר- מאכל יקר יותר, ולא כאשר מאכילים אותו בתבן, הפשוט. היינו מצפים שלאחר שקיבל ארוחה מזינה של בשר יהיה האריה רגועה ומרוצה אך לא כך הוא הדבר אלא ההיפך. היו שראו בכך משל לתאוות הממון- "אוהב כסף לא ישבע כסף". דווקא מי שיש לו- רוצה עוד.

לעומת זאת משל הפרה מדבר על מערכת היחסים בין הנותן למקבל. הפרה היתה כחושה, ובעליה רצה לדאוג לה ולפטמה, לכן האכילה באוכל מובחר, אולם היא, במקום להכיר לו טובה- בועטת בו. משל לכפיות הטובה של האדם המקבל את השפע מידי הקב"ה, שאינו מכיר במקור טובתו.

במשל הבן ישנה אמירה על כך שמי שיש לו כסף ללא הגבלה, הדבר גורם לו שיחטא. אדם זקוק לגבול, להגבלות, ודווקא מתוך ההתעמתות איתם, הוא מעצב את דמותו.

החלק האחרון בגמרא מביא פסוקים שונים שעניינם הוא כפיות הטובה של עם ישראל בעקבות שפע שקיבלו.

הגמרא מסיימת בכך שה' הסכים עם משה בטענותיו שבעקבות הכסף שה' נתן להם, הם עשו את העגל.

בהקשר זה ניתן להביא גם את הפסוקים בישעיהו המתארים את הכסף והזהב ההופכים לאלילים, ומובילים לשיכחת ה':

ישעיהו ב:

כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו:
בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים: לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא:

 

כיוונים להעמקה:

לימוד זה מזמן דיון בשאלות של תרבות הצריכה- מה קורה לאדם שצובר עוד ועוד נכסים? מה קורה לנו כפרטים, כחברה, שבה אדם נמדד על פי מה שיש לו ולא על פי מי שהוא?

כמו כן אפשר לדון ביחסי הורים וילדים- האם יש לנו הכרת הטוב כלפי הורינו המעניקים לנו שפע, מהם הגבולות הנכונים בנתינה לילד?

כמו כן אפשר להעמיק במושג "תאוות הממון", הרצון לצבור כסוג של תאווה, של יצר המסית את האדם ויש לגבור עליו ולצמצמו.