בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

יד ושם - אהרון מגד (מערך שיעורים)

צוות לב לדעת, מירב ראובינוף, 9/12/2014

מקצוע: ספרות
נושא: סיפור קצר עברי , שואה

שיעורי ספרות באתר לב לדעת  נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב

 

שיעור ראשון

א.      פתיחה: משחקי שמות

אפשרות ראשונה: כולם עומדים וכשהמנחה אומר, צריך להסתדר בקבוצות עפ"י מכנה משותף לשמות: שמות על שם מישהו, שמות מהתנ"ך, שם של בן וגם של בת, מי ש יש לו שני שמות, שמות של דברים מן הטבע, שם נדיר, שם שקשור לשמות שאר בני המשפחה, וכד'.

אפשרות שניה: כולם יושבים ואחד עומד כאשר יש כיסא אחד פחות. כשהמנחה אומר קבוצה מסוימת (עפ"י הקבוצות הנ"ל), רק אותם תלמידים מתחלפים ותמיד נשאר אחד בחוץ.

אפשרות שלישית: כולם עומדים. לכל אחד יש פתק והוא צריך להחתים כמה שיותר  תלמידים עפ"י משהו שמאפיין את שמם (עפ"י הקבוצות הנ"ל), בזמן מסוים. מי שמחתים יותר תלמידים מנצח.

ואז, אפשר לערוך סבב שמות ולשאול כל אחד אם הוא אוהב או לא אוהב את שמו ומדוע.

 

הרחבה והעשרה:

1. הקרנת הסרט "איכה" של לייזי (אליעזר) שפירא מבית ספר מעלה. "איכה היא נערה צעירה שגדלה בתוך עולם המתנחלים ביש"ע. הוריה קראו לה בשם מגילת הקינה הנקראת בתשעה באב, יום חורבן המקדש, שהוא במקרה גם יום הולדתה. בהגיעה לגיל 18 מבקשת איכה לשנות את שמה לשם רגיל, ובכך לנסות לחיות את חייה מחוץ לעולם הסמלים, הסטיקרים והסיסמאות". (ערוץ 7)

2. קריאת קטע מהספר "הזהו אדם" של פרימו לוי על ההרגשה שיש לאדם, כאשר לוקחים את שמו ונותנים לו במקומו מספר:

"עתה שוו בנפשכם אדם שניטלו ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכל, כל מה שהיה לו; אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע, מי שניטל ממנו הכל בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות ביותר שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן-אדם. במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת.. שמי 174517 ; ובכן נתנו לנו שם, שאותו נישא כל חיינו, סימן שנחרת בכתובת קעקע על יד שמאל" 

                                                                                

אפשר כמובן לעשות אחת מפעילויות ההעשרה לגבי עניין השם גם בסוף הלימוד.

ב.      קריאת הסיפור (נספח א').

עצירה בשלב שבו הסב מבקש מרעיה ויהודה לקרוא לבנם ע"ש הנכד מנדלה, והפניית שאלה לכיתה: מי היה מוכן לקרוא לבנו בשם כזה ומי לא ומדוע? דיון בשאלה זו. המשך הקריאה עד סוף הסיפור.

 

 

שיעור שני: דיון בנושא המרכזי של הסיפור

בשיעור הראשון קיימנו דיון בשאלת קריאת השם המסוים מנדלה, ואילו לאחר קריאת הסיפור כולו אנו רואים שמדובר בנושא רחב הרבה יותר.

בעימות המרכזי של הסיפור אומר הסבא ליהודה: "שוטה" פלט כנגדו סבא זיסקינד  "סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם ,מה? ראשון אתה לאומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך?

הרי כל מה שיש כאן" הקיף בזרועו על סביבו, "זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם!

מה יש לך פה ערב של רב? שבעים לשונות? שבעים חטיבות, שזו נבדלת מזו? מנהגים? צורה? הרי כל בית כאן זה אומה לעצמה, מנהגים שלה ושמות שלה! ולזה יש לך קשר את אומר...".

 

כלומר, הנושא המרכזי של הסיפור איננו רק השם המסוים שבו יקרא התינוק אלא מסמל נושאים קיומיים ולאומיים כמו: זיכרון ושכחה של השואה, ניתוק שרשרת הדורות, הגלות לעומת א"י, אלו ערכים מדגיש כל דור וכד'.

בנושא זה אפשר להציע לחלק את הכיתה לשניים. צד אחד ייצג את הזיכרון וצד אחד את השכחה. לצורך הצגת עמדתם, ישתמשו התלמידים בטענות המועלות בסיפור, המצורפים:

1.      "האנטישמיות שלי"  / שלונסקי. מאמר הומוריסטי בזכות קריאת שמות מסורתיים לילדים. (נספח ב')

2.      קטעים בנושא זיכרון ושכחה: בזכות הזיכרון של הרב סולובצ'יק, בזכות השכחה של  יהודה אלקנה, והעלאת הקונפליקט בין השניים של ברל כצנלסון. (נספח ג').

3.      קטע עיתון על "מחאת המילקי" שיהפוך את הדיון לדיון יותר רלוונטי מבחינתם. האם צריך תמיד לזכור את השואה או שאולי אפשר לרדת לברלין, לשכוח את העבר ולחיות בנוחות כלכלית בימינו?

 

 

שיעור שלישי: מהלך הסיפור

 

הסיפור מורכב מארבעה ביקורים, התלמידים ימלאו דף עבודה של הביקורים הללו.

לגבי כל ביקור יצטרכו לרשום: מי מבקר את מי? מהו מקום הביקור (בית הסב או ביתם של רעיה ויהודה),מהי מטרת הביקור, התוכן והאווירה בביקור.

דיון במליאה על המסקנות הנובעות ממהלך הביקורים.

אפשר להיעזר לצורך הדיון בביקורים ובמשמעותם במאמרה של דר' אסתר אזולאי, 

או במאמרה של דר' יעל אריאלי, בכתב העת הוירטואלי "ממעמקים".

 

 

שיעור רביעי: הדמויות

 

דמות ראשית: סבא זיסקינד

דמויות משניות: רעיה, יהודה, רחל. (התינוק)

על כל אחת מהדמויות אפשר לקרוא במאמרים  של יעל אריאלי ושל אסתר אזולאי.

לאחר שהתלמידים יקראו על הדמויות, יבינו את שמותיהם הסמליים ואת תפקידם בסיפור, המורה תביא בגדי תחפושת לכל אחת מהדמויות. 4 מתנדבים  ייצגו כל אחת מהדמויות.

התלמידים יעמדו בשורה וכל אחד מהם ימציא  בתורו משפט שהכי מייצג לדעתו את הדמות שהוא מציג.(מיומנות של פלייבק).

1.      סבא זיסקינד: בגלות היו חיים עשירים מאוד, בא"י יש ערב רב של תרבויות.

2.      יהודה: פנינו אל העתיד, א"א כל הזמן לחשוב רק על העבר.

3.      רעיה: אני חייבת להשכין שלום בין בעלי ובין סבא שלי.

4.      רחל: אני צריכה כל הזמן לגשר ולפשר בין רעיה ויהודה ובין סבא זיסקינד.

אפשר לעשות כך כמה סבבים.

 

אפשרות נוספת: המורה תשאל שאלות וכל תלמיד המייצג דמות יענה על השאלה, כפי שהכיר עד עתה את הדמות, וחושב שכך הייתה עונה על השאלה.

דוגמאות :1. האם בני נוער צריכים לנסוע לפולין?

              2. דוגמא אקטואלית: מה דעתך על "מחאת המילקי"?

 

שיעור חמישי:  מוטיבים וסמלים

   על מוטיב היד ומוטיב השם אפשר לקרוא בהרחבה במאמרים  של יעל אריאלי ושל אסתר אזולאי.

   וכן על  שימוש במוטיב היד ביצירות שונות בספרות.

   על מוטיב הזיכרון והשכחה ניתן לקרוא  במאמרה של אסתר אזולאי.

 

פעילות הפנמה:

(עשינו פעם במוזיאון ישראל, והתלמידות נהנו מאוד. ) לצורך כך צריך להיעזר במורה לאומנות בביה"ס. כל בת יוצרת יד ע"י תחבושות גבס על היד. אחרי שמשחררים את תחבושות הגבס מהיד נוצרת יד שאפשר לצבוע אותה.כאן צריך לבקש מהתלמידות להביע משהו מהסיפור ע"י צביעת היד באופן מסוים.

אפשר כמובן לעשות זאת בצורה יותר פשוטה ע"י ציור היד וצביעתה.

 

סמל האורלוגין:

האורלוגין מופיע בתחילת הסיפור בתור תפאורה: "על הכותל היה תלוי אורלוגין שזה מכבר שָׁבַת מלכת".משמעות הסמל היא שגם חייו של סבא עצרו מלכת והוא בעצם חי רק את העבר שלפני השואה, ושל האבל על הנספים בשואה.

הופעתו הבאה של הסמל גם היא מתחילת הסיפור "צריכים אנו להביא לו שעון במתנה, לסבא" – הייתה אומרת רעיה ליהודה משהייתה סוקרת את החדר ומבטה נופל על האורלוגין. ומשמעות אמירה זו היא שרעיה ויהודה אולי יוכלו לעזור לסבא להתייחס גם לנעשה בהווה.

אחר כך מופיע הסמל בקשר לכתבים על השואה המצויים בו: "סבא זיסקינד היה קם, לוקח כסא ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל ייפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה. אחר- כך היה נועל את האורלוגין, יורד מעל הכיסא, מחזירו למקומו, מתיישב עליו, מתיר את החוט, מוציא מתוך עטיפת הבד חבילה של גיליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:"רצוני שתקרא את זה"."סבא" – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המצר – "אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות...".

הכתבים העוסקים ביהדות אוקראינה שעברה מן העולם, מצויים בתוך האורלוגין שגם הוא שבת מלכת, כלומר הסבא "תקוע" בעבר שלפני השואה, ואבל כל הזמן על הקהילה שנספתה, ובמיוחד על בנו אוסיפ ועל נכדו מנדלה, שקריאת הנין על שמו אולי הייתה מוציאה אותו ממצב זה.

הפעם האחרונה בה מופיע האורלוגין נמצאת בסוף הסיפור: "סבא זיסקינד קם ממקומו, נטל את כיסאו, וקירבו אל האורלוגין. אחר עלה עליו באומרו להוציא משם את כתביו. רעיה לא יכלה לשאת עוד את המועקה.

"בוא נלך" – אמרה ליהודה בקול חנוק.

"כן, צריך ללכת" – אמר יהודה וקם ממקומו. "עלינו ללכת" – אמר בקול בפנותו לזקן.

סבא זיסקינד אחז עוד רגע במפתח האורלוגין, אחר שמט את ידו, החזיק במסעד הכיסא וירד מעליו."

 

הכל חזר לנק' ההתחלה וגרוע יותר. הסבא בקושי מגיע אל האורלוגין, אחר כך רעיה ויהודה הולכים, ללא קריאת הכתבים, והסבא שומט את ידו מהאורלוגין. הדבר מראה על שקיעה נוספת שלו בעבר, ועל ייאוש מההמשכיות, מהעברת מורשת העבר המפואר בגלות ומורשת השואה לדור הצעיר.

הרחבה:

מוטיב "השעון המקולקל" המסמל את הזמן שעצר מלכת ביצירות אחרות כמו "בעלת הארמון", או תמונות השעונים של דאלי ומשמעותן  (בגוגל תמונות).

 

 

שיעור שישי: משמעות השם "יד ושם" 

 

לגבי משמעות שם הסיפור, נא לקרוא במאמרים  של יעל אריאלי ושל אסתר אזולאי.

לסיכום: הקרנת סרטון של הטלוויזיה החינוכית על הסיפור. הסרטון ישן,ובשחור לבן אבל בתלבושות ובאווירה משקף מאוד את התקופה.

 

הצעה לפעילות של הפנמה:

עבודה בקבוצות. יש להביא דפי A3  וצבעים שונים.המשימה: לעצב כרזה של זיכרון השואה.

דוגמאות באתר של יד ושם. כל שנה יש תחרות של עיצוב כרזות לזיכרון השואה בשם "מעצבים זיכרון" ויש שם דוגמאות של הכרזות הזוכות.

אפשר לחילופין להדפיס בצבעוני ולניילן את הכרזות, ואז לבקש מכל תלמיד לבחור כרזה המדברת אל ליבו ולהסביר מדוע מצאה חן בעיניו, ומה הקשר בינה ובין הסיפור "יד ושם".

 

נספחים: 

א. הסיפור עצמו.

ב.  קטעים בנושא "זיכרון ושכחה":

 

בזכות הזיכרון: (הרב דב סולוביצ'יק, מתוך מאמר ב"טראדישן", כרך 17, חוברת 2)

מה עושה מורה יהודי?הוא מספר סיפור. 

ומה טיבו של הסיפור, אשר סופר וחזר וסופר מאות פעמים בהמשך הדורות?

אנו מספרים לילדינו את הסיפור על החוקים המעצבים את יסודות המוסר היהודי...

אנו מספרים לילד סיפור של עם, אשר פגש את האלוהים במדבר וכרת עמו ברית.

אנו מספרים לו את סיפור העבר, ומלמדים אותו שלא לשכוח את מאורעות העבר...

אנו מלמדים את הילד להיות נאמן לזיכרונות אלו. לארץ, לבית המקדש.

אך אין אנו רק מספרים סיפורים המתארים מאורעות. ע"י הסיפור אנו חיים מחדש דברים, שקרו לפני אלפי שנים.

הסיפורים שלנו לא דנים רק בעבר, אלא גם בעתיד. אנו מספרים לילדינו את הסיפור של המתנה סבלנית להתגשמותה הכבירה של הבטחה, ואע"פ שתתמהמה...

זהו סיפור המאחד דורות לאין ספור. עבר, הווה, עתיד מתמזגים לחוויה אדירה אחת..."

 

בזכות השכחה: (יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ, 2 במרץ 1988)

"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. עלינו לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

 

הקונפליקט בין שכחה לזיכרון:

ברל כצנלסון, מהפיכה ומסורת מתוך: במבחן, ת"א, תרצ"ב, ‏1935.

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל - כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות, דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.