בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

ימי הביניים

עודד כהן, 21/10/2014

מקצוע: היסטוריה
נושא: ימי הביניים

בסדרת שיעורים העוסקים בימי הביניים, עשינו שימוש בהצגות תלמידים כפתיחה ורקע לשיעור.

בפני התלמידים הוצגו שישה סיפורים העוסקים בימי הביניים- חיי האבירים, האחוזות הפיאודליות ועוד. הסיפורים עובדו מתוך מקורות היסטורים על ימי הביניים- המקורות נלקחו מהספר  "מתפללים, לוחמים ועמלים באירופה הלטינית מאות ה'-יב'" שערכה פרופ' עליזה מיוחס ג'ינאו.  כל מקור עובד לסיפור אותו המחזנו בכיתה. לפני כל שיעור לקחתי תלמיד או שניים ששימשו כשחקנים ויחד איתם הצגנו את המקרה המתואר במקור ואחריו כתבנו על הלוח את המסקנות - מה ניתן ללמוד מהמקור אודות האירוע/התהליך ההיסטורי המתואר בו.

 

סיפור מספר 1 - "האגרטל הקדוש מסואסון"

המאה השישית לספירה – אחר הדברים האלה מת כילדריך, ומלך קלוביס בנו במקומו (על ממלכת הפראנקים). בעת ההיא נשדדו כנסיות רבות על ידי צבאו של קלוביס (שעדיין לא היה נוצרי), וכך לקחו הלוחמים, מאחת הכנסיות, אגרטל מופלא בגודלו וביופיו, יחד עם שאר כלי הקודש היקרים. אולם ההגמון (הכומר) של אותה כנסייה שיגר (שלח) שליח וביקש שאף אם לא יימצא ראוי לקבל דבר מכלי הקודש יוחזר לפחות האגרטל לכנסייה שלו. כששמע זאת המלך (קלוביס), אמר לשליח: "הילווה אליי עד סואסון, שכן שם כל אשר נרכש (נלקח במלחמה) – יחולק, אם ייפול האגרטל בחלקי, אמלא בקשתו של האב (הכומר)." (הפראנקים נהגו לחלק את השלל במלחמה שווה בשווה בין כולם על ידי הגרלה – גם המלך השתתף בהגרלה). אחר כך כשבא לסואסון וכל השלל הוצב בפרהסיה, אמר המלך (לחיילים שלו): "אבקש מכם, לוחמים אמיצים שלא תסרבו לתת לי, בנוסף לחלקי, את האגרטל הזה". אותם שדעתם שקולה (החיילים החכמים) אמרו: "כל מה שלנגד עינינו - לך הוא, כל אשר ייטב בעיניך עשה איש לא יעז להתנגד לסמכותך". לאחר שאמרו דברים אלה, קם אחד, קל דעת ואכול קנאה ובקול גדול הניף את גרזנו והשליכו על האגרטל ואמר: "לא תקבל כאן דבר, אלא מה שיעלה בגורלך הצודק".

כולם נדהמו והמלך נשא העוול בעדינות של סובלנות, קיבל את האגרטל (השבור) והחזירו לכנסייה כשהוא שומר את הפצע בליבו.

כשחלפה שנה, ציווה לכנס את כל הצבא כדי שברק כלי הנשק יזהיר בשדה מרס (שדה מרס הוא המקום בו הרומאים ואח"כ הפראנקים נערכו למלחמה, קלוביס עשה שם מסדר לבדיקת כלי הנשק). כאשר סקר (בדק) שם את כולם, בא אל האיש, אשר היכה באגרטל ואמר לו: "איש לא הביא נשק כה מוזנח כפי שהבאת אתה, הרי חניתך, חרבך וגרזנך אינם כשירים לשימוש!" ובנטלו את הגרזן של אותו אדם השליכו ארצה. כשהתכופף האיש להרים את הגרזן, המלך הרים ידיו והכה בראשו בגרזנו שלו. "כך" אמר, "עשית אתה לאותו אגרטל בסואסון". לאחר שהאיש מת, ציווה על השאר לעזוב את המקום בהטילו בהם מורא (פחד) גדול מפניו, מחמת מעשה זה.

 

סיפור מספר 2 – הכתרתו של קרל הגדול לקיסר

חג המולד שנת 800 לספירה - אחרי שהאפיפיור ליאו הוכיח את ניקיון כפיו (של קרל הגדול) בשבועה, התכנסו כולם בבזיליקה (כנסייה גדולה) של השליח המבורך פטרוס (פטרוס הוא אחד משליחיו של ישו ואחת הדמויות החשובות בדת הנוצרית). אז ההגמון המבורך והנדיב (האפיפיור) הכתיר, בעצם ידו, את קרל בכתר היקר ביותר וכל הרומאים המאמינים, בראותם עד כמה הוא (קרל) משתוקק להגן על הכנסייה הרומית הקדושה ועד כמה הוא אוהב אתה, הכריזו פה אחד, לפי רצון האלוהים והשליח המבורך פטרוס: "חיים וניצחון לקרל האוגוסטוס ('האלוהי' בלטינית) החסיד ביותר, המוכתר על ידי האל, הקיסר הגדול ורודף השלום. הם הכריזו זאת שלוש פעמים נוכח הקבר הקדוש של השליח המבורך פטרוס, בקראם שמות קדושים רבים ובכך נעשה (קרל) על ידי כולם, קיסר לרומאים.

 

סיפור מספר 3 – שבועת הוסאל למלך ושבועת המלך לוסאל

 

שנת 858 לספירה – שבועת הוסאל למלך:

"במידה שאדע ואוכל לעשות כן, בעזרת האל, בלא כל תרמית או מרד אשרת אותך באמונה, במתן עצה ובהגשת סיוע בהתאם לעמדתי ועל פי מעמדי, על מנת שתוכל למשול ולהחזיק בסמכות, אשר האלוהים העניק לך, לגבי המלוכה והממלכה, לרצונו ולישועתך ולישועת הוסאלים שלך, כפי שמתחייב לפי הדין, בכבוד ובתוקף ולא אסוג ואבטל ההסכם למען איזה אדם שהוא, ככל שייתן לי האלוהים תבונה ויכולת".

 

שבועת המלך לוסאל:

"ואנכי, עד כמה שאדע ואוכל, באופן סביר, בעזרת האל, אכבד ואושיע כל אחד מכם, בהתאם למעמדו ואישיותו ואשמור הכבוד והסיוע, בלא כל מכאוב, או נזק, או תרמית. ואקיים לכל אחד את החוק והמשפט, המתאים לו, ואגלה מידת חסד סבירה לכל מי שיזדקק ויבקש באופן סביר, כפי שחייב מלך נאמן, על פי הדין, לכבד ולהושיע את הוסאלים שלו ולקיים לכל אחד את החוק והמשפט המתאים למעמדו של כל אחד ולגלות מידת חסד סבירה לכל ילידי הארץ המבקשים זאת באופן סביר".

 

 סיפור מספר 4 – תיאור האחוזה הפיאודלית

המאה התשיעית לספירה – "עברנו בדרך וראינו ארמון מלכותי בנוי אבן משובחת ובו ארבע עשר חדרים, מרתף ושתי מרפסות. בתוך החצר שבעה עשר בניינים אחרים בנויים עץ במצב טוב, אורווה, מטבח, מאפייה, שני אסמים (מחסני תבואה) ושלושה מתבנים (מחסני אוכל לסוסים). החצר מבוצרת בגדר איתנה שבמרכזה שער אבן.

מחוץ לחצר היו שדות רבים, טחנת קמח וכנסייה ולצד אלה היו בתי הצמיתים, כאשר בצידו של כל בית הייתה חלקת אדמה קטנה. מסביב לאחוזה היו נהר ועליו גשר, יער גדול ושטחי מרעה לבהמות".

 

חובות הצמית (נכתבו על ידי האדון של האחוזה):

א.    הצמית ישלם לאדון לפי הדין חמש עשרה מידות של בירה, חזיר בשווי מטבע של זהב, שתי מידות של לחם, חמש תרנגולות ועשרים ביצים.

ב.     הנשים הצמיתות תעשינה ללא הזנחה את כל העבודות המוטלות עליהן.

ג.       הצמית יעשה מחצית מזמנו בשדה החריש שלו ומחציתו בשדה אדונו תחת השגחה.

ד.     בשביל לתקן את בתי האדון, את המתבן, הגורן או האורווה יינתנו לצמיתים כלים ואם יהיה צורך, הם (הצמיתים) ישלמו עבור המשימות.

ה.    בכל שנה בחג המולד, יוגשו לאדון דוחות כדי שיהיה באפשרותו לדעת מה וכמה יש לו מכל פריט: כמה שוורים, חזירים, תשלומי חובה (כמה מיסים שולמו לאדון במהלך השנה), קנסות (כספים שנאלצו לשלם צמיתים שנענשו על ידי האדון – הצמיתים נשפטו בבית הדין של האדון), חיות הציד שנתפסו ביערותיו ללא רשות, הטחנות, היערות, השדות, הגשרים (מי שרצה לעבור על גשר שמעל נהר שבאזור האחוזה, היה צריך לשלם מס), האנשים החופשיים, והצמיתים. כל אלה יוגשו לעת חג המולד כדי שידע האדון את הסוג והכמות של הכנסותיו מהמקורות השונים.

 

סיפור מספר 5 – חייו של האביר

בן האצולה היה בחסות האם עד גיל שבע. כשמלאו לילד שבע שנים הוא הוכתר בשם 'נער-משרת' ועד גיל ארבע-עשרה, הוטל עליו לשמש לפני גבירות הארמון. הוא היה פועל בשליחותן של הגבירות, עוזר לערוך את השולחן ומגיש בשעת הסעודה.

תוך כך הוא היה מתלמד ברכיבה על סוס וקונה הרגלים של עוז רוח ואדיבות בנוהגו כלפי הגבירות האצילות. בגיל ארבע-עשרה הוא נעשה "נושא כלים", והיה משמש בכך עד גיל 21. בפרק זמן זה היה עליו לשמש בפני הגברים, לשאת את כליהם ולשרת אותם, כפי ששירת מקודם את הגבירות. הוא היה מטפל בסוסי הרכיבה של האדונים, מתלווה אליהם בקרבות, דואג לציוד ולנשק, נושא חנית וסַיִף (חרב) ונכון למלא אחר פקודות. כשהגיע לגיל 21 הוא הוכתר בתואר "אביר".

מתן התואר היה כרוך בטקס חגיגי שכן מכאן ואילך היה לגבר. לאחר שרחץ את גופו היה המועמד לאבירות לובש בגדים חדשים. רחוץ ולבוש כהלכה היה פורש לכנסייה ומוציא את הלילה באמירת תפילות. עם עלות השחר היה יוצא ומתייצב בפני הציבור ונשבע את השבועה הבאה:

1.     האמן בתורת הכנסייה ושמור על מצוותיה.

2.     הגן על הכנסייה ועל כמריה.

3.     הגן על החלש.

4.     אהוב את ארץ מולדתך.

5.     אל תיסוג לעולם מפני כל אויב.

6.     הילחם בכופרים והשמד אותם.

7.     שמור על החובות שהחברה מטילה עליך, אם אין הן סותרות את חוקי   האל.

8.     אל תעלה דבר שקר על פיך ושמור אמונים למי שהבטחת לו דבר מה.

9.     נהג תמיד בנדיבות לב והיה נדיב לרוחו של אדם.

10.   הגן על הצדק ועל הטוב והילחם נגד העוול והרשע.  

  

 

 

סיפור מספר 6 – ההליכה לקנוסה

27 במרץ 1076 - מכתב הקיסר היינריך הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי:

אני היינריך המלך בתוקף הסמכה קדושה של אלוהים כותב אל הילדבראנד (שמו המקורי של גרגוריוס השביעי) שאינו נזיר אמיתי אלא נזיר מזויף. הנך ראוי ל"ברכה" זאת שכן לא יימצא ולו גם דרג אחד בכנסייה אותו לא הבאת לידי אי-כבוד: לא התייראת לפגוע במושלי הכנסייה שנמשחו ע"י המשיח ודרסת אותם ברגל גאווה ובאמצעות בזיונם קנית לעצמך חיבה ויקר מפי ההמון. אתה קבעת שהם אינם יודעים דבר ושאתה בלבד יודע כל, וידע זה שאפת לנצל לא לבניין אלא לחורבן. לא היססת להרים יד נגד הסמכות המלכותית שהוענקה לנו ע"י אלוהים. אדוננו ישו המשיח זימן אותנו אל המלוכה אך לא זימן אותך אל הכהונה אליה הגעת ע"י מרמה, ממון וחרב...

... אתה אשר אינך ירא את האלוהים מבזה אותי הממונה ע"י האלוהים. אנוכי היינריך, מלך בחסד האל וכל ההגמונים שלי אומרים: רד, רד, רד והייה ארור לנצח!

28 בינואר 1077 - מעמד קנוסה, מכתב האפיפיור גרגוריוס לכל נאמניו בממלכת הגרמנים:

אנו דואגים לתאר בפניכם כיצד המלך שהושפל לחרטה, זכה לחסד המחילה: אנו באנו ללומברדיה (איזור בצפון איטליה) וקיבלנו מידע כי המלך מגיע. בטרם הוא עמד להיכנס לאיטליה, הוא הציע, באמצעות שליחים מתחננים, לכפר ולפצות, לתקן את דרכיו ולציית בכל, אם רק יימצא ראוי לזכות בחסד המחילה והחיבה מעימנו. לאחר שדחינו זאת ממושכות ולאחר שנזפנו בו קשות, באמצעות השליחים, על עוונותיו, הוא בא מרצונו החופשי, עם כמה מבני לווייתו, ובלא שהפגין עוינות או גאווה, אל העיר קנוסה בה שהינו. שם במעמד מעורר רחמים הוא השליך הצידה את בגדי מלכותו, נשאר עומד לפני השער יחף, ולא חדל להתחנן בדמעות לעזרה ולנחמה. אכן, רבים תמהו על הקשיחות הבלתי רגילה של ליבנו, לבסוף משגברה עלינו כנות חרטתו ותחנוניו המתמידים, התרנו עבותות החרם וקיבלנו אותו חזרה.