בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מוזיאון המאה ה - 19

צופית ענבר, 6/3/2019

מקצוע: היסטוריה
נושא: ציונות - עידן הלאומיות

בשיעור זה נלמד כיצד ניתן להסביר את צמיחת הרגשות הלאומיים באירופה דווקא במאה ה19, וכיצד קשור הצורך בהשתייכות לאומית לשינויים החברתיים והטכנולוגיים שהתרחשו במאה זו.

 

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם...".

מה פתאום? למה במאה ה-19 אנשים מתחילים לשייך את עצמם ל'לאום'? מדוע הם מתחילים לשיר שירי לאום ולספר סיפורי לאום? מדוע חשוב להם להדגיש את הייחוד של הלאום ולתאר את הישיגיו? מדוע במאה ה19?

 

מוזיאון המאה ה19:

נתלה בחדר את 4 התמונות – יצירות של שני אומנים אירופים מהמאה ה19. ליד כל תמונה מוצב שולחן עם כרטיסיית עבודה מתאימה.

התלמידות עוברות, מתרשמות ועונות.

הערה: כדאי להשקיע בהפקה טובה, מוגדלת, של התמונות [כל תמונה על A4], ולניילן אותן כדי לשוות לפעילות מראה מושך ומכובד.

בכל שולחן מצרפים גם כרטיסיה עם מידע אודות האמן. 

הסבר לתלמידות: אתן נכנסות לביקור במוזיאון, מוזיאון של המאה ה-19. היצירות שנעשו בתקופה מסויימת מעידות הרבה על אופי התקופה. כל אחת לוקחת את מחברתה, הביטו בכל תמונה בתשומת לב וענו על השאלות.

 

שבים למליאת הכיתה, אוספים את המסקנות.

לאחר מכן נעבור לניתוח היצירות יחד עם התלמידות.

 

 

האבסינת ['דמויות בבית הקפה'] - אדגר דגה

תיאור בדידות הכרך. אנשים שלא שייכים לשום דבר. הגברת יושבת שמוטת כתפיים במבט של יאוש. אין לה ידיים - היא פאסיבית לחלוטין מרוב יאוש. הפסים במראה נותנים תחושה של סורגים+ מיסגור של הדמויות. הדמויות נראות כיושבות בצד התמונה.

 

דיוקן משפחת בללי - אדגר דגה

משפחה בורגנית - כלפי חוץ הכל תקין ויפה: אב אם וילדות, יש ריהוט יפה, הבנות לבושות בצורה מסודרת.

במבט חודר: רואים שמבע הדמויות חתום, רואים שאין קשר עין ביניהן [והן גם לא מסתכלות על הצופה, מלבד אחת]. בני הזוג מרוחקים זה מזה ואף ראשיהם אינם באותו גובה. התמונה שעל הקיר מהווה חיץ נוסף. דגה הדגיש את הניכור וחוסר הקשר בכך שהאב מפנה את גבו לצופה וגם מנותק ממשפחתו באמצעות קו העובר מרגל השולחן, דרך קו האח ובהמשך במסגרת המראה. דגש על החפץ: החפצים מקבלים נפח משמעותי בתמונה. גם האדם הופך קצת לחפץ - הרגל של הילדה אינה נראית, ונראה כאילו רגל הכסא היא רגלה.

 

אחר הצהרים בלה גראנד ג'אט - ג'ורג' סרה

האם זו תמונה עליזה? האם האנשים עליזים?

במבט ראשון התמונה עליזה בשל הצבעוניות. הנושא - טיול צהריים נינוח והתנועה שבטכניקה ('פוינטיליזם'). אולם, במבט מעמיק יותר רואים שהדמויות בתמונה אינן עליזות כלל אלא קפואות במקומן, מכניות. אף אחת מהדמויות אינה מביטה ברעותה, אפילו לא אלו המצויות יחד, בזוגות. הן גם לא מביטות אל המתבונן. כולן מביטות למקום אחד כמו במסדר. אין אינדבידואליות - ניתן לראו זאת לפי המבט האחיד וגם לפי היעדר הפנים [בקושי רואים פנים שלמים והבגדים יותר נוכחים מהפנים]. אין אישיות - האדם הוא רק חלק מחברה. אם יש קשר בין אנשים הוא מלאכותי ומכני, כמו הקשר בין בני הזוג הבורגנים [ישנו שימוש במעט הומור בחצאית המוגזמת שלה שאף נראית קצת כמו זנב]. רק ילדה אחת מקפצת בעליזות ובחופשיות, וכן הקוף והכלב המשחקים יחדיו. הצייר רומז כי בני האדם כבולים במוסכמות החברתיות הנוקשות: הם לבושים בקפדנות, עומדים בתנוחות קפדניות. אין כמעט רגליים בתמונה! הן מוסתרות או מאוחדות, מלבד לילדה הקופצת, לאמור - ישנו חוסר תנועה. רק בילדים ובבעלי החיים עוד נותרה רוח טבעית של חיים.

 

מתרחצים באנייר - ג'ורג' סרה

שוב, גם בתמונה זו אין קשר בין הדמויות וגם לא עם הצופה. כולן מפנות את מבטן או אף את גבן מהמתבונן. יש תחושה של זמן מתמשך בתמונה, אבל נדמה כי הדמויות אינן יודעות מה לעשות בו - יש ריקנות, שעמום, לאוּת, יאוש.

זהו ייצוג של דור פועלי התעשייה שחייהם הפכו נטולי משמעות: הם עובדים בשביל אחרים כמו רובוטים. סרה ייצג זאת ע"י המפעלים באופק התמונה - מפיצים עשן והורסים את הטבע.

 

היצירות משקפות תחושות של האדם בעולם המודרני, ב'חברת המונים' שבה הוא פרט במערכת, 'מסמר' קטן ותו לא. בחברה בה ציבור גדול חי יחד, אך ללא היכרות ממשית בין אחד לשני - חשיבותו של היחיד נעלמת. בחברה כזו אדם נעשה 'אנונימי' וחש בודד. האדם כבר אינו שייך לכפר הקטן שלו ומחפש תחושת שייכות וטעם לחיים.

במקביל לתהליך המודרניזציה, חל באירופה תהליך חילון. הכוונה היא לכך שכוחה של הדת ירד. בחברה כ"כ יצרנית שהצליחה להשתמש בגילויים מדעיים ואף 'לגבור' על הטבע (להטיס מטוסים באויר, להסיע אוניות למרחקים ללא קשר לרוח, לחסן את האוכלוסיה נגד מחלות שנחשבו חשוכות מרפא) נחלשה האמונה. לכאורה נראה כי האנושות עצמה תוך שימוש בטבע, יכולה לפתור את כל בעיותיה. המדע כבר הסביר 'הכל' ולא צריך היה להזדקק להסברים של הדת. בעקבות זאת הכנסיה כבר השפיעה הרבה פחות על מוקדי כוח במדינה, וחיי הציבור לא הונהגו על ידה מלבד הפן הדתי כשלעצמו. במקביל נחלשו האמונה והקשר לדת בקרב הציבור. תהליכים אלו היו בין הגורמים לצמיחת הלאומיות המודרנית.

בני אדם מחפשים שייכות, שייכות לדבר גדול מהם שיתן משמעות לחיים. בעולם המודרני הדת כבר לא יכלה לתת מענה לכך והלאומיות היוותה תחליף.

 


 

הרחבה:

עוד על אדגר דֶגַה (1834-1917) [למורה] : דגה 'מפשיט' סיטואציות ואירועים מההוד וההדר שלהם: מצייר רקדניות בפוזות פשוטות, מאחורי הקלעים, מצייר נגנים בתוך המאמץ הפיזי - לא בהשראה, אלא בדגש על החפץ. בריאליזם, במבט ראשון הכל תקין, אך בהסתכלות חודרת יותר מבחינים בבעיות].