בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

קידושין ל'- ל'א - כבוד אב ואם (חלק א)

יהודה רוזנברג, 4/8/2014

מקצוע: תלמוד
נושא: כבוד אב ואם - קידושין ל'-ל'א

בשיעור זה שלשה חלקים. האחד כמבוא על הקשר של מתבגר עם הוריו, השני על טעמי מצוות כיבוד הורים והשלישי למדני באופיו על גדרים הלכתיים במצווה.

1. מבוא

במאמר זה שלושה חלקים, כל חלק יכול לתפקד כיחידה עצמאית (שיעור) או כחלק ממערך שיעורים.

א. פתיחת הלב- עולמו של נער מאומץ מתבגר, יחסיו עם הוריו הביולוגים וחובת כיבוד הורים כלפיהם.

ב. טעמי מצוות כיבוד אב ואם. (עם התייחסויות לילד המאומץ וגם להורים שאינם שומרי תורה ומצוות)

ג. שתי שאלות למדניות העוסקות בגדרה ההלכתי של מצוות כיבוד אב ואם (לא בפסיקת הלכה   

   למעשה)

   1. האם החיוב מוטל בשווה על כל הבנים ולא משתנה ע"פ צורך האב  או שהחיוב משתנה ע"פ רצון המקבל (האב והאם) 

   2. האם מצוות כיבוד הורים היא ממצוות שבין אדם לחברו או ממצוות שבין אדם למקום.

       וכריכת החלקים השונים במאמר יחדיו.

בכיתה ניתן להתחיל בחלק השלישי ולאחר מכן לעבור לחלק ב' של טעמי המצווה.

מצורף דף המקורות ללימוד

 

2. היחס לכבוד אב ואם בעיני הנער המאומץ המתבגר

חלק זה במאמר קראתי "פתיחת הלב", ע"מ לאפשר לתלמידנו ולנו לשמוע, להבין , לחוש את חברנו הבאים עם ספור חיים מיוחד מעט משלנו. להבין את סביבתם הנפשית- החברתית.

כמובן שקטע זה מצריך הכנה מתאימה בכיתה, תוך כדי בדיקת שטח מעמיקה  של הר"מ. ואף אם אנו כמחנכים נבין סביבה זאת- דיינו.

א. מכתב או שיחה אישית עם ילד מאומץ בגיל ההתבגרות (מכתב אמיתי נלקח מתוך מחקר בנושא)

אני לא יודע אם לשנוא אותה (את האם הביולוגית) או להעריך אותה כביכול על כל מה שהיא עשתה. אני יכול לשנוא אותה על זה שהיא זרקה אותי, כי היה לה ילד קטן בידיים והיא פשוט זרקה אותו. היא זרקה, כן, היא לא ידעה למי היא נותנת ולא ידעה כלום. אז אני יכול לשנוא אותה ולהגיד שהיא ... לא יודע, היא זרקה אותי סך הכול. אבל מצד שני, למה היא שמרה אותי כל כך הרבה חודשים, תשעה חודשים כאילו בבטן, והיא יכלה להרוג אותי, לזרוק אותי לזבל או משהו אחר והיא נתנה אותי לאימוץ, זאת אומרת שהיא דאגה שיהיה לי טוב בחיים, ואני כביכול צריך להודות לה על זה שאני עם ההורים שלי היום, כי רק בזכותה אני פה, לא בזכות אף אחד אחר, אז אני עדיין לא יודע. אני די מבולבל. אני יודע כאילו שאני צריך להעריך אותה ולאהוב אותה על זה שהיא עשתה את זה, שהיא מסרה אותי לאימוץ. בקיצור, אני די מבולבל.

 

על מנת לתת לתלמידנו לחוש דברים אלו אפשר לפתוח בשאלה מקדימה:

כל תלמיד ירשום על נייר חמישה דברים שהוא קיבל מהוריו. (ישתף את חבריו ע"פ בחירתו)

במשימה זו יחודד המסר של "הכרת הטוב" כלפי ההורים, כעומדת בבסיס קיום המצווה.

לאחר מכן יוקרא המכתב לעיל, ונבקש מתלמידנו לענות בכתב, מה הם היו עונים לחברם / תלמידם שהיה משתפם במחשבותיו אלו.

נראה שמרבית תלמידנו יתפסו לביטוי ההלכתי האם הבן המאומץ חייב לכבד את הוריו הביולוגים או לא.  מיעוטם המנוסים יותר בשיחות אישיות יתנו מקום ולגיטימציה לתחושותיו של חברם.

כאן המקום להוסיף להם / לנו, ידע נוסף שיעזור לנו להבין את מכתבו/ פנייתו של חברנו.

לעניות דעתי, ילד הבא עם כאב זה, לרוב אינו מתלבט בשאלה האם לכבד את הוריו הביולוגים, האם הוא חייב בכבוד אב ואם כלפי הוריו המאמצים וכדומה. לילדים המאומצים (לרבים מהם) ישנם שתי שאלות שלא נותנות להם מנוח: א. הרגשת כאב מדוע ויתרו עלי, מדוע נמסרתי לאימוץ?     ב. מהו עברי, מי היו הורי, משפחתי או הסביבה בה נולדתי?

ולדעתי אם נחשף למכתבים הבאים, לפחות לחלק מהילדים, תהיה רפואה זוטא.

 

ב. מכתב מבת מאומצת

מכתב זה נכתב ע"י בת מאומצת, בגילאי ה-30 לאחר שהחליטה לפתוח את תיק האימוץ שלה, תוך כדי שהיא מכניסה בו את ניסיון החיים שחוותה וצברה.

 

מידי שנה נמסר מספר לא מבוטל של ילדים לאימוץ על ידי אמהותיהם.

לפי החוק הקיים כיום, מותר לילד המאומץ לפתוח את תיק האימוץ לאחר שהגיע לגיל 18 ולנסות לתור אחר עברו. האם, שמסרה את ילדה לאימוץ, נשארת נטולת זכויות ואין באפשרותה לברר פרטים אודות הילד שמסרה, אלא אם כן הוא עצמו דורש זאת.

האם ניתן לנסות להבין מה מניע אם להיפרד מילדה ולמסור אותו לאמוץ?

אנסה לדון בסוגיה זו מנקודת מבטי, נקודת מבט של בחורה שנמסרה לאימוץ לפני קרוב ל-30 שנה ורק עכשיו מרגישה מוכנות ורצון לפתוח את תיק האימוץ.

דעתי היא שניתן להבין אמהות אלו ואל לנו לדון אותן, (כמובן שכל מקרה נדון לגופו ואיני מתכוונת לאמהות שזנחו את ילדיהן בלי מציאת פתרון הולם לגידולם, ואף אפשרו להם להיות בסכנת חיים ממשית עקב הזנחה).

בתוקף תפקידי כאחות בבית חולים, עבדתי בעברי במחלקת ילודים- אליה התקבלו כל התינוקות שזה עתה בקעו לאוויר העולם. יצא לי לפגוש אמהות, לדבר עימן, לראות מקרים לא מבוטלים בהם ההיריון לא היה רצוי, או גרוע מכך- היה כפוי. אמהות אלו, נשאו את ילדן תשעה חודשים מתוך רצון לתת לו חיים- כאשר חלקן יכלו לעשות הפלה ובחרו באפשרות השנייה.

כאימא לשני ילדים אני יכולה להבין מה עבר עליהן במהלך כל ההיריון. מעבר לשינויים ההורמונלים והפיזיים- הכוללים גם את תדמית שינוי הגוף, קיים גם היבט נפשי המהווה חלק ארי אצל כל אישה, קל וחומר אצל אישה שהריונה אינו רצוי או שיודעת שתיאלץ להיפרד מעוברה ברגע שתלד אותו.

בטוחה אני, כי הכאב המלווה אותה הוא קשה מנשוא ואת אותה תחושה תישא בקרבה במשך שארית חייה. הידיעה, כי אין באפשרותה להעניק לילד רמת חיים סבירה ואם תמסור אותו לאימוץ יזכה הילד ויגדל בבית חם ואוהב כילד אהוב ורצוי- היא הגורמת לה לוותר על פרי בטנה מתוך אהבתה אליו ורצונה להעניק לו את הטוב ביותר.

החלטה קשה זו אינה קשורה בהכרח לרמת האינטליגנציה של האם, לרמתה המוסרית או למידת רגישותה, אלא נובע מתחושה פנימית חזקה ומתוך הבנת הנסיבות והבנת ההשלכות של המעשה על חייה בהווה ובעתיד.

לעולם לא נוכל לדעת מה עבר לאותה אמא בראש עד שלא נעמוד במקומה.

פרט לכך יש לזכור את האושר העילאי שבו זוכה זוג שאין באפשרותו להביא יחד לעולם, כשמודיעים לו שנמצא בעבורו ילד שאותו יוכל לגדל ולאהוב כילד ביולוגי. הורים אלה שבוודאי עברו שנים רבות של סבל בניסיונות כושלים להביא ילד לעולם יודעים להעריך פי כמה וכמה את "האוצר" שניתן לידיהם ולבטח יעניקו לו את המרב.

לסכום:

אנו, הילדים שנמסרנו לאימוץ, חיינו רובנו ככולנו חיים טובים, מלאים באהבה ונתינה. לא הייתי אומרת שסבלנו, פרט לתחושה של חוסר ידיעה המלווה חלק מאיתנו. על אי הידיעה נקבל בדרך כלל מענה, אם נרצה בבוא הזמן לפתוח את תיק האימוץ.

לעומת זאת, את אותן אימהות תלווה כל חייהן הידיעה שאי שם חי לו ילד שהוא עצמן והן מסרו אותו לאימוץ מרצונן. גם אם הן שלמות עם עצמן בקשר למסירה לאימוץ, תמיד תישאר בליבן פינה חמה לאותו ילד, ולעיתים גם מועקה או עצב שיהוו חלק בלתי נפרד מהן על כך שאנן שותפות לחייו ולא תמיד ידעו מה עלה בגורלו.

                                                                                        מיכל

                               (המכתב נלקח מ"בינינו" עיתונימוץ, גיליון מס' 12)

 

 

שתי נקודות בעקבות מכתבה של הבת המאומצת:

א. הילד המאמץ יכול לפתוח את תיק האימוץ לאחר הגיעו לגיל 18. אנו, ההורים המאמצים והמחנכים, יכולים לתת לו את הלגיטימציה לעשות זאת, אך להכינו גם לכך שלא תמיד ימצא שם דברים נוחים.

ב. הנקודה הכי חשובה להדגשה, שתתברר ביתר שאת במכתב הבא-  שאין אם המוותרת מרצון על בנה, בד"כ היא עושה זאת מאהבתה הגדולה לילדיה ומדאגתה להם. בין אם המסירה נעשתה על רקע סוציאלי, קטינות האם, רקע דתי או נפשי. תמיד המסירה הייתה בגלל אי יכולת לגדל, ומרצון ובחירה שלילדיה יהיה יותר טוב.

 

בזמן חתימת מסמך "הסכמת הורה לאימוץ" שבו מבקש ההורה למסור את ילדו למשפחה מאמצת, השרות למען הילד מעודד את ההורים לכתוב מכתב פרידה אשר יהיה בתיק ויימסר למאומץ בזמן פתיחת התיק – החל מגיל 18 ומעלה. (אם יחליט המאומץ לפתוח את התיק)

 

ג. מכתב מאם ביולוגית בזמן פרידתה מבתה כאשר התינוקת הייתה בת 4 ימים

ביתי היקרה,

האמת, אינני יודעת איך לבטא את כל רגשותיי ברגע זה. כל האהבה אשר הרגשתי כלפייך, כל אותם החודשים בהם היינו ביחד, ושאמשיך להרגיש כלפייך עד סוף ימי, גם כאשר אני יודעת שלא תהיי לידי.

קשה מאד לבטא רגש אשר קיים בלב של אם. אני רוצה שתהיי בטוחה שאני אוהבת אותך כפי שמעולם לא אהבתי איש, ובשבילי תמיד את תהיי מיוחדת. (בתי הראשונה, אהבתי הראשונה.)

 

אני מקווה שאת מבינה את רגשותיי ואת המניעים אשר הביאו אותי לעשות את אשר עשיתי. אני יודעת שלא אסלח לעצמי לעולם, אך אני רוצה שתדעי שרציתי בעבורך את הטוב ביותר, משפחה עם הורים אוהבים אשר יוכלו להעניק לך גם חינוך, וכך הבטחה לעתיד. אני רוצה עבורך את הטוב ביותר שאם יכולה לבקש עבור ילד ושאני לא מסוגלת לתת לך היום.

 

לעולם לא חשבתי שאת תסבלי ותשלמי את תוצאות הטעויות, והיא שהביאה אותי לאהוב את אביך, והיות ואין אני רואה דרך למצוא פיסת אושר עבורי ועבורך, אני מאחלת לך ועושה את הכל על מנת שאת תוכלי להיות מאושרת.

קשה לתאר כמה נורא היה עבורי להיפרד ממך ולא לתת לך את כל אהבתי, וויתרתי על זכותי הזאת כאם לאחרת אשר רוצה כמוני להיות אמך ושתעשה את הכל על מנת להבטיח את אושרך.

אני יודעת כי אני אסבול כל ימי חיי כי לא אדע מה יקרה אתך.

 

אם וילד לא תמיד יכולים לחיות ביחד, אך אהבה חזקה ממרחקים. בזה אני אומרת לך שאמשיך לאהוב אותך יותר ויותר ככל שהזמן עובר. כל יום אחשוב עלייך ואדאג לך, ואקווה שאת גדלה באושר.

אמתין ליום שבו נוכל להיפגש שוב וכך אוכל לנשק ולחבק אותך כפי שעשיתי בימים הראשונים לאחר הלידה.

 

נתתי לך שם, למרות שאני יודעת שהורייך החדשים יתנו לך שם אחר. אך השם שאני נתתי לך ישמש לי כעוגן וסימן כל פעם שאחשוב עליך.

אוהב אותך תמיד

                                                                                     אמך

                                  (המכתב נלקח מ"בינינו" עיתונימוץ, גיליון מס' 19)

3. טעמי מצוות כבוד אב ואם

א. הכרת הטוב

הטעם הבסיסי, המוכר והמתקבל על לב תלמידנו הינו הכרת הטוב להורינו שטרחו עמלו וגדלו אותנו. למעשה ע"פ ספר החינוך שורשה של הכרת הטוב טמון עוד הרבה קודם בזמן ההיריון והלידה כדבריו "ושייתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם"

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא.

                                                  ספר החינוך מצוה לג

 

 

בתלמוד הירושלמי "הכרת הטוב" עולה רמה, ומוגדרת כחובה ממש של "פריעת חוב" של הילדים כלפי הוריהם.

א"ר אבא בר כהנא השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה מן החמורות מצוה קלה שבקלות זו שילוח הקן ומצוה חמורה שבחמורות זו היא כיבוד אב ואם ובשתיהן כתיב הארכת ימים א"ר אבון מה אם דבר שהוא כפריעת חוב כתי' בו למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן

                   תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א דף סא טור ב /ה"ז

 

אם טעמה של מצוות כיבוד הורים הוא משום הכרת הטוב או פריעת חוב של הילדים כלפי הוריהם, מה נעשה במקרים שההורים, לא גידלו את הבנים ולא טרחו למענם בקטנותם?

הרצון, כי אמרו בירושלמי דכבוד אב הוי מצוה קלה, דהיא כפריעת חוב עבור טרחתם ומזונם. ולכן אמר אף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גידלוך, גם כן תכבדם כאשר צווך ה' אלוקיך במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגדול בניהם, כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהיץ מלבושיהם. ובכל זאת צווך ה' לכבד אביך ואמך, כן תעשה לדור אחרון.

                  משך חכמה (רבינו מאיר שמחה מדווינסק), דברים פר'    

                      ואתחנן ה', ט"ז ד"ה כבד את אביך וכו' כאשר צוך ה' אלוקיך

 

ב. כבוד הורים ככבוד שכינה

בגמרא בקדושין מופיעה חובת כיבוד הורים לא רק כהכרת הטוב מצד הילדים להוריהם, אלא גם כחובה עצמאית כלפי ההורים הראויים לכך מצד עצמן.

ת"ר נאמר: +שמות כ+ כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: +משלי ג+ כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום...  וכן בדין, ששלשתן שותפין בו. ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני.

                               תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב

 

 

ואולי שיאו של טעם זה מופיע בדברי רב יוסף-

רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא.

                            תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד ב

 

גם בראשונים מצאנו את הטעם הזה:

שהרי מצווה זו מופיעה כמצווה החמישית בעשרת הדברות, וידועה החלוקה שחמשת המצוות הראשונות הם בן אדם למקום וחמשת המצוות השניות הם בן אדם לחברו. ומצוות כיבוד הורים נמצאת בעמודה של מצוות בין אדם למקום.

והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו:

                                               רמב"ן שמות פרק כ פסוק יב

 

האלשיך הקדוש מביא טעם זה, אך נראה שהוא מוסיף בדבריו.

אל יעלה על רוחך, כי מה לך לכבד עושי חומרך (ההורים שהם הנותנים את החלק הגשמי ביצירה), והוא טיט חוצות. לזה סמך על רמז החידוש, למען תזכור כי גם החומר ששלשלו בך, מה' הוא. כי הוא יתברך עשאו, ואותו הפועל הוא המשתלשל על ידי אביך ואמך. נמצא ששורש פעולתם מעשה אלוהים הוא. וכבד את הממשיכים בך מעשה ידיו יתברך.

תורת משה (רבינו משה אלשיך), שמות פר' יתרו כ', י"ב ד"ה  כבד את אביך

מה מוסיף האלשיך בדבריו?

אין מדובר כאן רק על שותפות שווה בין שלושה שותפים שלכל אחד יש חלק. ההורים נוטלים חלק בהמשכת מעשה ה'. וגם (חלקם הגשמי) הוא מה'. ולכן שורש פעולתם מעשה אלוקים. והבנים התחייבו לכבד אותם כחלק מכבוד ה'.

 

ג. חיזוק העברת המסורת מדור לדור

טעם נוסף למצוות כבוד הורים מופיע בראשונים. ר' יוסף אלבו, מביא טעם זה בצורת משל שתמחיש לנו אותו מאד.

ואחר כך אמר כבד את אביך ואת אמך, לפי שהוא מן הידוע שאין המלך שבנה המדינה נגלה בכל יום לאנשי המדינה ההיא, ואם יזכרו אנשי הדור ההוא שראו ביאת המלך אל המדינה את קבלת עול מלכותו ושהמלך בנה המדינה ושהוציאם מעבדות לחרות, הנה הבאים אחריהם שלא הרגישו בעבדות כלל ושלא ראו כניסת המלך במדינה, יבאו למרוד ולחשוב שהמדינה היתה שלהם תמיד ושאין להם מושל עליהם, ואין דרך לצאת מן השטות הזה אלא בהיותם נכנעים אל האבות ומקבלים המוסר מהם, כי הם יודיעו את בניהם איך היו עבדים, ושאדון אחד הוציאם לחרות והוא שבנה המדינה והשכין אותם בתוכה, ולזה היה מן ההכרח כדי שלא תשתכח ממשלת המלך מעל המדינה והטובה שעשה עימהם שהוציאם מעבדות לחרות, שיכנעו הבנים בכל דור ודור אל האבות ויקבלו דברי מוסרם עליהם, ובעבור זה בא הדבור החמישי שהוא כבד את אביך ואת אמך להזהיר על הקבלה, רוצה לומר שימשך האדם לקבלת האבות, שזה עקר כולל לכל הדתות שלא יצוייר מציאותם אם לא יהיה האדם נשמע לקבלת האבות וחכמי הדת.

                                                     ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק כו

מה הטעם לפי ספר העיקרים?

יסודות האמונה מתקיימים באומה מכוח המסורת- העוברת מדור לדור. הצלחת העברת המסורת מותניית בהקשבה וקבלה של הילדים  מהוריהם, הגורמת להם לקבל את המסורת.  האב והאם הם החוליה המקשרת את הדור החדש של הבנים אל העבר היהודי, אל המצוות. אל יציאת מצריים ומתן תורה למען ינחילוה גם הם לבניהם בבוא הזמן.

רש"ר הירש נותן טעם דומה, תוך שהוא מדגיש את חשיבותן של יציאת מצריים ומתן תורה כעובדות היסטוריות שעליהן מתבססת כניעתנו כלפי ה'. נתינת התוקף לקיומן נובע מהמסורת, ומסורת זו יסודה במצוות כיבוד אב ואם.

יציאת מצרים ומתן תורה הם שתי עובדות היסוד של עם ישראל, שעליהן תיכון כניעתנו לפני ה' כמושל ושליט בגורלנו וחיינו, והנה שתי עובדות אלו- עובדות היסטוריות הן, ואנו יודעים אותם ומכירין בהם כאמיתות היסטוריות, אולם הערובה היחידה לאמיתותן היא המסורת, ויסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. על כן לא נתקיימו לאורך ימים יסודות הבניין הגדול שיסד ה' בישראל- אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות, ונמצאנו למדים כי כבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה' לילד לא לבד את הוויתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ויעשה אותו לבן ישראל ולבת ישראל. מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית, המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, והם מוסרים לו את דבר ההיסטוריה ואת דבר התורה למען ינחילום גם הוא לבניו אחריו בבוא הזמן. כשם שעיני הבן אל הוריו, כן תהיינה אלין עיני ילדיו בבוא הזמן. אלמלא הקשר בין אבות ובנים- תנותק שרשרת הדורות, תאבד תקוות העבר היהודי לגבי העתיד והאומה הישראלית תחדל מלהיות. אכן גדולה חשיבותם של ההורים בישראל, ולפיכך יחדה להם התורה מקום נכבד בעשרת הדברות.

                                רש"ר הירש, שמות כ', י"ב ד"ה הדבור הראשון

 

מהי השאלה המתבקשת בעקבות טעם זה?

האם בן שאביו אינו שומר תורה ומצוות, והאב אינו מוריש לו את המסורת הנכונה של ערכי היהדות, אינו חייב לכבד את הוריו?

עוד יש לפרש הפסוק כאשר צוך ה' הנאמר במצות כיבוד, דבישראל נוסף על כבוד האבות שהם מוליכים בניהם להצלחה האמיתית והם מוסרים המצוות השמעיות והקבלה מדור לדור... ולזה אמר שאף אם אין האב מורים לו הדיעות הצודקות, גם כן תכבדנו כאשר צוך ה' אלוקיך. שאתה בדור שהבנים גם כן שמעו מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פרושי התורה שבעל פה שמעו מפי משה, ואף על פי כן, צוך ה' אלוקיך לכבד את אביך ואמך.

                משך חכמה (רבינו מאיר שמחה מדווינסק), דברים  

               פר' ואתחנן ה', ט"ז ד"ה כבד את אביך וכו' כאשר צוך ה' אלוקיך

בדור המדבר- הבנים שמעו את התורה מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת מההורים ואף על פי כן ציווה ה' לכבד את ההורים.

אם הייתם צריכים לשייך טעם זה, לאיזה מן הטעמים הקודמים הייתם משייכים אותו- להכרת הטוב או לכבוד ה'?