בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

פסחים ק"ז ע"ב: לא יאכל אדם סמוך למנחה

מאיר קלינר, 10/7/2014

מקצוע: תלמוד
נושא: לא יאכל אדם סמוך למנחה

חלק מההכנה לסעודה מתבטאת ברצון של חז"ל להביא את האדם לסעודה כשהוא במצב האופטימלי. חלק מההכנות מתבטאות בהפסקת אכילה בשלב מוקדם של היום. לאחר הלימוד ננסה לגעת במצבים של 'רעב' ו'שובע' בקיום המצוות.

מבוא לסוגיה :

סוגיית זמן איסור האכילה מופיעה בפרק העשירי של מסכת פסחים , פרק העוסק בענייני הסעודה וההכנה אליה.

חלק מההכנה לסעודה מתבטאת ברצון של חז"ל להביא את האדם לסעודה כשהוא במצב האופטימלי. חלק מההכנות מתבטאות בהפסקת אכילה בשלב מוקדם של היום.

ישנם שני חיובים שמופיעים בערב פסח ( יום י"ד בניסן ) שאליהם מתייחסת הגמרא - הראשון הוא הקרבת קורבן הפסח שצריך להיות מוקרב בשעת בין הערביים והחיוב השני הוא אכילת מצה בליל פסח.

המשנה הראשונה בפרק אומרת : "ערְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. " ובכך מניחה את היסוד לדיון שיתנהל בגמרא על כוונת המשנה במילה מנחה, דיון שבעצם מייצג על פניו שתי תפיסות שונות ביחס להכנות שיש לעשות בערב חג ובעצם על הנקודה שבה יש להניח את עיקר המשקל – החשש מ " פספוס " זמן אכילת הקרבן ( מנחה גדולה ) לעומת החשש ממצב בו האדם יגיע שבע ולא יאכל את המצה בתאבון אלא באכילה גסה ( מנחה קטנה ) .

 

מקורות ללימוד :

מסכת פסחים משנה פרק י' פרק א' :

(א) עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:

 

מסכת פסחים דף ק"ז :

" סמוך למנחה: איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח דילמא אתי למימשך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה אמר רבינא תא שמע אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה תנן היינו רבותיה דאגריפס אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה תנן מאי רבותיה דאגריפס חל איסור עליה מעיקרא אלא סמוך למנחה קטנה תנן סוף סוף מאי רבותיה דאגריפס הא מטיא ליה זמן איסורא מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות דידן דמי קא משמע לן ..."

 

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו' :

(א) מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו:

(ד) אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין שנאמר (דברים ט"ז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ:

 

תורף החידוש הלמדני

החידוש הוא בכך שעל פי מה שפתחנו בו את השיעור היינו חושבים שמסקנת הסוגיה תוביל להכרעה שאיסור האכילה הוא שמא יימנע מהקרבת קורבן פסח שעליו יש חיוב כרת ואילו הסוגיה מפתיעה בהכרעתה שהאיסור הוא דווקא משום הדאגה למצב הרעב של האדם והרצון להביא אותו לאכילת מצה " בתאבון " ! לכאורה, החשש מקרבן הפסח הוא חמור יותר, אלא שהגמרא מלמדת שהתאבון שבאכילת המצה חשוב לא פחות. (ניתן לומר שאין זה נובע משום זלזול או חוסר חשיבות חלילה של קורבן פסח אלא אדרבה משום חומרתו לא ראו צורך לחזק אותו.) בכל מקרה, למדנו על הערך הגדול של האכילה בתאבון, וזהו חידושה של הסוגיה.

 

שאלות לעיון :

1.         מהו קרבן פסח ומתי הוא מוקרב ?

2.         מהו זמן חיוב אכילת מצה ? ומהו שיעור אכילת מצה ?

3.         מהי מנחה " קטנה " ומהי מנחה " גדולה " ומדוע הם נקראות כך ?

4.         א. מהיכן נולד הספק בזמן האיסור ?

ב. באר מהם צדדי הספק ומה הטעם לכל אחד מהצדדים ?

5. מה נראה לכם חמור יותר – להימנע מהקרבת הקרבן בזמן או מאכילה גסה של מצה?

 

 

הצעה למהלך הפנמתי:

נפתח בשאלה – חידה " לגירוי " : מהם שתי מצוות העשה היחידות שעליהם מתחייבים בכרת ?

-           אפשרות תשובה על ידי התלמידים

-           אם ענו מה טוב ואם לא אמירת התשובה: קרבן פסח וברית מילה והסבר קצר על כך שאלו מצוות שמבטאות בצורה החזקה ביותר את הברית של עמ"י והקב"ה והכרת הוא לא " עונש" אלא " תוצאה " כביכול.

-           מספר נק' לגבי קורבן פסח ע"מ להכניס את התלמידים לתמונה

•           קורבן שמוקרב ביום י"ד אבל נאכל בלילה

•           כל ישראל חייבים בו כולל הנשים

•           נאכל בחבורות שכל אחת שולחת את הנציג שלה למקדש עבור השחיטה

 

לאחר לימוד המקורות, נעבור להפנמה -

נבקש מהתלמידים לכתוב ( מי שירצה יוכל לשתף כמובן ) על חוויה בה הוא הגיע למצווה ממצב של "רעב" או באופן מטאפורי או באופן ממשי (בנוגע למצוות שקשורות לאכילה) לעומת מצוות שאותם הוא קיים על "בטן מלאה". כיצד הם חוו את ההבדל? מה אפשר את זה? האם יש ערך להגעה למצוות מתוך 'רעב'?