בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

השם המאיר

רבקה ליבוביץ', צוות לב לדעת, 27/4/2017

מקצוע: ספרות
כיתה: י- יב
נושא: סיפור חסידי

חסידיו של החוזה מלובלין יוצאים לחפש את פשר השם המאיר ומגלים איש שמאיר באור אחר, מגלים את כוחה של נתינה מסורה ומגלים גם את עצמם. נצא בעקבותיהם ואולי נגלה שהיציאה מעצמנו היא הכי 'עצמנו' שיש...

השיעור נכתב בשיתוף עם אתר זושא - מגלים את הסיפור החסידי.

שיעורי ספרות באתר לב לדעת נכתבו על ידי מורים ומדריכים מנוסים ועיקרם הם הצעות הפנמה והשראה. על כל מורה להפעיל שיקול דעת לגבי הוראת התכנים. מאמרים מוסמכים לתכני הבגרות מופיעים רק באתר הרשמי של מפמ"ר ספרות בחמ"ד ד"ר טלי יניב.

לתשומת לב המורה: בשיעור זה הצעות לרוב, את/ה מוזמנ/ת לבחור מהן את המתאימות עבורך ועבור כיתתך. 

 

 

נקרין סרטון על נתינה.

נשאל:

 

הטרמה:

 המורה יספר בקצרה מידע ריאליסטי הקיים בסיפור:

החוזה מלובלין - רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, המכונה החוזה מלובלין 1745- 1815) היה תלמידו הקרוב של רבי אלימלך מליז'נסק, מחשובי האדמו"רים בפולין בשלהי המאה ה18. שהעניק לו לפני מותו את יכולת הראייה שלו ומאז נודע כבעל ראיה רוחנית ועל כן נקרא "החוזה". היה גם בחצר רבי המגיד ממעזריטש, והיו לו קשרים אף עם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. לאחר פטירת רבי אלימלך הוא נעשה לבכיר מנהיגי החסידות בגליציה ופולין למשך 30 שנה.

פתקה -  קוויטל (או "פתקא") הוא פתק שעליו רשומים שמות אנשים יחד עם שמות אמותיהם, ולרוב כולל אף בקשות ומשאלות. הפתק מוגש על פי מנהג החסידים, לאדמו"ר, המעיין בו ומברך את המגיש  חסידים מאמינים שביכולת האדמו"ר לקרוא בתוך הקוויטל את צורכיהם הגשמיים והרוחניים של המופיעים בו, ולהמשיך משמים את הברכה הנדרשת למבקש, בזכותו ובזכות אבותיו. סיפורים רבים מתהלכים בקרב חסידים אודות כוחו של הצדיק לפעול ישועות בדרך זו.

נסיעה לרבי - מנהג הנסיעה לרבי החל כבר בזמנו של הבעל שם טוב, בדור הראשון של התייסדות תנועת החסידות,.הנסיעה לרבי נועדה לחזק את הקשר הפנימי והנפשי בין החסיד אל הרבי והיא אחת מדרכי ההתקשרות אליו .החסידים מתייחסים אל הנסיעה לרבי כאל מצוות עליה לרגל ומשתדלים להגיע לבקר אצל הרבי לפחות פעם בשנה, על מנת לשאוב כוחות וחיות לעבודת ה' במשך השנה כולה.

- נסעתם פעם לבקר רב/צדיק? תארו את הביקור. מה הייתה ההרגשה?

כעת נעבור לקריאת הסיפור.

 

סיפר חסיד אחד מעשה נפלא מה שראה עיניו אצל הרב הקדוש [ר' יעקב יצחק המכונה "החוזה מלובלין"]. פעם אחת נסע עם רעים רבים ללובלין, עם בעל עגלה אחד. ויהי כבואם העירה ביקש הבעל עגלה אותם: "קחו נא את הפתקה שלי ותנו אותה להרב הקדוש בעדי" ויקבלו אותה ממנו ויעשו כן, ויתנו את הפתקא ההיא לרב הקדוש ז"ל. ויהי כראות שם הבעל עגלה ההוא על הפתקא אמר הרב ז"ל: "מאוד מאוד מאיר שמו של האיש הזה, מה הוא האיש הלזה?" ויתמהו מאוד האנשים כי בעל העגלה היה אדם פשוט מאוד לא ראו ממנו דבר במשך ימי נסיעתם עמו. ויהי כראות הרב הקדוש כי הדבר לפלא בעיניהם אז הוסיף: "אולי כרגע נפשו מאירה". החסידים אשר ידעו את רבם הקדוש כי אמת בפיו, מהרו לבקש ולחפש את הבעל עגלה בשווקים וברחובות, לראות מה יעשה ומה עשה. והנה באו אל שוק אחד וישמעו קול צהלה ושמחה ויפנו שמה וימצאו את הבעל עגלה שלהם מרקד ומפזז ושמח מקול הכלי זמר. וישאלו אותו: "לשמחה מה זו עושה?" וישב להם כדברים האלה: "הנה אנוכי הלכתי לדרוש שמחה מעט, ויהי כי באתי בשוק הזה שמעתי קול כלי זמר משמיעים קול בכינור ונבל אז פניתי הנה וראיתי כי שמחת חופה הוא ליתום ויתומה, ויהי כאשר אחרתי מעט והנה נצמח מחלוקת גדולה כי לא היה ליתומה ליתן טלית לחתן, כאשר התחייבה, ואז אמר לקרוע את התנאים ולהפריד הזיווג. אז התחמץ ליבי בקרבי מאוד וליבי היה מרה לי על ביוש היתומה שלא תנשא לאיש אשר קוותה זה כמה. לקחתי כל צרור כספי אשר קבצתי לי מהדרך ונתתיה לטלית עבור החתן ושלא יתפרד החבילה חס ושלום, ונתקיים השידוך, והיתה החופה למזל, לכן אני שמח בחתונה זו."                                                                               ויהי כאשר שמעו החסידים דברי הבעל עגלה הבינו את דברי רבם הקדוש וכמה גדולה כח מצווה אחת להאיר את נפשו של אדם אם יעשנה בשלימות. 


[בודק מנחם מנדל, סדר הדורות החדש, למברג תרכ"ו, עמ' 63].
 

נאסוף רשמים חופשיים מהסיפור:

לאחר מכן נבקש מהתלמידים לחלק את הסיפור ל-3 חלקים. נשים לב שכל חלק מתרחש במרחב שונה:

1. בדרך לחוזה עם בעל העגלה.

2. אצל החוזה בלובלין.

3. בשוק עם בעל העגלה.

מה אפשר ללמוד דרך עיצוב המרחב על התהליך שעוברים החסידים בסיפור?

היעד שלהם היה החוזה, בית של צדיק מקום רוחני ונעלה. החוזה מחזיר אותם אל בעל העגלה ואל ההמון הפשוט שבשוק, להשיג ערך רוחני דווקא שם. יש בכך ביטוי לאחד מיסודות התפיסה החסידית המעלה את ערכו של האיש הפשוט ויכולה להציב לדוגמה את עבודת ה' האמיתית שלו ].

נשים לב לכך שנקודת המבט בסיפור היא דרך עיני החסידים. כיצד נקודת המבט הזו משפיעה על עיצוב הסיפור ועל החוויה שלנו כקוראים?

נראה שהיא יוצרת "השהיה", מימד של מתח וניגודיות, וגילוי מדורג של בעל העגלה ושל המסר שמתגלה דרכו. הקורא עובר את מסע הגילוי יחד עם החסידים. יחד איתם הוא מנסה לפתח את המבט הפנימי בעקבות החוזה בעל הראייה הפנימית ].

 

אפיון דמויות:

התלמידים יקבלו דף עם הדמויות (מצ"ב) ויכתבו ליד כל אחת את מאפייניה והדגמה מן הסיפור בקצרה. אפשר לתת כעבודה עצמית שלאחריה איסוף.

החוזה: מכונה מספר פעמים "הרב הקדוש".

יכולת ראייה עמוקה של מהות ופנימיות האדם גם כשלא נוכח לפניו.

בעל ענווה וגישה חינוכית: שולח את החסידים לגלות את האמת ולהגיע לתובנות רוחניות.

החסידים: קשורים זה לזה, מכונים 'רעים'.

שופטים לפי מה שהתגלה לעיניהם בנסיעה באופן חיצוני - מתפלאים על דברי רבם.

מאמינים ברבם - נקראים חסידים, משקיעים בחיפוש - רוצים ללמוד ולהבין.

פתוחים לשינוי המבט על העגלון - לומדים ומקבלים את המסר.

העגלון:  הכתיבה על דמותו של העגלון תהיה מחולקת לשלושה חלקי הסיפור - מה לומדים עליו בכל שלב. החלוקה תמחיש את השינוי שעוברים החסידים בעמדתם/שיפוטם כלפיו.

חלק 1, העיסוק שלו משייך אותו למעמד נמוך. נמצא הרבה בדרך, בא במגע עם הרבה אנשים.    

מעוניין בברכת הרב - שולח לו פתקה. נעזר בחסידים (גם בעמדה של מקבל), בעיני החסידים "היה אדם פשוט מאוד".

חלק 2, החוזה אומר עליו: "מאוד מאוד מאיר שמו של האיש הזה, מה הוא האיש הלזה?" "אולי כרגע נפשו מאירה" –נמצא ברגע של התעלות גדולה וגילוי מהותו הפנימית.

חלק 3, "מרקד ומפזז ושמח מקול הכלי זמר" – קונוטציה מקראית לדוד המלך המפזז ומכרכר בעת העלאת ארון ה' לעיר דוד. דרך הדיון בין מיכל לדוד לאחר העלאת ארון ה' ניתן ללמוד שדוד המלך שם את כבוד המלכות וכבוד ישראל לפני כבודו. תכונה שמתבטאת באופן דומה גם כאן אצל בעל העגלה.

משתף בסיפורו: מעשי, מסתפק ב'מעט שמחה', רגיש לזולת, אמפתי "התחמץ ליבי בקרבי מאוד וליבי היה מרה לי", נתינה במסירות נפש - תשומת לב וגילוי יוזמה (בניגוד לשאר החברה!), הכרעה מוסרית לטובת החתונה וקיום בית בישראל.

השפעת מעשיו במישור האישי (השמחה)  והרוחני - כללי (מונע הרס בית, גורם להתעלות הזוג והחסידים).

"מה גדולה כח מצווה אחת להאיר את נפשו של אדם אם יעשנה בשלימות" – עשה מצוה בשלמות ובמסירות.

(חתן וכלה: מעמד נמוך, יתמות, עגמת נפש, מחלוקת וסכנת פירוד ובושה. סוף טוב בזכות העגלון: מזל ושמחה).

 

העמקה במשמעויות והמסרים של הסיפור:

 

                                                                                                             

נבקש מהתלמידים להביא תמונה או סרטון של דמות (קרובה או רחוקה), שבעיניהם היא סמל לנתינה. כל תלמיד יכתוב הסבר למה בחר בדמות זו ומה בנתינה שלה מהווה השראה ודוגמה בעיניו.  מעניין יהיה לשים לב אילו סוגים של נתינה בחרו התלמידים.

 

[ שמו של בעל העגלה מאיר מהשמחה שחש בעקבות הנתינה למען קיום בית בישראל. החיבור לשמחה במדרגת הכלל והנתינה מעצמו בשביל אחר, מבטאים מקום עמוק ופנימי באישיותו. אפשר לחוש כיצד בעל העגלה מתעלה בעצמו ממעשהו, אפילו יותר מהחתן והכלה שעסוקים בעניינים פרטיים יותר השייכים לטלית ולתנאים...

ישנה אנלוגיה ניגודית בין החסידים בסיפור שמיצגים את המעלה הפרטית של עובד ה', לבין העגלון שמייצג את המעלה של אהבת ישראל והשייכות לכלל. אולי אפשר לומר שהחוזה שולח את חסידיו למצוא 'איזון' בין האור הפרטי לאור של השייכות לכלל. הניגוד בין חיפוש הדבקות המתמדת של החסידים מול "אולי כרגע נפשו מאירה" של בעל העגלה מראה, שמסירות הנפש אינה נחלת היום-יום מצד אחד. אבל מנכיח את השורש הפנימי שמתגלה ברגעים הללו של היציאה מהפרטיות.

כדאי להדגיש בדיון זה שנתינה במסירות נפש לרוב היא לא מעשה יום-יומי. פעמים רבות נראה שכמו בסיפור אנשים פשוטים שביום-יום עסוקים בעצמם, ובעצמם גם נעזרים (גם העגלון נעזר בחסידים) ברגעים מסוימים מתגלים בגדלותם ובמסירות נפשם לאחר. ברמה הלאומית ניתן לראות דוגמאות רבות לכך שאזרחים פשוטים הופכים לגיבורי האומה ברגעי מלחמה/קושי/ משבר... ונראה שזו העדות הכי מוחשית לכך שהנתינה והחיבור לזולתנו היא פנימית ומהותית לנו "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים" (יבמות ע"ח) ולכן שמותינו מאירים ברגעים אלו ].

משימה:

נבקש מהתלמידים להעלות רעיונות מעשיים לנתינה שהיא יום-יומית (טוב לכוון את העשייה שתתרחש בתוך בית הספר. כך אפשר להיתרם, לעקוב, לסייע ולחזק), ולמבצע נתינה חד-פעמי שיערכו ככיתה.

 

השם המאיר:

מדרש תנחומא, פרשת ויקהל סימן א:

" אמר רבי מאיר: 
... כל זמן שאדם מרבה במצות, הוא קונה שם טוב לעצמו. 
את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם: 
אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, 
ואחד מה שקוראין לו בני אדם, 
ואחד מה שקונה הוא לעצמו. 
טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו"

נביא לתלמידים את דברי המדרש בלי שלוש המילים האחרונות.

[מעניין שהמדרש נאמר על ידי ר' מאיר. מתחבר לשם המאיר...].

 

כל תלמיד מקבל פתק עם שם של חבר מהכיתה. עליו לכתוב על פתק נוסף 'קוויטל מאיר' - תיאור מקרה/מצב שבו האירה נתינה של החבר או תכונה באישיותו. מערבבים את ה'קוויטלאך' ומחלקים מחדש באופן שכל אחד מקבל פתק עם תיאור ואינו יודע על מי נכתב. כעת ייערך סבב ובו כל אחד יקרא את ה'קוויטל' וינסה לנחש (עד 3 ניחושים) על מי נכתב. אין להיעזר בחברים.

*ווריאציה נוספת למשחק התלויה בבשלות התלמידים: כל תלמיד יכתוב על עצמו (בעילום שם) את ה'קוויטל המאיר' (=משהו שעשיתי וגרם טוב לאחרים/האיר בי תכונה מסויימת), וחבריו יצטרכו לנחש כנ"ל על מי נכתב.

עיבוד: המשחק מזמן התייחסות לכמה דברים:                                                                                        -

*בכיתות שהשיח מאפשר זאת, כדאי לבקש להדגים מתי התכונה הזו מאירה/האירה במיוחד אצל החבר.

 

הרחבה והעשרה:

"...והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו. וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר אבות א יד: "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט. וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם ליחידים הוא רק בתור גזברות, על מנת שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו"

(ר' שמעון שקאפ, הקדמה ל'שערי יושר')

* בהקשר הזה אפשר להביא סיפורים על הרב שלמה קרליבך "לעולם אין לדעת"/הרבי מקרן הרחוב.


תגיות: סיפורי חסידים