בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

פרק החובל - דף פ"ה ע"א: אומדן צער במקום נזק

צוות לב לדעת, 30/7/2014

מקצוע: תלמוד
נושא: פרק החובל - דף פ"ה ע"א - אומדן צער במקום נזק

בשאלת אומדן הצער עולה ביתר שאת האופי הרגשי של הצער, והבעייתיות לתת לו ממשות ליד החסרונות ה"אובייקטיביים". הגמרא מציגה חילוקים דקים בהבנת אופיו של הצער, המתנגדים להגיון כלכלי פשוט, דבר המדגיש את הפער הקיים בין שפת הרגשות לשפה הכספית.

 

דף פ"ה עמוד א'

"אומדין כמה אדם כיוצא..." עד "...ליטול זה מזה מה שנתן זה"

 

על הסוגיה:

הסוגיה שלפנינו עומדת על הקושי המובנה בבידוד הצער משאר המרכיבים של החבלה. הצער אינו התרחשות אובייקטיבית שאפשר להצביע עליו במישור המעשי, אלא התרחשות סובייקטיבית נלווית. הצער הוא ההדהוד הפנימי של החיסרון החיצוני. אם במקרה של צער שלא במקום נזק היה חסר לנו הממד האובייקטיבי שעליו יכולנו לחייב (ראו במערך השיעור בנושא), במקרה של צער במקום נזק הבעיה היא כיצד ניתן לבודד את המרכיב הפנימי בצורה כזו שנוכל לאמוד אותו.

ישנן שתי נקודות מעניינות המזמינות להעמקה בסוגיה.

נקודה ראשונה היא הבעייתיות ההגיונית הקיימת במימרתו של אבוה דשמואל. קושיית הגמרא היא כה מתבקשת שקשה להבין מה עלה בדעתו של אבוה דשמואל כשאמר מה שאמר ("אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו"). גם אם נאמר שהגמרא בתירוצה אינה מביאה דעה אחרת אלא מקיימת את דעתו של אבוה דשמואל, עדיין קשה להבין כיצד עברה המסורת של מימרתו באופן כזה שקשה לכאורה ליישבו.

ניתן להציע הבנה בדבריו של אבוה דשמואל, הבנה השופכת אור על אופיים המיוחד של תשלומי הצער. ייתכן שאבוה דשמואל סובר שהצער הוא הממד הפנימי והאישי של הנזק כולו, ובעוד שאת שאר התשלומים אומדים באמות מידה חיצוניות (שוק העבדים בנזק, הוצאות רפואיות בריפוי, שומר קישואים בשבת, ורשימת ה"פנדא דמרא וקופינא דמרא" של רב חסדא בבושת),

רק בצער אומדים את המשמעות הפנימית של הדבר, כמה הוא היה רוצה ליטול. ייתכן שאבוה דשמואל סובר שבמקרה שיש נזק אכן אומדים באופן גורף בשביל כמה כסף אדם היה מוכן לעבור את זה, וכל זה עדיין בגדר תשלומי הצער הנפרדים מהשומות החיצוניות האחרות שעליהם משלמים בנפרד.

נקודה מעניינת שניה היא האבחנה שעושה הגמרא בין רווח להפסד ביחס לכאב (האבחנה בין "ייטול" ל"יתן"). אדם ידרוש הרבה מאוד כסף בשביל לסבול כאב, אך לא יהיה מוכן לשלם אותו סכום על מנת למנוע מעצמו את אותו הכאב. מבחינה כלכלית אין בזה הגיון, משום שבשני המקרים הוא חוסך או מאבד אותו סכום להימנע מאותו הכאב. אך כנראה שיש כאן הגיון פסיכולוגי עמוק. כשהמצב הבסיסי הוא היעדר הכאב אדם לא ייעתר בקלות שיכאיבו לו, אלא ידרוש סכום גבוה לשם כך. אך כשהמצב הוא הפוך והוא נידון לכאב, הוא לא ימהר להוציא כסף רב לחסוך מעצמו את הכאב. כנראה שהיסוד נמצא בקושי של האדם להביא על עצמו כאב ולבחור בו ביודעין, לעומת האפשרות לסבול אותו כשהוא מגיע מבחוץ.

האבחנה הפסיכולוגית הדקה הזאת שמביאה לנו הגמרא רק ממחישה יותר את הבעייתיות הגדולה הקיימת בשומת הצער, ואת הסובייקטיביות והרגשיות הרבה הקיימת במרחב זה. יותר מכך, האבחנה הזאת מדגישה כמה לא ניתן באמת להעביר מישור זה למישור כלכלי, משום שהוא אינו מצליח להיתרגם לערכים כלכליים חיצוניים ואינו מתאים להגיון כלכלי טהור כלל.

 

הצעה לפעילות

מטרת הפעילות היא לנסות להציג את האבחנה הפסיכולוגית שמציגה הסוגיה בין קבלת כסף בשביל כאב, לבין תשלום כסף בשביל למנוע אותו. בשביל שהפעילות לא תהיה בנאלית עדיף לעשות אותה לפני לימוד הסוגיה כסדנא מקדימה:

א. הר"מ יחלק את הכיתה לשתי קבוצות ויחלק לכל תלמיד פתק עם שאלה עליה יענה התלמיד על הפתק עצמו. לקבוצה אחת של תלמידים הוא ייתן פתק עם השאלה:

"אם תלך לטיפול שורש אצל רופא שיניים, טיפול כואב במיוחד, וההרדמה אינה כלולה במחיר של הטיפול הרגיל, כמה כסף תהיה מוכן לשלם בשביל לקבל גם הרדמה שתמנע את הכאב?"

לקבוצת התלמידים השנייה ייתן הר"מ פתק עם השאלה:

"אם תלך לטיפול שורש אצל רופא שיניים, טיפול כואב במיוחד הכולל הרדמה המונעת את הכאב, וחבר שלך יאתגר אותך שאם תעשה את הטיפול בלי הרדמה הוא ישלם לך סכום כסף משמעותי. בשביל כמה כסף תהיה מוכן לעבור את הטיפול ללא הרדמה?"

ניתן לשים בפתקים אפשרויות כמו מבחן אמריקאי (100 ₪, 500 ₪,  1000 ₪, 5000 ₪, וכו') והתלמידים רק יקיפו את התשובה המועדפת.

לאחר שהתלמידים ענו על השאלה יצייר הר"מ על הלוח שני טורים, אחד לכל שאלה, וייקח את הפתקים וימלא בכל טור את התשובות שענו התלמידים. בהנחה שהפסיכולוגיה של הסוגיה נכונה הממוצע של הטור השני אמור להיות גבוה יותר מהממוצע של הטור הראשון.

כאן יכול הר"מ לשאול את התלמידים מדוע זה כך? ומה זה אומר על היחס שלנו לכאב וערכו הכספי?

אם התרגיל אכן הולך לכיוון הנ"ל זוהי פתיחה מעולה ללימוד הסוגיה המביאה את התלמידים להבנה של הסברות עוד לפני שראו אותה.

אם התשובות שעולות שונות מהנחת הגמרא ניתן להשהות את הדיון ולאחר הלימוד של הסוגיה לעמת את מה שלמדנו עם הממצאים שעלו ב"מחקר" הקטן שעשינו לפני הלימוד.

זהיר יותר מדוע הגמרא סוברת כך? האם אנחנו טועים? אולי הדורות השתנו? אולי ה"מחקר" לא התאים לגמרי למה שהגמרא דיברה עליו?

 

ב. בעקבות כיווני החשיבה של אבוה דשמואל המסתכל על הכאב והצער באופן רחב יותר, ניתן לנצל את ההזדמנות לעשות סדנת כתיבה לאחר לימוד הסוגיה ולהתייחס באופן כללי יותר לחוויות של כאב:

הר"מ יבקש מהתלמידים חשוב על חוויה של כאב שהם זוכרים, הכאב יכול להיות פיזי אך גם כאב מסוג אחר, ויבקש מהם לפרט את הזיכרון של החוויה הזאת.

לאחר מכן יבקש הר"מ מהתלמידים לכתוב כיצד הכאב הזה השפיע על חייהם הלאה. מתי הם נזכרים בו? האם הוא השאיר איזה "רושם" או טראומה? מה הם למדו ממנו?

אם רוצים למשוך בחזרה לסוגיה, הר"מ יכול לשאול את התלמידים האם הם יכולים לחשב "כלכלית" כמה כסף הכאב הזה היה "שווה"? כמה הם היו מוכנים לשלם כדי שהוא לא יקרה? בשביל כמה כסף היו מוכנים לעבור אותו שוב?

 

הרחבה

ניתן לעיין בשאלה האם הקושיא של הגמרא על האומדן של הצער הוא על דברי אבוה דשמואל דווקא או גם על דברי המשנה, שגם בה כתוב: "כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול...". הרא"ש מציף את שתי האפשרויות הנ"ל בסימן א' בפרקנו:

והאי דפריך בגמרא ליטול ליתן מיבעי ליה. אמילתיה דאבוה דשמואל פריך.

אי נמי ממילתיה דאבוה דשמואל שמעינן נמי פי' דמתניתין. ולעולם אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולצער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו.

 

 

 

 

 


תגיות: אדם בחברה, אחריות