בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

ירושלים - געגוע, ציפיה ובניין - חלק א'

רבקה ליבוביץ', צוות לב לדעת, 1/7/2015

מקצוע: מעגל השנה
נושא: שלושת השבועות

עיבוד של יחידת לימוד בנושא: ירושלים- געגוע, ציפייה ובניין. היחידה בנויה מארבעה שיעורים (שני שיעורים כפולים). התוכן נכתב בלשון נקבה, אך פונה לזכר ולנקבה כאחד.

 

מטרות היחידה:

הלומדות:

  1. יפנימו את הערך הקיומי של ירושלים הבנויה לחייהן, ובכוחן להיות שותפות פעילות בבניינה.
  2. יישמו את הנלמד על ידי עשייה משמעותית "בלבב שלם", מתוך אמונה בהשלכותיה ובכוחה. 
  3. יעמיקו את הגעגוע לירושלים מתוך הבירור- מה חסר לי בלי ירושלים הבנויה.
  4. יתבוננו בפרקי תהילים, בדמויות מקראיות והתמודדותן, וימצאו נקודות הזדהות איתם.
  5. יפתחו חשיבה עצמית על ידי שאילת שאלות, וניתוח מקורות.
  6. ישתמשו ברגשות המוכרים לה כמו געגוע וציפייה על מנת להתחבר למושגים אלו בהקשר של בניין ירושלים.

 

מושגים בהם תעסוק היחידה:

געגוע, ציפייה לישועה, ציפייה אקטיבית ופסיבית, קרבת אלוקים, לא על מנת לקבל פרס, נצח, הנכחה, "בלבב שלם", ירושלים הבנויה.

 

מהלך השיעור הראשון:

 

לאורך ההיסטוריה כולה עיני עמנו היו נשואות לירושלים, ולאחר חורבנה גברו הגעגועים והכיסופים אליה, ומצאו מקום מרכזי בחיינו.

 

נציג את הבירור שנעלה השיעור: ירושלים - על מה אנחנו מתפללים? למה אנחנו מתגעגעים?

 

געגוע:

כל אחת חושבת על משהו או מישהו אליו היא מתגעגעת (תקופה/ אדם/ אירוע/ מקום/ חפץ).

 

נקיים סבב שיתוף.

 

 

 

התבוננות במזמורי תהילים, המביאים "טעימה" מהחיים הנכספים בירושלים הבנויה בתחומים שונים: משפט, אחדות, קרבת אלוקים, שמחה, אור לגויים, בטחון...

מטרת ההתבוננות - להבין ולטעום מעט מהמציאות של ירושלים בבניינה, כדי להמחיש ולהבין יותר מה חסר לנו היום, למה אנו מתגעגעים ומתפללים.

 

כל בת מקבלת דף ובו ארבעה מזמורי תהילים העוסקים בירושלים הבנויה, עם מטלות ביצוע (ר' נספח 1).

עבודה על המזמורים לפי המטלות:

כל בת/ שתיים מדגישה במרקר תיאורים מרכזיים של ירושלים הבנויה המופיעים בכל מזמור (חולמים, אז יאמרו בגויים, שחוק, בוא יבוא ברינה, עיר שחוברה לה יחדיו, שמה ישבו כסאות למשפט, ישליו אוהבייך, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, אשרי יושבי ביתך, הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט, לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים).

 

איסוף קצר של התיאורים במליאה והבנת משמעותם.

 

 

מהלך השיעור השני :

 

 

פגשנו בגעגוע, ניסינו להמחיש ולהבין יותר מה חסר לנו ללא ירושלים הבנויה, כדי שהגעגוע יתברר, כדי שתפילתנו תהיה מכוונת ופנימית יותר. ננסה לסכם את הדברים:

כשאנו יודעים מה חסר לנו ללא ירושלים הבנויה (לא רק מתוך הרגש הלא - מודע, הטבוע בנו - אותו פגשנו בתחילת השיעור הראשון), התפילה מקבלת עוצמות חדשות, מכוונת יותר, מחוברת יותר.

 

 

נספחים:

 

נספח 1:

תהילים פד א :

לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית; לִבְנֵי-קֹרַח מִזְמוֹר. ב מַה-יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ-- ה' צְבָאוֹת. ג נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי-- לְחַצְרוֹת ה': לִבִּי וּבְשָׂרִי-- יְרַנְּנוּ, אֶל אֵל-חָי. ד גַּם-צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת, וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר-שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ: אֶת-מִזְבְּחוֹתֶיךָ, ה' צְבָאוֹת-- מַלְכִּי, וֵאלוקי. ה אַשְׁרֵי, יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ-- עוֹד, יְהַלְלוּךָ סֶּלָה. ו אַשְׁרֵי אָדָם, עוֹז-לוֹ בָךְ; מְסִלּוֹת, בִּלְבָבָם. ז עֹבְרֵי, בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ; גַּם-בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. ח יֵלְכוּ, מֵחַיִל אֶל-חָיִל; יֵרָאֶה אֶל-אלוקים בְּצִיּוֹן. ט ה' אלוקים צְבָאוֹת, שִׁמְעָה תְפִלָּתִי; הַאֲזִינָה אלוקי יַעֲקֹב סֶלָה. י מָגִנֵּנוּ, רְאֵה אלוקים; וְהַבֵּט, פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. יא כִּי טוֹב-יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ, מֵאָלֶף: בָּחַרְתִּי--הִסְתּוֹפֵף, בְּבֵית אלוקי; מִדּוּר, בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע. יב כִּי שֶׁמֶשׁ, וּמָגֵן-- ה' אלוקים: חֵן וְכָבוֹד, יִתֵּן ה'; לֹא יִמְנַע-טוֹב, לַהֹלְכִים בְּתָמִים. יג ה' צְבָאוֹת-- אַשְׁרֵי אָדָם, בֹּטֵחַ בָּךְ.

תהילים קכו א

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה', אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים. ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ-- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה: אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם-- הִגְדִּיל ה', לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה. ג הִגְדִּיל ה', לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ-- הָיִינוּ שְׂמֵחִים. ד שׁוּבָה ה', אֶת-שְׁבִיתֵנוּ-- כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה-- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה-- נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע: בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה-- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.:

תהילים קכה א

שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: הַבֹּטְחִים בַּה'-- כְּהַר-צִיּוֹן לֹא-יִמּוֹט, לְעוֹלָם יֵשֵׁב. ב יְרוּשָׁלִַם-- הָרִים, סָבִיב לָהּ: וַה', סָבִיב לְעַמּוֹ-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם. ג כִּי לֹא יָנוּחַ, שֵׁבֶט הָרֶשַׁע-- עַל, גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים: לְמַעַן, לֹא-יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם. ד הֵיטִיבָה ה', לַטּוֹבִים; וְלִישָׁרִים, בְּלִבּוֹתָם. ה וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם-- יוֹלִיכֵם ה', אֶת-פֹּעֲלֵי הָאָוֶן: שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל.]

תהילים קכב א

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי-- בֵּית ה' נֵלֵךְ. ב עֹמְדוֹת, הָיוּ רַגְלֵינוּ-- בִּשְׁעָרַיִךְ, יְרוּשָׁלִָם. ג יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה-- כְּעִיר, שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו. ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים, שִׁבְטֵי-יָהּ--עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל: לְהֹדוֹת, לְשֵׁם ה'. ה כִּי שָׁמָּה, יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט: כִּסְאוֹת, לְבֵית דָּוִד. ו שַׁאֲלוּ, שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם; יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ. ז יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ; שַׁלְוָה, בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. ח לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי-- אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. ט לְמַעַן, בֵּית-ה' אלוקינוּ-- אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

עייני במזמורי התהילים.

 

נספח 2:

מתוך יומנה של לנה, נערה רוסיה בתהליך לימוד יהדות לצורך גיור:

שלום לך ידידתי הטובה,

היום שמעתי כבר שהיה פעם דבר כזה שנקרא בית המקדש. לא בדיוק ידעתי מה הוא היה. היו לי מחשבות - אולי זה בית כנסת גדול בארץ ישראל, שנחרב כשהיהודים הלכו לגלות. אבל היום תרגמתי מהמורה חנה, שבית המקדש בכלל לא דומה לבית כנסת! זה משהו הרבה הרבה יותר קדוש, וכל כך שמחתי שהייתי בכיתה ד', שבה הילדות כבר מספיק גדולות בשביל לשאול הרבה שאלות ולרצות לדעת, אבל עדיין קטנות מספיק בשביל לא להתבייש לשאול שוב ושוב, עד שהן מבינות. הן שאלו את כל השאלות שגם אני רציתי לדעת: מה זה 'קדוש', מה זה קרבנות, למה צריך להרוג פרות (קוראים לזה 'לשחוט') בשביל להתפלל לאלוקים, אי אפשר בלי זה? למה דווקא בית מקדש יפה ומפואר כזה, שעשוי כולו מכסף ומזהב ומהרבה שיש ועץ, מלכלכים בדם ובעשן?

וזה שה' אמר שבית המקדש ייבנה עוד פעם - מתי זה יקרה? האם יש לנו סיכוי לראות אותו?

המורה חנה דיברה עוד ועוד ועוד. היא ניסתה לענות על כל השאלות. בעניין של קדושה היא הסבירה נורא יפה. "כמו שיש בית עם הרבה קומות", היא אמרה, "ומי שנמצא בקומה הראשונה יש לו תיקרה מעל הראש והוא לא יכול לראות את הקומה השנייה, ומי שבקומה שנייה לא רואה את הקומה השלישית, וכן הלאה. אבל במדרגות יש חור כזה, שאם מרימים את הראש - אפשר לראות דרכו עד למעלה, נכון?

אז ככה זה גם בעולם. כשאנחנו כאן, אין לנו אפשרות לראות את העולמות העליונים. אנחנו חיים בעולם של הגוף ושל העיניים והאוזניים וכל החושים. אנחנו לא יכולים לראות מה זה נשמה, ולא יכולים להבין מה זה השמיים ומה קורה בהם. אנחנו פשוט גרים בקומה הראשונה, ויש לנו תקרה מעל לראש - שאיננו מצליחים לראות דרכה. כשבית המקדש היה קיים, הוא היה כמו הפיר של המדרגות, כלומר כמו החור הזה, שבאמצע. כשהיו באים לשם אפשר היה לראות למעלה למעלה,אל העולמות הרוחניים. 

כל אדם שהגיע לבית המקדש, היה זוכה לראות ולהבין גם בשכל וגם בהרגשה, את הכל: מה קורה בשמיים ומה זאת מצווה, מה זה מלאכים ומה זה נשמות. הוא היה מבין מה טוב ומה רע, הוא היה שונא מאוד את החטאים ואוהב מאוד את המצוות. כשאדם היה יוצא מבית המקדש הוא היה כל כך שמח! כי הוא היה מרגיש איך ה' אוהב אותו ושומר עליו ומלווה אותו, וכל הזמן נותן לו עוד ועוד דברים נפלאים והמון מתנות. והוא היה מרגיש שמצווה היא דבר כל כך נהדר, שכשיהודי עושה מצווה אחת, כל העולם שמח ושר.

המורה חנה הסבירה על הבהמות, שקרבן זה מלשון להתקרב, כשהכוהנים שחטו את הבהמה, היהודי היה מסתכל על כל מה שקרה לה, ומרגיש איך הרע שבתוכו כאילו גם כן נשחט ועולה על המזבח ונגמר. הקרבת הקרבנות היתה מטהרת את הנפש, אמרה המורה חנה.          

"מה זה נקרא לטהר?" שאלה גלה.

"לטהר את הנפש זה פתאום להיות מאוד שמחים, אחרי שקודם היינו עצובים, או אשמים, או מבוהלים", אמרה המורה חנה, "העברות עושות לאדם פחד, וגם עצב, וגם הרגשה כאילו הוא לא שווה ולא אוהבים אותו. הקרבנות היו מטהרים את הנפש - מורידים ממנו את הרגשות הקשים האלה, ואז הוא היה מרגיש בבת אחת כזאת שמחה גדולה, ש--"

"שהוא בטח רצה לרקוד ברחובות", אמרה גלה הקטנה וצחקה.

כל הילדות צחקו, חברה שלי, ורק אני התחלתי לבכות מרוב התרגשות. ביקשתי סליחה מהמורה חנה, ורצתי החוצה. יצאתי למרפסת והחזקתי במעקה, הסתכלתי לשמיים ואמרתי לה' אלוקי היהודים: "אתה יודע, עד כמה אני מלאה ברגשות הקשים האלה, מהסוג שהמורה חנה דיברה עליו.אתה יודע, עד כמה אני מרגישה אשמה ולא בסדר. ואני חושבת שלא רק אני מרגישה ככה - גם הרבה מהיהודים שלך עצובים או אשמים או מפחדים, וחושבים שלא אוהבים אותם והם לא שווים. אז בבקשה, תבנה את הבית המדהים הזה, בית המקדש, ותן לנו להקריב בו קרבנות ולטהר את הנפש שלנו!"

 

נספח 3:

וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם. וְכִסֵּא דָוִד מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין: בָּרוּךְ אַתָּה ה'. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם

 

נספח 4:

יהודי נמצא תמיד בדרך לירושלים. אין כאב בעולם שיכול לגרום לי לשכוח את ירושלים. אין שמחה בעולם שיכולה לגרום לי לשכוח את ירושלים.

רבנו הקדוש המגיד מטריסק ורבנו הקדוש מגורליץ התכתבו אחד עם השני במשך עשר שנים. כל אחד התחיל את המכתבים שלו במילים `לידידי החשוב והיקר`, וחתם בשמו: `אברהמל`ה` או `ברוכ`ל`. אבל בין הפתיחה לחתימה, הדף כולו היה ריק. כששאלו את המגיד למה הוא והרבי מגורליץ כותבים כאלה מכתבים אחד לשני, הוא ענה: "כשכותבים בדיו יש מילים, אך כשכותבים בדם אין מילים".
כל יהודי בעולם מקבל מכתב מירושלים. דף ריק שמתחיל במילים: `לידידי היקר`, וחתום: `ירושלים`.
הדף הזה כל כך עמוק וקדוש! מצד אחד הוא נותן לך תקווה ומצד שני הוא ממש שובר את לבך.

אני כותב לכם, אחיי ואחיותיי היקרים, כשאני מחזיק את המכתב הזה בידי ובלבי. כולנו אוהבים את ירושלים וארץ ישראל כל כך הרבה. אבל מכיוון שהדף ריק, כל אחד ממלא את הדף במילים משלו. אני יודע שמילים שכל יהודי כותב בדף באות מרוב אהבה לירושלים.
אבל האמת היא, שאני מחכה ליום שבו האבנים השבורות של הכותל המערבי, הלבבות השבורים של עם ישראל, השבורים כבר אלפיים שנה, יגלו לי מה ירושלים באמת רוצה. אני מברך אתכם ואותי שמחר בבוקר, או אולי הלילה בתוך חלומותינו, נקבל עוד מכתב מירושלים. מכתב שכבר לא מכוסה בדם, אלא באור השמש, מלא באור הגדול שיאיר מירושלים לתוך עם ישראל ולתוך העולם כולו.

אחיכם וחברכם,
שלמה בן פסיא (קרליבך),
המשוגע מרוב אהבה לכל יהודי,
משוגע מרוב אהבה לירושלים,
וברוב שיגעון, עדיין מאוהב בכל העולם.


תגיות: תפילה, בית המקדש, גאולה, ירושלים