בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

קו העוני

מירב ראובנוף, צוות לב לדעת., 9/2/2017

מקצוע: ספרות
נושא: שירה עברית

השיר "קו העוני", מאת רוני סומק, עוסק בנושא העוני בישראל של שנות החמישים. יתכן כי יש בין התלמידים כאלה שהם "מתחת לקו העוני" או החשים עצמם עניים, ולכן המורה צריך לנהוג ברגישות רבה.

השמעת או הקראת השיר "מיליונים" של אתי אנקרי (תודות לרותי שניר על הרעיון).

כל הזכויות שמורות לאתי אנקרי ולאקו"ם.

למי שזה מתאים, ניתן להשמיע את השיר עם הקליפ:

 

ניתן להחליף את הפתיחה בשיר מיליונים, בצפייה בשתי תמונות והשוואה ביניהן:

  1. "המלקטות", ז'אן פרנסואה מייה, 1857, מוזיאון ד'אורסיי פריז,
  2.  תמונת המחאה של האומן עדי נס "המלקטות".

אפשר למצוא את התמונות ואת ההשוואה במאמר של יעל מאלי בקישור זה.

עיון נוסף ביצירתו של נס אפשר למצוא במדריך של יפה בנימיני שנזכר קודם, בעמ' 158-159.

המורה יבקש מהתלמידים להגיד מה הם רואים בכל תמונה , וכן מה ההבדל לדעתם בין שתי התמונות, ורק אחר כך ייתן להם הסבר נוסף עפ"י המקורות לעיל.

 

דיון בשיר עם התלמידים: עם איזו שורה בשיר אתה מזדהה ולאיזו שורה אתה מתנגד ומדוע?

האם באמת אנשים בלי כסף לא שווים פרוטה?

האם אם מישהו דורך עלינו אנחנו לא יכולים לקום? היא טוענת שבריאות ואהבה חשובים מכסף ולמרות זאת השיר נותן חשיבות רבה לכסף, אז מה באמת חשוב יותר?

המורה ישאל: כיצד לדעתכם אפשר להגדיר אדם עני? לאחר שהתלמידים יגדירו ימשיך המורה וישאל: האם שמעתם פעם על המושג "קו העוני"? אם לא, האם תוכלו לנחש מהו? איך קובעים אותו?

 

הקראת השיר קו העוני של רוני סומק  (אפשרי בעזרת מצגת להמחשה בקישור זה).

כמו כן, ניתן להשמיע את הלחן של חנן יובל (מצולם על רקע המעברה), או של דניאל שבצוב.

 

קו העוני / רוני סומק 

כְּאִלּוּ אֶפְשָׁר לִמְתֹחַ קַו וְלוֹמַר: מִתַּחְתָּיו הָעֹנִי.

הִנֵּה הַלֶּחֶם שֶׁבְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים

נִהְיָה שָׁחֹר

וְהַזֵּיתִים בְּצַלַּחַת קְטַנָּה

עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן.

בָּאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בִּמְטַס הַצְדָּעָה

לִצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹן שֶׁבְּיַד מוֹכֵר הַנֵּפְט בָּעֲגָלָה הָאֲדֻמָּה,

וְהָיָה גַּם קוֹל הַנְּחִיתָה שֶׁל מַגְּפֵי הַגּוּמִי בָּאֲדָמָה הַבֻּצִּית.

הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ צְרִיף,

בַּשְּׁכוּנָה שֶׁאָמְרוּ עָלֶיהָ מַעְבָּרָה.

הַקַּו הַיָּחִיד שֶׁרָאִיתִי הָיָה קַו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָּיו הַכֹּל נִרְאָה

עֹנִי.

כל הזכויות שמורות לרוני סומק ולאקו"ם

 

מהו קו העוני?

קו העוני [1] הוא מדד חברתי כלכלי, המתייחס לרמות ההכנסה של אדם או משפחה. אדם או משפחה ייחשבו עניים אם סך הכנסותיהם נמוך באופן קבוע מקו העוני.

קו העוני נועד להיות האינדיקטור בין אלו שהכנסתם מספיקה לשם קיום ראוי לבין אלו שהכנסתם לא מספיקה לכך. אולם הוא אינו קובע עוני מוחלט ואינו חייב לסמל כי לאותם פרטים ומשפחות הנמצאות מתחתיו יש מצוקת אמת ביכולת אספקת מצרכים ושירותים.

קו העוני הוא יחסי לרמת החיים הכללית של אותה מדינה, ולכן במדינות עשירות יחצה קו העוני את אזרחי אותה מדינה בהכנסה גבוהה יותר מאשר במדינות עניות.

קו העוני, הוא בעצם מטאפורה, כי הקו בא מתחום ההנדסה ואילו העוני מהתחום האנושי.

 

השיר "קו העוני" הוא שיר מחאה.

מהו שיר מחאה?

שיר מחאה [2] הוא שיר המביע מחאה על בעיה חברתית או פוליטית. שירי מחאה עוסקים במגוון רחב מאוד של נושאים, מבעיות אישיות ועד בעיות כלל עולמיות. בין הנושאים עליהם נכתבו שירי מחאה ניתן למצוא את העבדות, זכויות אזרחיות, שוויון זכויות, מלחמות וכיבוש, איכות הסביבה ועוד.

על מוחה הדובר בשיר שלנו? הדובר בשיר אומר "כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני". למה כוונתו?

האם הוא מתכוון להביע בכך מחאה על כך שכל ילד שלישי בישראל מוגדר כילד החי מתחת לקו העוני, או אולי להביע מחאה סמויה על כך שהמדידה של העוני אינה יכולה להיות רק על פי מדד אוביקטיבי של רמת הכנסה, כפי שכותבת יפה בנימיני [3]:

"אדם יכול להיות מוגדר "עני" ודל מהבחינה הכלכלית, אבל באותה עת הוא יכול להיות מוגדר "עשיר" ומלא בתחומים אחרים, כמו: רוחניות, ערנות חושית, דמיון, שאיפות ועוד. הנחת יסוד זו נמצאת כבר במקורות היהודיים, שבהם נקבע, למשל:

 1"אין עני, אלא בדעה" (נדרים מא א) עוני אמיתי הוא רק בדעת.

2. "איזהו עשיר? השמח בחלקו )מסכת אבות, פרק ד, א).

העושר אינו נמדד בכמות הרכוש שיש לאדם, אלא בשביעות הרצון שלו ממה שיש לו. הדובר, במחאתו הגלויה והסמויה בשיר זה, כמו "מותח קו" ובכך מוחק את "מתיחת הקו", המחיקה של החברה. מנהג נפוץ הוא בחברה שמי שמדורג כלכלית מתחת ל"קו העוני", מדורג באופן ישיר ואוטומטי גם בתחתית המעמד החברתי, התרבותי והרוחני. לדעת הדובר, התייחסות כזו של החברה לבני אדם אינה מוצדקת, וסיפורו האישי יוכיח זאת".

ומתוך ראיון עם רוני סומק עצמו:

"עוני  זה לא רק חשבון הבנק שלך, זו גם ההרגשה שלך. יש לי ידידה עשירה מאוד והיא תמיד תמיד תשאף לדבר שאין לה. למשל, היא קנתה לא מזמן מודל חדש של מרצדס אבל היא תדבר על חברה שלה בפורטו ריקו שיש לה מרצדס בהזמנה אישית עם כל מיני חידושים...ממנה למדתי שעוני מתרחש לך בטריטוריה הזו שקוראים לה נפש..." (מתוך ראיון רדיו עם המשורר רוני סומק 2011/7/9).

ומחאה אחרת שיתכן שנמצאת בשיר [4]:

"נראה שיש בשיר זה מחאה על חוסר הזדמנות שווה לילדי "המעברה", העולים של אז ושם, להגשים את שאיפותיהם ולהגיע לקו האופק. הערות מתודיות המחאה האמיתית בשיר מוסווית והיא מזמינה בטעות לחשוב שהיציאה היא נגד הקיפוח והחיים במעברות, ולא כך הוא. המחאה היא נגד ההצמדה של קו עוני ל"קו האומללות" או לרגשות קיפוח. מתיחת קו כזה היא שרירותית ומקטלגת ובוודאי אינה אומרת דבר על התחושה האישית. יכול אדם לחיות בעוני ולמצוא עצמו מאושר ונשכר, כי מעבר לקו העוני מה שזוכר הדובר הוא את קו האופק, ומי שיש לו קו אופק הוא אדם שהכול פתוח לפניו, אפילו הוא גדל במעברה, המקום שבו היו לחם שחור, ואיש המחלק נפט ואחר המחלק קרח... זאת ועוד, במציאות של אותה תקופה בארץ, כזו הייתה מנת חלקם וכאלה היו חייהם של רבים מתושבי הארץ, גם במושבות ובשיכונים המבוססים יותר. הלחם השחור ומחלקי הקרח והנפט הם חלק מזיכרונות ילדות יפים של רבים. יש להוסיף ולומר שקִטלוג שרירותי הוא זה שמגביר את רגשות הקיפוח ויוצר סטריאוטיפים לתושביה".

"מעברה" הוא השם שניתן בשנות ה-50 לאוהלים, בדונים , פחונים וצריפים שבהם שוכנו העולים החדשים שהגיעו ארצה בהמוניהם. התנאים הפיזיים היו קשים. המעברה הייתה אמורה לשמש מקום מעבר עד שיוקמו מגורי הקבע, אך משהתעכב המעבר, הפך שם זה לשם נרדף לשכונת מצוקה.

 

נבקש מהתלמידים לצייר ול"צבוע" את השיר (כלומר בכל מקום שמופיעה מילה שיש לה צבע, לצבוע את המילה, ולצייר ליד המילה את הציור).

התלמידים יגלו דרך הציורים כמה  אמצעים אומנותיים משתמש המשורר כדי להדגיש את החיים הקשים ואת העליבות, לעומת איזושהי תקוה של הדובר בשיר לעתיד טוב יותר.

שימוש בצבעים סמליים:

צבעי האפור (לחם אפור): מסמל את העוני, העממיות, הפשטות, הדוחק במעברות. מסמל גם את העניים וסבלם. העניים שהוזנחו ע"י הממסד.

שחור (נהיה שחור): מסמל את הרגשת התסכול, הייאוש ואוזלת-היד של אנשי המעברות.

לבן ( עפו יונים...) : מסמל את התקווה, השמחה, הסיפוק, הציפייה לעתיד ורוד וטוב יותר. למרות הסבל והעוני, מפעמת עדיין בלב תקווה. יכול להיות שהתקווה מקורה בהרגשה: "שיותר רע לא יכול להיות".

אדום ( העגלה האדומה ) : מסמל שמחה, תקווה לשינוי ולחידוש.

הפעלת החושים של הקורא:

חוש הראיה: בבית: לחם שחור וזיתים בצלחת קטנה על השולחן.

בחוץ: יונים במטס הצדעה, עגלת נפט אדומה, מגפיים ואדמה בוצית, צריף במעברה, קו האופק.

עכשיו נבקש מהתלמידים לומר מה הם שומעים בשיר, ונראה כי המשורר מפעיל גם את חוש השמיעה.

חוש השמיעה  בחוץ: צלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה, קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.

ניגודים:

הדרגתיות:

צפייה למעלה – מטס היונים.

באמצע – מוכר הנפט בעגלה האדומה.

למטה – המגפיים באדמה הבוצית.

 

הדרגתיות זו נותנת לקורא הרגשה של ירידה, ומביאה את הדובר בשיר למסקנה שמתחת לקו האופק שלו הכל נראה עוני.

ונוסיף גם את האמצעים הבאים:

נק' התצפית:

"נקודת התצפית  - "הייתי ילד בבית שקראו לו צריף..." - רק בנקודה זו בשיר מתברר כי הדובר הבוגר מתאר מצב, מראות וקולות מימי ילדותו. ראשית כול מוצגת לפנינו זווית הראייה הסובייקטיבית והחיובית של הילד, שחש שהיה לו בית והבית היה ממוקם בשכונה. במקביל נמצא את זווית הראייה האובייקטיבית והשלילית של האחרים, ובכללם כנראה גם הדובר הבוגר, שקראו לבית בשמו האמיתי — "צריף", ולשכונה בשמה האמיתי — "מעברה."

מעגליות:

השיר פותח בקו העוני ומסתיים במילה עוני, וכך מבליט את הנושא המרכזי בו הוא עוסק.

המילה עוני בסוף השיר היא מילה בודדת בשורה, ולפיכך היא מאוד בולטת. בנוסף אומר הדובר בשיר שמתחת לקו האופק הכל  נראה עוני, וגם אמירה זו מדגישה מאוד את העוני שהיה במעברה.

כמו כן מעל המילה הבודדת ישנה שורה ארוכה יחסית שמהווה מעין "קו" המסמל את קו העוני שמתחתיו הכל עוני.

אירוניה:

מטס היונים מזכיר את המטס של יום העצמאות, יש אירוניה בחגיגיות המטס מול עליבות הבית במעברה, וכן אולי האשמה נסתרת של המדינה שמשקיעה במטס ומראה את כוחה הרב בתחום הביטחוני והייצוגי, ולא מספיק בתחום הרווחה.

אם המורה פתח בשיר מיליונים, עכשיו  יחזור לתחילת השיעור וישאל:

מה הקשר בין שני השירים: "מיליונים" ו"קו העוני"? מה ההבדל ביניהם?

הקשר הוא כמובן העיסוק בעוני, ואולם נק' התצפית של השיר "מיליונים" היא של אדם מבוגר ולכן נזכרים חובות, הוצאה לפועל וכד'. נק' התצפית של השיר "קו העוני, היא של ילד קטן, שמרגיש שיש לו בית ושכונה, ושרק האחרים קוראים לזה צריף או מעברה, והעוני מתואר בעיקר ע"י המחסור באוכל.

הרגשות בשיר "מיליונים" גלויים: מישהו היום דרך עלי ואני לא יכולה לקום, בלי כסף, לא שווים פרוטה, היא הבינה שאין לי מזומן והפשיטה את כבודי מעליי וכד'. ואילו בשיר "קו העוני" הרגשות מוסווים, ויש אופטימיות מסוימת בהסתכלות על קו האופק.

 

עבודה בקבוצות (יש להכין דף מקורות, דפי A 3 חלקים וצבעים).

בשלב ראשון כל קבוצה מקבלת דף מקורות (ראה נספח מס' 1 ), ודנה בשאלות הבאות:

מי נקרא עני? מהו עוני? האם העוני הוא מושג מוחלט או יחסי? מדוע יש עוני? כיצד מרגיש העני? במה אנו כחברה יכולים לעזור לעניים?

הערה: לא בכל מקור יש תשובה לכל השאלות.

וכן מתייחסת לשאלה כיצד עונה השיר על השאלות הללו?

בשלב שני עפ"י המחאה בשיר ועפ"י המקורות שנלמדו כל קבוצה קובעת "קו עוני" חדש לפי המסקנות שהגיעה אליהן, ומציירת תרשים לקו העוני שלה. (דוגמאות לתרשימים של "קו העוני" בנספח מס' 2 ).

בשלב שלישי כל קבוצה מציירת שתי כרזות  על נייר A3 בצבעים ומביעה בהן  את המחאה שלה בנושא העוני, ואת קו האופק שלה (האפשרות לשינוי, לעתיד אחר), בצורה שתבטא הכי טוב את המסר שלה (בחירת הצבעים, המשפט, ציור נלווה וכד').

 

נספחים:

נספח מס' 1: מקורות לדיון בנושא העוני:

דברים, פרק ט"ו, פסוקים ז'- י"א:

ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְך אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לו וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

ויקרא רבה (וילנא) לד, ו:

שמונה שמות נקראו לעני: עני אביון מסכן רש דל דך מך הלך. עני - כמשמעו. אביון - שמתאב לכל. מסכן - שהוא בזוי לכל, שנאמר "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט). רש - מן הנכסים. דל - מדולדל מן הנכסים. דך – מדוכדך, רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו טועם ואינו שותה. מך - שהוא מך [=מונמך ומושפל] לפני כל, עשוי כמין סקופה התחתונה [=המשקוף התחתון, הסף של הפתח, שהכל דורכים עליו].

משנה פאה ח, ז-ח:

מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה. מי שיש לו מאתיים זוז לא יטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתיים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד א':

תניא: היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין (=לרשע, לעובד אלילים או ליצר הרע...) להשיבך ולומר לך: אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן?

אמור לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה (=מדין) של גיהנום.

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?

אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום".

 

האדם במרחב החברתי-תרבותי: ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה (עמ' 216)

הנה כמה דברים שאמרו אנשים עניים מרחבי העולם לחוקרים-מראיינים . עדויות כאלה עוזרות להבין את חוויית העוני , את משמעותו של העוני לאנשים שחווים אותו,  והן יכולות לסייע במציאת דרכים להיאבק בעוני .

         ( מתוך : "קולות העניים , " דוח מחקר של הבנק העולמי ,  2000 )

 

אלמליח/ נתן יונתן

"היינו לומדים בכיתה אחת וסמוכים אל שולחן אחד, ושיעור התנ"ך היה תמיד שיעור תנ"ך ולא שום דבר אחר – כך היה מתרה בנו קולו של המורה, אדון שפירא. לפעמים היינו מרי נפש, כי ליבנו הלך להרהוריו; אך לימים השכלנו לדעת, כי ייסורי-הלימוד אף הם אלפונו בינה. אלמליח היה כושל בלימודיו. לא הלך לו. לאחר שנכשל בבחינה, נשבע לי כי זה לו שבוע-ימים, שהוא מאחר בלילה ולומד. נכשל בתנ"ך, בחשבון, אפילו בהתעמלות. שמן היה ומנומש וריצתו כבדה. אני מתבייש להיזכר כמה מאסתי בקרבתו בגלל סכלותו ונמשיו, ויותר מכול בגלל הסומק שהיה עולה בפניו על כל דבר של כלום, ומחמת הריח הדוחה שנדף מבגדיו. רשעות הייתה בי.

עד שאירע מה שאירע ואני שלחתי אגרוף והכיתי על גבו. וכשניחת אגרופי על הגב השפוף, שמעתי עצמות מתפוקקות וקול נפץ עמום, כמו מפולת. הכיתי אחת ולא יספתי. האגרוף מיאן לחזור אל זרועו. היו בו ובי איזו ריקות ותפלות. משכתי לאיטי את זרועי המופשלת, ותוך כדי כך ראיתי מעבר לגבו השפוף את ראשו מתרומם לאיטו – ובעיניו פחד ודמעות. חשבתי שירצה להתנקם בי. רציתי בסתר-ליבי שיתנקם בי. יצאתי במרוצה החוצה, מחצר בית-הספר אל הסמטה וראיתי אותו אורב בפינה. אפשר שרציתי לברוח, ואפשר לא.  אך בעוד אני מושך רגלי לכאן ולכאן – קרב אלי, חשף את חולצתו הקרועה לעומתי ואמר: "תביט, תביט בעיניים שלך מה שעשית, שתדע לך!"

היום בהיזכרי במראה הזה, מתחשק לי לנשוך שפתיים, אך הייתי ילד. הבטתי רגע נדהם ואחר נחפזתי ללכת אל בית אמא.  אולם מאז כמו היו לי עיניים אחרות. לא כתמול-שלשום הבטתי אל אלמליח. התקרבתי אליו. יום אחד פרסתי לו מלחמי. בהפסקה הגדולה היה הדבר. כל אחד פרש לו לפינתו, הוציא את לחמו וגבינתו והיה לועס- אח! אותם אוצרות גנוזים שהיו מלופתים שם בתוך הפת כיד הדמיון הטוב של אמא.

ובכן, היינו לועסים והוא נשען על גזע האיקליפטוס ומביט. שוטים כמונו! איך היינו זוללים את פיתנו ולא ראינו , שאלמליח אין לו פת בסלו, ובטנו שוקקה ופניו חיוורים מרעב יום-יום; איך טחו עינינו מראות, שהיה נותר אחרון בחצר ומאסף שיורי הלחם, שהמפונקים שבנו הותירו על הגדר להיות מאכל לעפרונים ולכלבי הרחוב.   אותו יום נתקלו עיני בעיניו, והיה בהן מבט מוכה ועגום, שראיתי בהכות אגרופי על גבו. בלעי נעצר בגרוני. מבויש קרבתי אילו והושטתי לו פרוסה בחמאה. והוא קיבל, שתק וקיבל, כמו שקיבל את מכת האגרוף בשתיקה של דמעות. אלמליח, אלמליח, מה ידע המורה לתנ"ך על פרוסת הלחם ההיא שאכלת בחריקת שיניים בבוקר ההוא?  חכמת חמסן בזויה, אלמליח, וחלושה מרעב ואדומת עיניים לאור נר החלב הדועך ומחמת העוני המציק.    סיפרתי לאמא. לא הכול סיפרתי לה; אבל היא היטיבה להבין. ומאז הייתה אורזת בילקוטי פרוסות נוספות לאלמליח. ובצלצול פעמון הארוחה היינו חוברים יחד ולועסים את פיתנו, ומשיחים זה עם זה.

באחת השיחות שאלתיו: מדוע לא בא אביו לאסיפת ההורים. "אין לי אבא" השיב. " לא הכרתי את אבא שלי. נהרג. הוא היה גיבור. היה שומר בפרדסים רכוב על סוסו, וירו בו בבטן. והוא רכב עם כדור בבטן עד הבית ונפל על יד הבית אצל אמא. ואחר כך הוא מת. עברנו לגור בשכונת המוגרבים, בצריף שאנחנו יושבים עכשיו."  "אז אתה יתום?" שאלתי. "כן, אני יתום, והאמא עושה ספונג'ה אצל השיכנזים."    הלב לא הלך למשחקים ביום ההוא, ואף לא ביום שאחריו. וביום השלישי הזמנתיו שיבוא אצלי להכין שיעורים. "טוב" אמר,  "אבל אני מוכרח קודם ללכת אצל אמא ולשים לה אוכל. היא חולה עכשיו."

סמרטוטים, על מיטה יחידה שמילאה כל חלל החדר. אלמליח השאירני בחוץ. שמעתי את אמו אומרת משהו בלשונם, הבנתי שיוציא מן ה"סנדוק" איזה דבר מאכל. הוא שם משהו לפניה. ולעצמו לקח מלפפון כבוש, שהצליח לשלות מתוך צנצנת, שתה מעט ממי החומץ, והבטיח לאמו שיבוא לפנות ערב.  הלכנו ושתקנו. שנינו היינו נכלמים. לא הבטנו איש בפני רעהו. הוא היה בוש בעוניו, ואני על ביתי אשר האור והאוויר ושמחת העמל היו שרויים בו, ועל העולם השופע בתי גזית ולחם שעשועים, ואין בו יותר ממאורת כלבים להכיל את אלמליח ואת אמו החולה. היינו מהלכים זה בצד זה בסמטאותיה של שכונת המוגרבים שני ילדים שותקים ומהורהרים, והזבובים זמזמו ורחשו על ערימות הדומן ועל פניהם של זאטוטים נפוחי-רעב, שרבצו בפתחי הצריפים, ושמש הצהריים קפחה ללא רחם על הארץ ומלואה. זו הייתה אך ראשית הדרך ".

הערה: סיפור זה יכול להעלות את הנושא העדתי ("אמא עושה ספונג'ה אצל השיכנוזים"), והמורה צריך להיות ער לכך.

 

"בואי הרוח" , הרב סבתו, פרק ה', עמ' 45-46:

"שתי נשים גלמודות שגרו יחד בשכנותנו (מעברת בית מזמיל"), קראו לי וביקשו שאסייע בעדן. שלחו להן בדואר פתקים מן המועצה הדתית של ירושלים לקבל מצרכים לפסח, "קמחא דפסחא", והיה כתוב בפתקים שאת המצרכים מקבלים בצרכנייה של פרקש בשיכון ותיקים. ההליכה לשם קשה עליהן, אמרו, וביקשו ממני שאביא להן את החבילות. נטלתי את שני הפתקים, על כל פתק היה כתוב: פרקש, חבילת מצות, שקית קמח מצה, בקבוק שמן, בקבוק יין. הלכתי לצרכנייה נבוך, ניגשתי אל הקופאית והראיתי את הפתקים. מיהרתי להוסיף שהמצרכים הם לא בשבילנו, אלא לשתי זקנות שכנות שלנו שקשה להן ללכת. הקופאית הביטה בי והחליפה כמה מילים עם אישה שעמדה בתור.לא שמעתי מה אמרה, אבל הבנתי. ממבטה שהיו בו חמלה ולעג ידעתי שהיא אומרת, כן, זה בוודאי לא בשבילם, כולם אומרים שהם לא לוקחים בשביל עצמם. למה העולים החדשים האלה לא יכולים לעבוד כמונו?

לא אמרתי לה שאבא עובד כל יום מן הבוקר עד הערב, ואני לומד, ואני רק עושה טובה לשתי זקנות גלמודות שגרות יחד וקשה עליהן ההליכה. ידעתי שלא תאמין. נמלאתי בושה.

הקופאית הצביעה על ארון מדפים שעמד בקצה הצרכנייה, ואמרה בקול רם: משם תיקח, זה בשבילכם. אבל רק משם, הוסיפה והזהירה באצבע.

הלכתי מבויש לפינה עליה הצביעה, משתדל שלא יראני אדם, מצמצם את עצמי ומעמיד פנים כאילו במקרה נזדמנתי לשם.

פתאום הופיע פרקש, בזריזות יצא מחדרון קטן מלא ניירות ובקבוקים ריקים וקופסאות של קרטון, לקח ממני את הפתקים, מילא שתי שקיות במצות ויין, ושמן, וצנצנות של דגים ממולאים ונתן לי. אל תעבור בקופה, אמר, והורה על יציאה צדדית. חג שמח לכם, לחש בעיניים טובות. ראיתי שדחף לכל שקית שתי חפיסות שוקולד, ושטר של כסף. רציתי לומר לו, זה לא בשבילנו, אבל הוא הסתלק.

כשחזרתי למסור את המצרכים, ראיתי מרחוק את שתי הזקנות הולכות מן התחנה של קו 18 דרך החנות של סגל אל רחוב אורגוואי. הן הלכו בזריזות, נושאות סלים גדולים, מפטפטת ושוחקות. מסרתי להן את החבילות שבידי. תודה ילד, אמרה אחת מהן, והבחינה בשאלה שבעיני. כשהסבתי את פני ללכת, קראה לי שוב ואמרה: ילד, לא אמרנו שקשה לנו ההליכה, אמרנו שקשה לנו ההליכה לשם".

 

נספח מס' 2: דוגמאות לתרשימים בנושא קו העוני כאן וכאן.

 

ביבליוגרפיה:

  1. ויקיפדיה, קו העוני, שיר מחאה.
  2. יפה בנימיני, מדריך למורה למקראה שורשים וכנפיים לכיתה ט', עמ' 154-158.
  3. שורשים וכנפיים - מקראה לכיתה ט'.
  4. מדרשת.

 

להרחבה:

[1] להרחבה - ויקיפדיה.

[2] להרחבה - ויקיפדיה.

[3] יפה בנימיני, מדריך למורה למקראה שורשים וכנפיים לכיתה ט', עמ' 154-158.

[4] שם.


תגיות: אדם בחברה, צדקה