בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מסכת ברכות, דף כ"ז ע"א: תדירה ושאינה תדירה תדירה קודמת

רוני אלדד, צוות לב לדעת., 8/12/2016

מקצוע: גמרא
כיתה: ה-ו
נושא: תפילה

הצעה להוראת הסוגיה ההלכתית של תפילה תדירה ושאינה תדירה. בשיעור נדון בדילמה בין התדיר והלא תדיר, והצורך להכריע מי יקדים מבין שניהם.

רקע לסוגיה:

בשיעור נעסוק בברייתא הבאה המובאת בראש דף כ"ז ע"א :

"ותניא היו לפניו שתי תפלות אחת של מוסף ואחת של מנחה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך של מנחה שזו עוברת וזו אינה עוברת" הכלל הידוע "תדיר ושאינו תדיר" מובא בברייתא אגב הדיון בזמני התפילה. בשיעור הקרוב נבקש לזהות את מופעיו השונים בחיינו ולעמוד על מובנו ומשמעותו העמוקה, במעשה ובמחשבה.

 

נפתח בהתלבטות:

נניח שאתם חוזרים הביתה מבית הספר, וכבר בחניה אתם מבחינים באוטו של סבא וסבתא, שלא ראיתם כבר כמה שבועות.

אתם מתרגשים מאד, ואולי מתחילים לדמיין כבר מה הביאו לכם, ובמה תשחקו איתם, ועל מה תספרו להם... אבל כשאתם נכנסים הביתה, למי תבחרו לומר שלום קודם?

נבקש מהתלמידים להצביע על פי נטית ליבם הראשונית:

על פי הצבעתם, הם יתבקשו לכתוב נימוק אחד משכנע לבחירה שלהם.

אחרי הכתיבה, נאסוף תשובות שונות מתוך מה שהעלו התלמידים, ונערוך דיון קצר במחלוקת שהתגלעה בכתה.

ניתן לחילופין או בנוסף לבקש משלושה תלמידים המייצגים את שלוש הדעות השונות, לעמוד בקדמת הכתה ולנהל דיון קצר בו ינסו לשכנע לשיטתם.

נסכם את הדיון ונספר לתלמידים שהגמרא שלנו דנה בדיוק באותן שאלות, ומציעה בתוך הדיון את הכלל  הבא:

 

מפגש ראשוני עם המקור:

תניא :

היו לפניו שתי תפלות אחת של מוסף ואחת של מנחה מתפלל של מנחה ואחר כך של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך של מנחה שזו עוברת וזו אינה עוברת

 

לצורך הבנת הנקרא והתמודדות ראשונית עם המקור, נחלק את התלמידים לחברותות ונבקש מהם לנסות לכתוב את המקור שקראנו מחדש, ובכל פעם שמופיעה מילה שקשה קצת להבין אותה, לנסות להחליף אותה במלה נרדפת, פשוטה יותר, לפי הבנתם.

בתום המשימה, נשמע חברותות אחדות קוראות את שכתבו, ונרשום על הלוח את ההצעות השונות. אגב כך נדייק ונבחר את המלים המתאימות ביותר, ונבאר על ידן את הברייתא שלנו (חשוב לשים לב לשבח את כל החברותות שניסו לתת פירוש מתאים משלהם למילים הלא מובנות ולא רק את החברותות שמצאו את המובן המדוייק של המילים).

כדי להשלים את הבנת המהלך נעזר בשאלות עזר כמו למשל:

כעת נפנה למפגש עמוק יותר עם הדברים העולים מתוך מהלך הסוגיה 

 

לפני שנגש לתרגל את הרעיון באופן יצירתי, נזכיר בקצרה את ההקשר הכללי של הברייתא במהלך הסוגיה, כדי שתהיה לנו נקודת ייחוס ברורה יותר להשתלשלות הדברים. נזכיר לתלמידים שאנחנו עוסקים בזמני תפילות, ובנזגרתם מתוך זמני הקורבנות.

דרך טובה לעשות זאת היא להזמין תלמיד מתנדב "למשוך חוט אקראי" מתוך הזיכרון, של חוליה אחת מתוך הסוגיה שלמדנו בשיעורים האחרונים, ויחד (בעזרת החברים לכתה, ובעזרתנו) ננסה למתוח אותו דרך השתרשרות הסוגיה, עד לברייתא שלנו.

תרגול כזה, מדי שיעור, יכול לסייע מאד לאמן את המחשבה בסוג המחשבה הייחודי שמציעה הגמרא ככלל, ואת הזיכרון וההפנמה של מהלך הסוגיה המסוימת בה אנחנו עוסקים, כפרט.

לצורך כך, אחרי שיזכיר התלמיד חוליה אחת מתוך הסוגיה אותה למדנו בשיעורים הקודמים, נשבח אותו, ואז נשאל שאלות כגון:

מי זוכר מה היה המשכה של החוליה הזאת? לאן הלכה הגמרא משם?

מה מחבר בין החוליה הזאת לזאת שאחריה/לפניה?

האם אנחנו מצליחים לזהות רצף מחשבתי או רעיוני מסוים בחיבור בין חוליה לחוליה?

(בעיקר  נדגיש את הדברים המרכזיים: ההכרעה בשאלה אבות תקנו תקנו תפילות/ קורבנות, נובעת מהעיסוק בזמני התפילה, ומהם נובעת שאלת הקדימות, בה אנו עוסקים כעת, במקרה של "התנגשות" בין שתי תפילות).

אחרי שמיקמנו באופן שטחי ומהיר את הברייתא בהקשרה בסוגיה, ניגש לתרגול הרעיון המרכזי בברייתא.

לצורך הבנת הרעיון, נבקש מהתלמידים בחברותות לחבר שיחה דמיונית בין תפילת מנחה לתפילת מוסף.

כל תפילה תצטרך להסביר בנימוק משכנע, מדוע נכון שהיא תבחר ראשונה.

התלמידים מוזמנים להוסיף עוד טיעונים בתוך השיחה, אבל בכל מקרה להשתמש גם בטיעונים שבברייתא, ולנסות לנמק אותם בצורה משכנעת.

( למשל, שתפילת מנחה תטען שכיוון שהיא תדירה, היא אולי מרגשת פחות, ולכן צריך לשמור עליה יותר, כדי שלא תדחק לסוף ותישכח, ועוד ועוד, על זה הדרך. )

בתום העבודה בחברותות נבקש מחברותא מתנדבת (או שתיים) לגלם את התפקידים שלקחו על עצמם, כשכל אחד מבני הזוג ייצג תפילה אחרת,  כפי שהמחיזו אותן בעבודה ביניהם. בתום הצגת הטיעונים, נדייק ונעיר את תשומת הלב לנקודות מרכזיות (כמו למשל: הנימוק של ר' יהודה הוא טכני למדי, ונובע מחשש שיחמיצו את השעה המוקדמת. מה אופי הטיעון "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם" ? האם הוא מתבסס על הבנת הנפש האנושית, שנוטה להעדיף את המיוחד, החגיגי, ולדחוק החוצה את המוכר וה"משעמם"?

או אולי על משהו אחר? נדגיש שהמשנה לא מספרת לנו מה מהות הטיעון, אנחנו רק מנסים לשער כאן, וכל ניחוש אפשרי).

 

נזכיר לתלמידים את השאלה עמה פתחנו את השיעור.

נדייק ונאמר שההלכה מנסה הרבה פעמים לתת מענה לנטיה האנושית, וראיית האדם, על חולשותיו וחוזקותיו. כלומר, אם קשה לנו לשמור על הדברים התדירים מסיבות שונות, תבוא ההלכה ותייצר להם כלל ששומר עליהם. וכך גם באינספור מקרים אחרים. היא תפורה למידותינו, לעיתים כדי להקל עלינו במקומות שצריך, ולעיתים כדי לשמור על התקיימותה למרות נטיה אנושית רווחת, שמקשה.

נבקש מהם כעת לחשוב על עוד שאלה, דומה, כמו השאלה ששאלנו על הביקור של סבתא וסבא והקדמת השלום בתחילת השיעור.

השאלה צריכה להכיל דילמה בין התדיר והלא תדיר, וצורך להכריע מי יקדים מבין שניהם.

אחרי שתהיה להם שאלת מקרה כזו, נזמין אותם לצאת לרחבי בית הספר, ולערוך סקר קצר (שיכלול לפחות 5 נשאלים). הנשאלים צריכים לענות על השאלה, וגם להסביר מדוע בחרו כך. בתום הסיקור עליהם לשוב לכתה עם מסקנות- האם אנשים נוטים אל התדיר או להיפך? ואלו נימוקים נתנו הנשאלים לבחירות שלהם? עם מה מאלה אתם מזדהים?

 

סגירה שהיא פתיחה:

לאור כל זה, נשאל שאלה פתוחה, ללכת איתה הביתה:

היכן עוד אתם מרגישים שחז"ל ופוסקי ההלכה מזהים את המבנה של הנפש האנושית, מתוך ההיכרות עם העולם והאדם, וההלכה מתעצבת ונוצרת מתוך המבט הקרוב שלהם עליו?

נסו לדבר על כך עם אבא או עם אמא, ותחזרו עם דוגמא אחת או שתיים לדיון בשיעור הבא.