בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מצוות לולב: נטילה, נענוע ותנופה

צוות לב לדעת, הרב אורי ליפשיץ, 10/11/2016

מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

המאמר סוקר את ההיבטים השונים של מצוות לולב, ודן בטעמם. למאמר מצורף נספח דידקטי ובו מספר הצעות ללימוד הסוגייה, לאור תיאוריות האינטלגנציות המרובות.

 

מצוות לולב: נטילה, נענוע ותנופה

א. נטילה ונענוע  ב. "ולקחתם" – "ושמחתם"  ג. נענוע ותנופה  ד. חתימה  ה. נספח דידקטי  1. אתגר למדני –מעמד הנענוע במצוות נטילת לולב  2. אתגר הלכתי-מתמטי  3. אתגר אגדתי – התגרות בשטן  4. אתגר חברתי – בדיקת מנהגים ותחושות  5. אתגר ציורי/שרטוטי   6. אתגרת מחשבתי-השוואתי  7. אתגר מחשבתי-אמוני  8. אתגר תיאורי-כתיבתי 

 

א. נטילה ונענוע

אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות ובמסכת סוכה היא מצוות נטילת ארבעת המינים. הפרק השלישי של המסכת מוקדש כולו לדיון בהכשרי ופסולי ארבעת המינים, באופן הנטילה ועוד. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבהיר את אופייה ומהותה של מצוות ארבעת המינים, כפי שאלו משתקפות בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מהמשניות ועד האחרונים.

מקורות רבים, תנאיים ואמוראיים, מציינים כי מצוות הלולב היא ע"י נענועו. המשנה מתארת את הנענוע כדבר המובן מאליו, כך שהמחלוקת היחידה בין התנאים היא בשאלת "היכן היו מנענעים"[1]:

והיכן היו מנענעין? בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא, דברי בית הלל, ובית שמאי אומרין: אף באנא ה' הצליחה נא. אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע, שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא [2].

גם המשנה העוסקת בחיוב קטן בלולב מגדירה את ידיעת הנענוע כמדד המחיל את החיוב בלולב, והברייתא המובאת שם, אף משווה בעקיפין את הנענוע בלולב לקיומים אחרים של מצוות:

תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע [3].

התוספתא בברכות (ג, יט) מביאה אף היא קבוצת מצוות שהמשכים לדרך לפני זמן קרי"ש מקיים, והנענוע בלולב מופיע בה כמקביל לקריאת מגילה ולתקיעת שופר:

היה משכים לצאת לדרך הרי זה נוטל שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה וכשיגיע זמן קרית שמע קורא.

אל מול המקורות המובהקים הללו ניצבות משניות וגמרות רבות, שמהן משמע שמצוות הלולב היא בנטילתו, כלומר לקיחתו. כך עולה ממשנה מפורשת המשתמשת בשורש נ.ט.ל. כמשקף את צורת החיוב באתרוג, לצד שימוש באותו שורש כמתאר את החיסרון של פטמתו של זה:

אתרוג הגזול והיבש – פסול... של תרומה טהורה - לא יטול, ואם נטל - כשר... עלתה חזזית על רובו, נטלה פטמתו...[4].

מהו "נטלה פיטמתו"? בפשטות – נלקחה. ע"פ זה ניתן להבין שגם מצוות האתרוג היא ע"י לקיחה.

דברים מפורשים יותר אנו מוצאים בגמרא בפסחים, אגב עיסוקה בשאלת הברכה על המצוות בלשון "על", ביחס לשאלת "עובר לעשייתן". הגמרא מקשה מארבעת המינים, ודוחה כי בארבעת המינים ברגע ההגבהה יצא ידי חובתו:

מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך 'שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה'. נטלו לצאת בו אומר 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב'. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה[5].

דין זה של הגבהה, המבטאת את היציאה ידי חובה, מובא גם אגב העיסוק במצוות ערבה: 

אמר רבי אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה - פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב! - מהו דתימא: הני מילי - היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה והדר אגבהיה - אימא לא, קא משמע לן[6].

המורכבות הזו, שמחד נראה מהמקורות כי מצוות לולב היא ע"י נענועו, ומאידך ישנם מקורות המלמדים כי המצווה היא רק להגביהו – הביאה ראשונים שונים לנסח בדרכים שונות את מערכת היחסים שבין הדין של הגבהת הלולב לבין נענועו.

הרמב"ם פוסק:

משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח[7].

הגדרתו של הרמב"ם היא "משיגביה ארבעת המינים... יצא", אך "מצוה כהלכתה" כוללת גם רכיבים של נענוע. הגדרת "מצוה כהלכתה" ברמב"ם אינה ברורה כל צרכה, ולא מצאתי מצוות נוספות שבהן הרמב"ם מגדיר "יציאה ידי חובה" ו"מצוה כהלכתה".

בראשונים אחרים ניתן למצוא הגדרות אחרות, וכן השוואות למצוות נוספות, השוואות שיכולות לסייע להבין את היחס שבין הנטילה לנענוע.

התוספות דנים במצוות נטילת לולב ויחסה לכלל "כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן". בדבריהם הם מציעים כמה אפשרויות להיתכנות הכלל ההלכתי הזה במצוות הלולב. לצורך הדיון הנוכחי אביא רק חלק מההצעות של התוספות, הצעות הנוגעות ישירות לענייננו, ומתמודדות עם הקושי שבהגדרת "עובר לעשייתן" לאחר שהגביה את הלולב וכבר יצא ידי חובה:

אי נמי משום דלא גמרה מצותו עד אחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכין אנטילת ידים אחר נטילה דלא גמר מצותו עד אחר ניגוב כדאמרי' פ"ק דסוטה (דף ד:) דאסור לאכול בלא ניגוב ידים ומיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמרי' (פ"ק דסוטה) בסוף פירקין מדאגביה נפק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא ניענע ... וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע ... שכל אלו הדברים אין מעכבין מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן[8].

הצעתם הראשונה של בעלי התוספות היא לראות את הנענועים כחלק מהמצווה, עד כדי כך ש"לא גמרה מצוותו" עד שינענע. לאחר מכן התוספות חוזרים בהם מעט, ומגדירים אחרת - הנענוע הוא ל"מצווה מן המובחר", אבל עדיין נחשב שיש בדבר מצווה, ולכן בעיית עובר לעשייתן באה על פתרונה.

שונה היא גישתו של בעל העיטור אשר משווה את נענוע הלולב לבדיקת החמץ:

ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע[9].

שאלה זו של יחסי הנטילה והנענוע גוררת בעקבותיה עוד שאלות רבות – למדניות[10] והלכתיות[11] כאחת[12].

 

ב. "ולקחתם" – "ושמחתם"

אגב עיסוק בשיטת הרמב"ם בפסולי הלולב בגבולין כל שבעה ויחסם לפסולי הלולב במקדש[13], מבחין הרב סולובייצ'יק בין שתי מצוות שונות החלות בסוכות[14], מצוות המוגדרות כבר בתורה. הראשונה היא מצוות הלקיחה – "ולקחתם לכם ביום הראשון". השנייה היא מצוות השמחה – "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". הראשונה מקומה בגבולין, והשנייה בביהמ"ק.

הרב סולובייצ'יק טען כי בעוד במצוות הלקיחה הלולב הוא ה"חפצא" של המצווה ותכליתה, הרי שבמצוות השמחה הוא רק "מכשיר מצווה", שבעזרתו ניתן לקיים את מצוות השמחה. חלוקה זו של הרב סולובייצ'יק נראית יפה כשמעיינים בפסוק בתורה המצווה על ארבעת המינים:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם  שִׁבְעַת יָמִים[15].

ניתן לראות כי בפסוק מופיעים שני פעלים שונים, יש שני תיאורי זמן שונים, ויש הדגשה של ה"לכם" ביום הראשון[16], לעומת ה"לפני ה'" בשבעת הימים.

הגדרה זו של "ושמחתם" כמצווה עצמאית הקשורה לביהמ"ק מתבססת מתוך הירושלמי:

ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב  מדבר אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר[17].

וכן נמצאים לה הדים ברמב"ם, בהגדרתו את מצוות העשה של הלולב[18].

והמצוה הקס"ט היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים.

שמחה זו של סוכות בביהמ"ק מתוארת במקורות רבים (משנה, תוספתא וגמרא), המעצימים את התחושה כי אכן "מי שלא ראה את שמחת סוכות בביהמ"ק – לא ראה שמחה מימיו" – למשל בתיאור של שמחת בית השואבה:

החליל חמשה וששה... אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו ...ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים...[19].

גם התיאורים בתוספתא שופכים אור על השמחה הרבה והמיוחדת של סוכות בביהמ"ק:

מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמנה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד.

אמ' ר' יהושע בן חנניה כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואין שינה משכימין אנו לתמיד של שחר משם לבית הכנסת משם למוספין משם לאכילה ושתיה ומשם לבית המדרש משם לתמיד של בין הערבים משם לשמחת בית השואבה[20].

שמחה זו, מרוב האנרגיות והעוצמות שהיו בה, אף גררה חשש של פריצות, חשש שהוביל את חז"ל לתקן תיקון גדול בענייני צניעות:

תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה[21].

סיכומו של דבר, סוכות בביהמ"ק הינו זמן שמחה משמעותי ביותר[22], ויתרה מכך, שמחה זו קשורה במהותה לנענועים ונענועי לולב – כמופיע בתיאור העלאת הארון לירושלים, שמואל ב ו, ה:

וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְדֹוָד בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:

וכבר דרשו במדרש:

כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר הה"ד (שמואל ב ו) ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו' זה לולב שאדם מנענע בו[23].

ע"פ דבריו של הרב סולובייצ'יק וע"פ הרחבתנו, ניתן לחלק ולהבחין את מצוות הנטילה ממצוות הנענוע: מצוות היום הראשון היא מצוות הלקיחה. מצווה זו אופייה מצוותי קלאסי – מעשה מצווה המגדיר "יציאה ידי חובה", דוגמת תקיעת שופר, הנחת תפילין וכיו"ב. לכן נראה שהגבהת הלולב מוציאה את האדם ידי חובה. זוהי ה"נטילה" שהיא הלשון החזלי"ת לפועל המקראי "לקיחה". לעומת זאת, מצוות השמחה אופייה שונה – המצווה היא לשמוח, ולקיחת הלולב נועדה להגביר את זו. נראה כי נענוע הלולב מתוך השמחה וההתלהבות הוא המחולל את השמחה בביהמ"ק, לפני ה'. לאחר חורבן הבית, כחלק מתקנותיו, מתקן רבן יוחנן בן זכאי "שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"[24].

אם כנים דברינו, הרי שכפל הפנים של מצוות הלולב נעוץ בהיותה של מצווה זו בעלת שני חלקים במהותה – המצווה הראשונית, הגבולונית, שעד ריב"ז התקיימה רק ביום הראשון, והמצווה שתיקן ריב"ז "זכר למקדש", שהיא המצווה המקדשית, שהורחבה לגבולין לכל שבעת הימים[25].

חידושו של ריב"ז אינו מתמצה בהארכת זמן החיוב בלולב בגבולין מיום אחד לשבעה ימים; עיקרו בניסיון לשמר את האופי המקדשי של השמחה לפני ה', של הנענוע והאקסטזה, גם לאחר החורבן, בבית הכנסת בקהל עם[26].

 

ג. נענוע ותנופה

סוגיית הגמרא על משנת "היכן היו מנענעים" עימה פתחנו, מוסיפה נדבך משמעותי ומחודש לדברים שעלו עד כה. הסוגיה פותחת בשאלה "נענוע מאן דכר שמיה". שאלה זו הובנה ע"י רש"י כשאלה של הגמרא על עצם החיוב לנענע ומקורו. תשובת הגמרא היא מהמשנה הראשונה בפרק, המגדירה את הכשרי ופסולי לולב, ושם נאמר: "כל לולב שיש בו שלושה טפחים כדי לנענע בו כשר". כעת הסוגיה עוברת לציטוט של משנה במנחות (סא ע"א) העוסקת בהנפת העומר, ומצטטת אף את דברי האמוראים ממנחות (סב ע"א) על משנה זו:

תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות וטללים רעים.

עד כאן, לכאורה, אין קשר לסוגייתנו. שתי מילים של רבא[27] מבארות מדוע צוטטו המשנה והגמרא במסכת סוכה:

ואמר רבא: וכן בלולב.

אך עדיין יש לשאול – מה הייתה כוונתו של רבא? האם הנפת העומר וכבשי העצרת, הנפה שע"פ רבא צריכה להיעשות גם בלולב, קשורה בהכרח לסוגייתנו? הגמרא עצמה אינה מוסיפה דברי קישור בין תחילת הסוגיה לסופה, אך נראה כי הסוגיה רוצה לחבר את דין ההנפה לדין הנענוע, וכמו שהבינו כל הראשונים[28].

מה מהותו של חיבור שכזה? בחלק הקודם הצענו כי הנענוע במקדש הינו ביטוי של שמחה ונשען על הגדרת "ושמחתם". מה אופיו של הנענוע המבוסס על הנפה שכזו?

האמוראים הארצישראלים המובאים בסוגיה מסבירים את מהותה של הנפה זו – כממליכה או מנכיחה את הקב"ה, אדון העולם, או ככזו העוצרת רוחות וטללים רעים[29].

למעשה, המהלך של הסוגיה הוא מתוחכם ומבריק. מחד, תקנת ריב"ז שנועדה להמשיך את האופי המקדשי של מצוות הלולב ע"י שימור הנענוע גם בגבולין אחרי החורבן, תקנה זו נשמרת. מאידך, התוכן של השמחה הפורצת, של הדבקות וההתלהבות כבר לא מהווה אופציה עבור אלו שאינם "לפני ה'" – אם מתוך הסכנה שבדבר, אם מתוך הקושי האובייקטיבי לחוש אקסטזה בגלות, ואם מתוך רצון להגדיר את ההלכות להמון באופן ברור ומוחלט. כך או כך, הסוגיה משמרת אופי מקדשי אחר, אופי הקשור גם הוא באופן עמוק לחג הסוכות – אופיו של הדין והתפילה לפני הקב"ה על הטללים הטובים שיבואו[30]. זוהי אפוא משמעותו של הנענוע בסוגיה[31].

שני הפנים של הנענוע באים לידי ביטוי יפה בפירושיהם של בעלי התוספות לסוגייתנו. ברצונם להסביר את הנענוע שבהלל המופיע במשנה, הם מגדירים:

וטעמא דבית הלל אע"פ שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב (דה"א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעים את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא[32].

כלומר, התוספות רואים בנענוע מימוש של הפסוק "אז ירננו עצי היער", וממילא מסקנתם המיידית היא:

 ... ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרינן בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב[33].

נענוע זה עניינו הוא ההלל, השמחה, ושעתו היא שעת ההלל.

מאידך, בבארם את המשנה במנחות הם מטעימים (בניגוד לשיטת רש"י):

כדי לעצור רוחות רעות - בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות סב. ושם) חשיב כל הטעונין תנופה ושמא לא בכל תנופות עושין כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן פ"ק דר"ה (דף טז.) דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה...[34].

זהו הנענוע שמגיע מההנפה, נענוע הכרוך עם הדין של סוכות ושל העצרת, והוא השייך להולכה והבאה[35].

דברים אלו מתבארים בצורה נפלאה בדבריו של הראבי"ה, שאמנם לא נפסקו להלכה, אך בהם משתמר משהו ממה שהוצג במאמר. הראבי"ה  מחלק בין הנענוע שבשעת הברכה, לזה שבשעת ההלל:

ונראה בעיני שכל אילו הנענועים הם בשעת ברכה אבל האי ניענוע דמתניתין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא ניענוע בעלמא היא[36].

כך משתמרת כפילות הפנים של הנענוע – נענוע השמחה שהוא ללא דינים והגדרות נשאר "נענוע בעלמא", בהלל בלבד, בעוד הנענוע של הברכה הוא המחייב את ההולכה וההבאה לכל רוחות השמיים.

 

ד. חתימה

לא פעם חש האדם המאמין זרות כלפי המצוות אותן הוא מקיים. כך למשל שואל אלמוני באתר "כיפה"[37]:

"למה מנענעים בלולב? מה כל העניין הזה? זה ממש מצחיק שאנשים לוקחים ארבע מינים ומתחילים לנענע. אנשים זקנים אפילו! כ-ו-ל-ם! למה לוקחים ארבע מינים? זה ממש מצחיק! מה ההסבר לזה? תודה רבה רבה!!"

אין עניינו של מאמר זה לענות על שאלת קיום המצוות וטעמיהן, אך לגבי מצוות הלולב דומה כי זיהינו שלושה אופיים הבאים לידי ביטוי באופן הקיום של המצווה: נטילה, נענוע, תנופה. האופי הראשון הוא של נטילה, הגבהה, לקיחה. זהו הדין המקורי של מצוות הלולב בגבולין, ולעניין זה "מדאגבהה נפק ביה". האופי השני הוא של נענוע כחלק מהשמחה, דין המקדש שהורחב לגבולין, והוא חורג מעבר ל"יציאה ידי חובה" ויוצר התלהבות ואקסטזה. זהו חידושו של ריב"ז בתקנתו. האופי השלישי חודש בסוגייתנו ע"י ההשוואה לדין תנופת העומר, ועניינו המלכת ה' או הגנה מפני הרוחות הרעות. אופי זה נשען גם הוא על ביהמ"ק, והוא מוסיף רכיבים של יראה לשמחה המתוארת בנענוע הקודם.

 

ה. נספח דידקטי

בשולי השיעור ברצוני להוסיף נספח המראה אפשרויות שונות להוראת סוגיה זו בכיתה בישיבה תיכונית. אחד הקשיים העולים בהוראה בכלל הוא הצורך להתמודד עם כיתה מגוונת בתלמידים שונים, עם יכולות שונות, וכפי שהכל מצטטים לאחרונה – עם אינטלגנציות שונות[38]. באתגרים שיובאו להלן נעשה ניסיון להפוך את הלימוד למגוון, יצירתי ואישי, אך ללא ניתוקו מהגמרא והראשונים. כמובן שהדברים המובאים הינם בבחינת הצעה בלבד, וכל מורה ור"מ צריך להתאימם לכיתתו, אך יש בהם משום קריאת כיוון להוראה מגוונת של הגמרא המסורתית.

שמונת האתגרים שלהלן יכולים להוות מטלת ביצוע לסיום הלמידה, הם יכולים להוות פרוייקטים אישיים או קבוצתיים, ניתן להחליט על אתגר חובה ואתגר/י רשות וכו' וכו'. הצד השווה שבכל אלו הוא המחשבה היצירתית על נקודת החיבור האמיתית של התלמיד לסוגיה, ממקום שליבו חפץ, ומתוך לימוד והזדהות.

 

1. אתגר למדני – מעמד הנענוע במצוות נטילת לולב

עיין בראשונים הבאים, וכתוב לפי כל אחד מהם מה היחס בין מצוות נטילת לולב לנענועי הלולב:

רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב  ז, ט

משיגביה ארבעה מינין אלו בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל יצא, והוא שיגביהן דרך גדילתן אבל שלא דרך גדילתן לא יצא, ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלשה פעמים בכל רוח ורוח.

תוספות, לט ע"א, ד"ה עובר

עובר לעשייתן - מטעם זה צריך לברך אלולב קודם שיטלנו דאי לאחר שנטלו מדאגבהיה נפק ביה ...ומיהו לא מסתבר כלל דהיאך יברך עליו והוא מונח בכלי ... וכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מיסתבר כלל לברך עליו ושמא משיתחיל ליטול לולב קודם שיטול האתרוג מברך והיינו עובר לעשייתן שמעכבים זה את זה אי נמי לאחר שנוטל שניהם אלא שהופך אחד מהן ... ואפי' נקיט להו כדרך גדילתן אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכה ...אי נמי משום דלא גמרה מצותו עד אחר ניענוע דמהאי טעמא נמי מברכין אנטילת ידים אחר נטילה דלא גמר מצותו עד אחר ניגוב כדאמרי' פ"ק דסוטה (דף ד:) דאסור לאכול בלא ניגוב ידים ומיהו לא דמי כולי האי דניענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב כדאמרי' (פ"ק דסוטה) בסוף פירקין מדאגביה נפק ביה ומשני כשהפכו ולא משני בשלא ניענע ... וצריך לומר על כרחך הואיל והמצוה לא נגמר עדיין לגמרי דבעי ניענוע מברך ועוד כדאמרי' בסוף פירקין (דף מא:) מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ולולבו בידו אע"פ שכל אלו הדברים אין מעכבין מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן.

ספר העיטור, הל' לולב, סימן צג

ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש. דהא פרכינן מהא דתניא למ"ד על להבא משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב. ומשני שאני התם מדאגביה נפיק בי' ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי והא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה.

 

נסה לענות על השאלות הבאות, לפי כל אחד מהראשונים:

 

2. אתגר הלכתי-מתמטי

עיין בשתי שיטות הראשונים שהובאו בטור (או"ח, תרנא):

והניענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהובאה ואח"כ מטה ידו לצד צפון ועושה כן ג"פ וכן לצד דרום וכן לצד מערב ומעלה ידו למעלה ועושה כן ג"פ ומורידה לצד מטה ועושה כך ג"פ...

ובעל העיטור כתב וניענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא וא"צ לכל רוח ג"פ הולכה וג"פ הובאה אלא בין הולכה והובאה ג"פ לכל רוח.

שולחן ערוך

הנענוע הוא  שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובאה, (טורף הלולב  ומכסכס העלין בכל ניענוע) (ר"ן פ' לולב הגזול), ואח"כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן; וכן לכל צד  מארבע צדדין  ומעלה ומטה; הגה: וההולכה וההבאה היא עצמה הנענוע, כי מוליך ומביא ג"פ לכל רוח (טור בשם גאון).

משנה ברורה

(מב) שמוליך ידו וכו' וינענע שם ג"פ בהולכה וכו' - ר"ל ההולכה עושה פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ ועיין לקמיה בהג"ה:

(מד) וההולכה וההבאה וכו' - ההג"ה חולק על המחבר ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ כמו שכתב לקמיה והא דכתב היא עצמה הנענוע אין ר"ל שא"צ נענוע כלל דהא כתב לעיל בהג"ה מכסכס העלין בכל נענוע אלא ר"ל שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם:

 

3. אתגר אגדתי – התגרות בשטן

בסיום גמרתנו מופיע דיון לגבי ההתגרות בשטן. עיין בסיפור הבא ממסכת קידושין, ונסה להבין על פיו מה הבעיה שמציג הסיפור בהתגרות בשטן (ניתן להיעזר במימרה של ריש לקיש מבבא בתרא טז ע"א: "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות"). נסה לנתח את המשמעות של התרחשות הסיפור בערב יום הכיפורים, ואת העובדה שהמפגש בין פלימו לשטן בסופו של דבר הוא בבית השימוש. במה הנוסח שמציע השטן לפלימו הוא טוב יותר? ענה, ואח"כ עיין בחידושי אגדות למהר"ל על הסיפור הזה, וראה את הסברו לשאלה הזו.

קידושין פא ע"א

פלימו הוה רגיל למימר כל יומא: גירא בעיניה דשטן. יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה, אידמי ליה כעניא, אתא קרא אבבא, אפיקו ליה ריפתא, אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא גואי, ואנא אבראי? עייליה וקריבו ליה ריפתא. אמר ליה: יומא כי האידנא כולי עלמא אתכא, ואנא לחודאי? אתיוהו אותבוהו אתכא. הוה יתיב מלא נפשיה שיחנא וכיבי עליה, והוה קעביד ביה מילי דמאיס, א"ל: תיב שפיר. אמר ליה: הבו לי כסא, יהבו ליה כסא, אכמר שדא ביה כיחו, נחרו ביה, שקא ומית. שמעו דהוו קאמרי: פלימו קטל גברא! פלימו קטל גברא! ערק וטשא נפשיה בבית הכסא, אזיל בתריה נפל קמיה. כי דחזייה דהוה מצטער גלי ליה נפשיה, אמר ליה: מאי טעמא אמרת הכי? ואלא היכי אימא? אמר ליה, לימא מר: רחמנא נגער ביה בשטן.

 

4. אתגר חברתי – בדיקת מנהגים ותחושות

עבור בישיבה ומצא לפחות שלושה מנהגים שונים בשאלות הבאות:

נסה למצוא בסוגייתנו הסבר לכל אחד מהמנהגים והתחושות.

 

5. אתגר ציורי/שרטוטי

ציור - נסה לצייר אדם המנענע לולב כדי לעצור רוחות רעות/ טללים רעים. נסה לצייר אדם המנענע לולב כ"אז ירננו עצי היער" ע"פ דברי הרא"ש (סי' כו):

והא דמנענעים באנא ה' הושיעה נא אע"פ שאינו תחלת הפרק ולא סוף הפרק היינו על פי המקרא (דה"א טז) דכתיב אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו וגו' ואיתא במדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבאין לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא.

שרטוט – שרטט את סדר הנענועים ע"פ דברי המשנה ברורה:

(מז) יקיף דרך ימין בנענועו מזרח דרום וכו' - וכן העתיק בדה"ח ובח"א דכן הוא המנהג הפשוט במדינותינו. והטעם דהחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך ואין חילוק בין איטר לאינו איטר [מ"א] ועתה אסדר בקצרה סדר הנענועים כפי מה שנהוג במדינותינו. סדר הנענועים לרוחות יחזיר פניו למזרח ושדרו של לולב לצד פניו ויעשה ג' הולכות למזרח ושלשה הבאות והיינו שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה ג"פ ונכון שגם יכסכס בעלין בשעת הולכה והבאה ובשעת הבאה יקריבו הרבה אל גופו נגד החזה ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום ויעשה ג"כ ג"פ הולכה והבאה הכל כמו במזרח אבל א"צ להפוך פניו להצד שמנענע רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע וכן לצד מערב יטה ראש הלולב על כתפו ומוליך ומביא ג"פ ואח"כ לצד צפון מוליך ומביא ג"פ ואח"כ למעלה ואח"כ למטה הכל מוליך ומביא ג"פ כמו במזרח.

 

6. אתגר מחשבתי-השוואתי

סוגייתנו משווה בין דין נענוע הלולב לתנופת העומר. עיין בפסוקי התורה בויקרא כג, במשנה בדף מא ע"א, וכן בדברי תוספות, שם ד"ה כדי, ונסה למצוא עוד קווים מקבילים בין המצוות הללו. מה הדבר מלמדנו על מצוות ארבעת המינים?

לתוספת עיון ראה את דבריו של פרופ' ישראל רוזנסון במאמר שפורסם כאן.              

 

7. אתגר מחשבתי-אמוני

הגמרא מביאה שני טעמים לנענוע – "למי שארבע רוחות... שמים וארץ שלו", וכן "לעצור רוחות רעות/ טללים רעים".

אילו חוויות אמוניות קשורות בכל אמירה? מה היחס ביניהן? עיין בדברי הרי"ד סולובייצ'יק שלהלן.

רשימות שיעורים למסכת סוכה, לז ע"ב.

ישנם שני יסודות בקבלת עול מלכות שמים א. רוממות הבורא ב. שפלות האדם.

בק"ש מודגשת גדלות הבורא ובתפילה מוטעמת שפלות האדם ותלותו באלוקים. גם בר"ה וביו"כ מודגשים שני הענינים בפיוטים: הפיוטים כמו 'מלך עליון' מדגישים הרוממות של המלך הקב"ה, והפיוט 'ונתנה תוקף' מטעים שפלות האדם.

האם השיטות הללו חולקות אחת על השנייה (מבחינה אמונית) או לא? ניתן לעיין עוד בדברי הערוך לנר בנושא. כתוב פיסקה על המשמעות האמונית שניתן ללמוד מהנענועים הללו של הלולב.

 

8. אתגר תיאורי-כתיבתי

המשנה מביאה את דברי רבי עקיבא: "צופה הייתי...".

נסה לנסח תיאור של כתב עיתונאי הנמצא ליד רבי עקיבא בזמן ההלל הגדול בבית המקדש. מה הוא רואה? כיצד מגיבים האנשים? מה רבי עקיבא חושב?


* המאמר מבוסס על סיכום שיעור שניתן בר"ח תמוז תשס"ו בכנס רמי"ם של מרכז ישיבות בני עקיבא לקראת השנה הבאה שבה תילמד מסכת סוכה בישיבות אלו.

[1].    הגמרא תמהה מייד בתחילת הסוגיה על דין המשנה באמירה "נענוע מאן דכר שמיה", ונרחיב בכך בהמשך. ישנם מקרים נוספים שבהם המשנה מתחילה בשאלה על פרטי הדין ולא מביאה מקור לעצמו של דין זה. הדוגמאות המפורשות הן משנת ריש ברכות הפותחת ב"מאימתי קורין את שמע בערבין" – ללא ציון החובה לקרוא ק"ש, וכן משנת רפ"ב בשבת הפותחת ב"במה מדליקין", ולא מציינת חובה להדליק בכלל. לגבי המשנה בברכות, הגמרא מזדעקת בתחילת הבבלי, אך לגבי משנת במה מדליקין אין כלל התייחסות בגמרא, וראו בנושא הברכה על נרות שבת את דבריו של י' גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן 1992, עמ' 384.

[2].    סוכה לז ע"ב.

[3].    סוכה מב ע"א.

[4].    סוכה לד ע"ב.

[5].    פסחים ז ע"ב.

[6].    סוכה מד ע"ב.

[7].    רמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב ז, ט.

[8].    תוספות, לט ע"א, ד"ה עובר לעשייתן.

[9].    ספר העיטור, סימן צג.

[10].  למשל החקירה האם הטפח הרביעי שבלולב נידון כשאר הטפחים או שהוא מדין אחר, ראו מחלוקת רש"י, לב ע"ב, ד"ה והשאר ללולב, ותוספות, שם ד"ה צא.

[11].  למשל השאלה בדבר יחסי הברכה, ההלל והנענוע, ראו ריטב"א, ר"ן ותוספות לסוגיין, או למשל השאלה האם הנענוע צריך להיות דרך גדילתן, ראו ב"י ודרכ"מ, או"ח תרנא.

[12].  לתוספת עיון ראו מאמרו של הרב ברוך גיגי, דף קשר לחיילי ישיבת הר עציון, מס' 151.

[13].  רשימות שיעורים למסכת סוכה, ניו יורק תשמ"ט, עמ' קטו-קיז; והשוו קובץ חידושי תורה, ירושלים ללא ציון שנה, עמ' קיד- קכ.

[14].  הרב עמיטל, דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, מס' 8, טען כי מדובר ב"שני קיומים שונים" ולא בשתי מצוות שונות, אך לענייננו אין לכך נפק"מ.

[15].  ויקרא כג, מ.

[16].  ומכאן לכאורה המקור לחלוקה בדין "לכם" בין היום הראשון לשאר הימים

[17].  ירושלמי, סוכה ג, יא.

[18].  רמב"ם, ספר המצוות, עשה קסט. וראו עוד רש"י, סוכה מא ע"א: "במקדש שבעה - כדדרשינן בתורת כהנים מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעה ימים".

[19].  משנה, סוכה ה, א-ב.

[20].  תוספתא ד, ג.

[21].  סוכה נא ע"ב.

[22].  ולראיה ראו את סיומו של הרמב"ם להלכות לולב, סיום בו הוא כורך את שמחת הסוכות לשמחת האדם במצוות, ואכמ"ל.

[23].  במדבר רבה ד, כ.

[24].  המשנה מובאת בבבלי סוכה מא ע"א ונידונה בגמרא שם. בעולם המחקר ניסו לטעון כי מצוות ארבעת המינים במקורה נהגה רק במקדש, ושלא כפשט המשנה. ראו ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל, ח"א, תל אביב תשכ"ז, עמ' 81, וכן עמ' 111- 114. אלון טוען שם כי זמן תחילת המנהג של נטילת ארבעת המינים בגבולין הוא "סמוך לחורבן".

[25].  המשנה מביאה בתחילת דבריה גם ביחס ללולב במקדש את הפועל "ניטל", אך מכיוון שמדובר במשנה המנוסחת במבט לאחור (אף אחרי תקנת ריב"ז) הדברים אינם סותרים את דברינו. יתרה מכך, הבבלי עצמו בדף מג ע"א טוען כי המשנה הבאה מייצגת את המצווה לאחר החורבן, ונראה שכן הדבר במשנה זו. מעניין כי בפרק הרביעי, שנדמה כי הוא מתאר את שנהג בימי הבית, אין ציון של "נטילת לולב" במשנה א' המתארת את מצוות לולב!

[26].  בדברי הגרי"ז לבבלי מנחות סו ע"א (מהדורא בתרא), אגב הדיון בברכת שהחיינו לספירת העומר, מצוין בפרוש כי נטילת לולב הינה דבר שיש בו "הנאה ושמחה".

[27].  דברים אלו של רבא מופיעים גם בבבלי במנחות (אם כי בשם רבה).

[28].  ראו למשל פירוש רש"י, סוכה לז ע"ב, ד"ה כדי לנענע בו, וכן פתיחת הרי"ף, יח ע"ב בדפיו:  "כיצד הוא מנענע כדאמרינן התם לענין שתי הלחם...".

[29].  לעיון ביחסי הדעות הללו ובמהותם ראו ערוך לנר, שם; מהרש"א בחידושי אגדות; הגרי"ד סולובייצ'יק, רשימות שיעורים, שם.

[30].  כדברי המשנה בראש השנה טז ע"א: "ובחג נידונין על המים".

[31].  הרב י' ברנד, "ראש השנה והושענא רבא – מחגי מקדש לימי דין", בתוך: א' בזק (עורך), בראש השנה ייכתבון, אלון שבות תשס"ג, עמ' 21-39, הוכיח יפה את המעבר של מצוות השופר והערבה מהיותן מצוות חגיגיות במקדש למצוות המבטאות ימי דין בעולם נטול מקדש. הדבר יכול להתאים גם לכאן – התמורה היא של מצוות הלולב הקשורה לחגיגה מקדשית, והמקבלת דגש בהקשר הדין על המים. ניתן גם לכרוך את מושגי הדין והשמחה, ראו בדבריו של הרב אמנון בזק, שבת בשבתו, סוכות תשס"ד. ניתן עוד להסביר כי אופי השמחה של סוכות קשור במהותו לדין הקיים בחג, וייתכן שע"פ זה השמחה האקסטטית פורצת דווקא מתוך אימת הדין, ואכמ"ל.

[32].  תוספות, סוכה לז ע"ב, ד"ה בהודו

[33].  תוספות, שם.

[34].  תוספות, שם ד"ה כדי.

[35].  על הקשר של ארבעת המינים לקרבן העומר ראו במאמרו של פרופ' י' רוזנסון, הדף השבועי, אונ' בר אילן, מס' 152, סוכות תשנ"ז.

[36].  ראבי"ה, סימן תרפג.

[37].  שאל את הרב, אתר כיפה.

[38].  ע"פ ספרו של א' גרדנר, אינטלגנציות מרובות, ירושלים 1996.