בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מ"ותלקח" עד "ותכתוב" - לדמותה של אסתר

צוות לב לדעת, 20/2/2013

מקצוע: מעגל השנה
נושא: מ"ותלקח" עד "ותכתוב" - לדמותה של אסתר

רקע:

שיעור זה יעסוק בתהליך העובר על אסתר במהלך המגילה מדמות פסיבית, המונעת ע"י הסובבים אותה, לדמות אקטיבית, יוזמת, שבזכותה מגיעה ההצלה והגאולה לעם ישראל כולו. הלימוד יתמקד בפרק ד' במגילה, בו מתרחש המהפך.

 

מהלך השיעור:

א.      נחלק את תלמידי הכיתה לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל את פרק ד' במגילת אסתר, עם הוראות אחרות להמחזתו.

 

קבוצה א:

קראו יחד את פרק ד' במגילת אסתר. המחיזו את הפרק תוך התמקדות בדיאלוגים בין מרדכי לאסתר. ניתן לשלב בהצגה משפטים בשפתכם יחד עם ציטוט הפסוקים מהמגילה. התכוננו להצגת הפרק בפני שאר הכיתה. 

 

קבוצה ב:

קראו יחד את פרק ד' במגילת אסתר. נסו לכתוב תסריט אלטרנטיבי לפרק זה. בחרו בנקודת מפנה אחת או יותר בפרק והציעו השתלשלות שונה של הדברים. המחיזו את התסריט שכתבתם והתכוננו להציגו בפני שאר הכיתה. 

 

קבוצה ג:

קראו יחד את פרק ד' במגילת אסתר. בכל מקום בו מופיעה אסתר, נסו לכתוב את הקולות הפנימיים שלה- מהן המחשבות, הרגשות וההתלבטויות בהן היא מצויה? המחיזו את הפרק כך שיהיה למחזה שני רבדים- הרובד הגלוי של הכתוב בפסוקים והרובד הסמוי של הקול הפנימי של אסתר. התכוננו להציג את הפרק בפני שאר הכיתה. 

 

 

ב.      כעת כל קבוצה תציג את המחזה שלה בפני שאר הכיתה.

ג.       פרק ד' נחשב כפרק המפנה במגילת אסתר. נאמר זאת לתלמידים ונבקש מהם להסביר קביעה זו.

ד.        נלמד יחד את דבריו של הרב מרדכי ברויאר המתארים את מקומה המכריע של ההחלטה שקיבלה אסתר בפרק ד', בהבאת הישועה והגאולה לישראל בצרה זו.

ה.       לסיום, נקרא את דבריו המרגשים של הרב ליכטנשטיין, הפונים, בעקבות דמותה של אסתר המלכה, לכל אחד ואחד מאיתנו בשאלה: אכפת לך או לא אכפת לך? האם וכיצד אנחנו מוכנים לצאת מן הפסיביות והאדישות, ולפעול למען עם ישראל, כל אחד בתחומו וביכולתו? לאחר הקריאה נשמע את תגובות התלמידים ואת מחשבותיהם בעקבות הדברים.

 

אסתר פרק ד

(א) וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:

(ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק:

(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים:

(ד) וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:

(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה:

(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:

(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:

(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:

(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:

(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי:

(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם:

(יב) וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר: פ

(יג) וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים:

(יד) כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:

(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל מָרְדֳּכָי:

(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:

(יז) וַיַּעֲבֹר מָרְדָּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר: ס

 

 

הרב מרדכי ברויאר, פרקי מועדות חלק ב', מגילת אסתר, עמודים 611-612

...זה רצונו של ה' בבואו להציל את עמו. הוא עצמו מכין את כל הדרכים ומזמן את כל הגורמים, שהגאולה תלויה בהם... אולם גם אחרי שהכל כבר מתוקן לגאולה, עדיין שערי הגאולה נעולים. שכן המפתח לגאולה איננו בידי ה' אלא הוא נמסר לידי האדם. ורק האדם המוכן למסור את נפשו על הצלת ישראל יוכל לפתוח את שער הגאולה. אם יימצא האדם הזה, הוא יוכל ללכת בכל הדרכים ולצרף את כל הגורמים, המביאים לידי גאולה. ואם לא יימצא האדם הזה, הרי כל הדרכים חסומות, וכל השערים נעולים, וכל הגורמים המזומנים להצלה אין להם כוח להציל. כי רק מסירות נפשו של אדם מישראל היא המפתח לשער הגאולה.

משום כך אתה מוצא, שההשגחה כבר הכינה כאן את כל האמצעים העשויים להביא לידי גאולת ישראל, אך באותה שעה עצמה היא נעלה את שער הגאולה, שהרי היא הביאה לידי כך שאסתר לא תיקרא אל המלך במשך שלושים יום. ונמצא, שעדיין הגאולה תלויה ברצונה של אסתר. אם תסכים למסור את נפשה על גאולת ישראל, ייפתח לפניה שער הגאולה- ונמצאת הגאולה תלויה בה ונקראת על שמה. ואם לא תסכים למסור את נפשה, תבוא הגאולה בידי אדם אחר, ואילו היא, שסירבה ליטול את המפתח המושט לה, תאבד כעונש על עצם הסירוב הזה.

... אחת (=יחידה) היא אסתר בין כל הנפשות שהביאו את הגאולה, שלא פעלה על פי הנטיות הטבעיות של האדם, אלא היה עליה לבחור בין טוב לרע, בין הרצון הטבעי לחיות לבין החובה המוסרית להציל. ובבחירה זו בין הדחף הטבעי לבין החובה המוסרית מתגלה האדם שנברא בצלם אלוהים, הנדרש להתגבר על יצרו ולהידמות ליוצרו. והואיל וזכות הבחירה נמסרה לאסתר, החלטתה ופעולתה לא היו צפויות מראש. ולא רק מרדכי והיהודים לא יכלו לדעת כיצד תבחר, אלא, כביכול, הקב"ה בכבודו ובעצמו לא היתה לו כל יכולת להשפיע על בחירתה, ואף הוא- יחד עם מרדכי- מתחנן לפניה שתיטול את המפתח המושט לה, וכאדם חופשי הפועל על פי רצונו החופשי תפתח את שער הגאולה שנמסר לקראתה.

... אותה שעה היא שעת השיא של נס פורים, נקודת התפנית בתהליך הגאולה. כביכול, שמים וארץ, ישראל ואדם ובורא עולם בכבודו ובעצמו מצפים להחלטתו של האדם, שליבו ברשותו ומעשיו תלויים רק בו. והנה מתברר, שאדם זה מוכן לפעול בניגוד לדרך הטבע כדי להביא גאולה לישראל, וזה הוא הנס העיקרי של מגילת אסתר:  לא נס הנעשה בידי שמיים, אלא נס הנעשה בידי אדם. 

 

 

אסתר- אז והיום/ הרב אהרן ליכטנשטיין

כפי שכבר הזכירו רבים, המגילה המגוללת את סיפור הפורים קרויה דווקא על שם אסתר המלכה.

נראה שהסיבה לכך אינה רק שאסתר היא מחברת המגילה, אלא בעיקר משום שאסתר היא השחקנית הראשית בה. סיפור המגילה הוא, במידה רבה, סיפורה של אסתר - נערה ביישנית ופסיבית, הגדֵלה לאחר מות הוריה בבית דודה, והופכת לדמות אקטיבית ויוזמת, המצילה את עמה במו ידיה... לעומת דמותה הפסיבית בתחילת המגילה, בסוף המגילה מצטיירת אסתר כדמות פעלתנית ביותר. אסתר היא המזמינה את המלך למשתה, היא המתעמתת עם המן, והיא הנופלת לפני המלך ומתחננת לפניו להעביר את הגזירה מעל עמה. .. ניתן לסכם ולומר שסיפור המגילה הוא, למעשה, גם סיפורה האישי של אסתר, ההופכת בפרק זמן קצר מילדה מבוהלת ומפוחדת לדמות בוגרת, התופסת פיקוד, לוקחת אחריות ומצילה את עמה.

פשר המהפך

כיצד אירע המהפך? מהי נקודת המפנה, שבה התעוררה אסתר מתנומתה הפסיבית?

...לאחר שנשלחו כתבי ההשמדה על היהודים, התיישב מרדכי בשער המלך בלבוש שק. בשעה כה גורלית לגורלו של עם ישראל, לא התחלחלה אסתר אלא בשל לבושו של מרדכי: "ותשלח בגדים להלביש את מרדכי". דומה, שזהו שיא האטימות: במקום לנסות לבטל את הגזרה, אסתר מבקשת ממרדכי לחזור לעיסוקיו, כאילו לא אירע מאומה.

מרדכי, כמובן, אינו מקבל את שליחיה של אסתר. במקום זאת, הוא מספר לה על מה שאירע: "עם ישראל כולו שרוי בסכנה. עלייך - כאישה בבית המלך - לעשות משהו. זעקי! בקשי! התחנני! התפללי!".

תשובתה של אסתר מדהימה באטימותה:

"כל עבדי המלך... יודעים, אשר כל איש ואִשה אשר יבוא אל המלך... אשר לא יקרא - אחת דתו להמית...".

עם ישראל מצוי בסכנה, אך אסתר בשלה. "זה בניגוד לתקנון בית המלך. וכי יכולה אני לפעול בניגוד לנהלים?!". בדילמה בין הסכנה הציבורית לסכנתה הפרטית, הכרעתה של אסתר ברורה.

"אל תדמי בנפשך להמלט..."

בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר, היא מעוררת בי חלחלה מחדש:

"אל תדמי בנפשך להִמלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת - רֶוָח והצלה יעמֹד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לְעֵת כזאת הגעת למלכות".

איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת, ולא מתוך חולשה. כביכול, היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון - אני אשאר בבית המלכות.

מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל - הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. כל החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפיסה של "כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי ננצל".

"ולא רק שחשבונך פסול מבחינה מוסרית" - מוסיף ואומר לה מרדכי - "הוא אף אינו נכון". האם את חושבת שכולם ירדו לטמיון ואת תינצלי? האם כך מנהל ה' את עולמו? האמנם מי שמנער מעליו כל אחריות, מי שלא אכפת לו, מי שמעדיף את טובתו על טובת הכלל - הוא ששורד? "אם החרש תחרישי בעת הזאת - רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו"!

זוהי שעת המפנה. לאחר שמרדכי מטיח בה את ההאשמה החריפה הזו, אסתר מפסיקה לרמות את עצמה. היא מגלה שבתוך תוכה, מאחורי היסוסיה ופחדיה, אכן לא מספיק אכפת לה. היא מבינה שכאשר עם ישראל בסכנה, רק שאלה אחת היא רלוונטית: "אכפת לך, או לא אכפת לך".

בשעה זו, כאשר אסתר מבינה זאת, היא מזדקפת מלוא קומתה, והופכת מאסתר של ראשית המגילה ל"אסתר המלכה" של סופה.

 

בימים ההם ובזמן הזה

גם בפנינו - מי פחות ומי יותר - עומדת הדילמה של אסתר המלכה. כל אחד מאיתנו עומד בפני היסוסים ולבטים לגבי מידת יכולתו לפעול למען עם ישראל. איני רוצה לנסח את השאלה בלשונו של מרדכי, אולם כאז כן עתה - השאלה היא אחת: אֵילו היסוסים נובעים מחוסר יכולת ומחוסר אונים, ואֵילו נובעים - רח"ל - מחוסר אכפתיות.

כל אחד מאיתנו נדרש לעשות את מה שעשתה אסתר: להתייצב מול עצמו ומול הקב"ה, ולברר: מה אני יכול לעשות למען עם ישראל? כאשר האדם בוחר לעצמו מקצוע, דרך חיים ומקום מגורים - עומדות בפניו אפשרויות טובות רבות. השאלה שעליו לשאול את עצמו אינה רק האם מה שהוא עושה הוא טוב, אלא האם הוא הטוב ביותר. ביסודו של דבר, הכל נובע מאותה שאלה:

- אכפת לנו, או לא אכפת לנו?!

כאשר נבקע ים סוף, ומלאכי השרת עמדו וביקשו לשיר שירה - אמר להם הקב"ה: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". אכן, השירה יפה ונפלאה. זוהי הדרך שבה עובדים המלאכים את ה', וזוהי דרכם להגשים את עצמם. אולם ישנן שעות ששירה אינה יפה להן. "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?!

הבעיה אינה שהשירה לא-אסתטית או לא-מתאימה. זוהי תביעה של סדר עדיפויות: האם כאשר מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים - אין מה לעשות חוץ מלומר שירה?

זוהי השאלה העומדת בפני כל אחד: כאשר כה רבים טובעים בים של שנאה, בורות וניתוק מכנסת ישראל - האם דווקא אתה, שמסוגל לעזור - דווקא אתה אומר שירה?

זוהי השאלה העומדת בפנינו, וזוהי השאלה שהעמיד מרדכי בפניה של אסתר: כשתעמדי לגורלך בקץ הימין, ותִשָׁאֲלִי אם עשית מה שיכולת - מה תהיה תשובתך אז? או, אולי אפילו יותר חשוב: מה תהיה תשובתך היום?

 


תגיות: עם ישראל