בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

הדלקה או הנחה עושה מצווה?

צוות לב לדעת, חנה גודינגר (דרייפוס), 21/11/2012

מקצוע: מעגל השנה
נושא: הדלקה או הנחה עושה מצווה?

הקדמה:

מצוות הדלקת נרות חנוכה היא אחת המצוות האהובות על רבים מאיתנו. בכלל, חנוכה נתפס בתודעה הציבורית כחג נעים המזמין אותנו להתכנס בבית אל מול הנרות, לאכול סופגניות ולשמוח.. בעולם התרבותי בו אנו חיים שאלת החשק והנעימות שבקיום מצווה תופסת מקום בעל חשיבות ומשמעות גדולה, לעיתים עד כדי ההחלטה האם לקיים את המצווה או לא.. בשיעור זה ננסה דרך שאלות המתעוררות במצוות הדלקת הנרות לגעת בשאלה הגדולה: מה היחס הנכון שצריך להיות לנו ביחס למצוות – האם עלינו לקיים אותם כמתוך עמדה של קבלת עול כעבד לפני אדונו או מתוך עמדה של שמחה והתלהבות?

 

הצעה למהלך שיעור:

א. נפתח את השיעור בשאלה לתלמידים – ערב חנוכה, בעוד זמן קצר תיערך בבית הדלקת נרות חנוכה. נבקש מהתלמידים להעלות את הסיטואציה הזו בראשם- מה מתרחש בבית בזמן זה? מה האווירה? מה עושים? איזה חלק מתוך הדלקת הנרות משמעותי עבורם וחקוק בהם במיוחד?

 

ב. כעת נבקש מהתלמידים לנסות ולחשוב על מצוות שמעוררות בהם שמחה וחשק לעשותן ועל מצוות שקשה להם לקיים בשמחה וברצון. כדאי לתת למשימה יותר מחצי דקה של מחשבה  כדי לתת לתלמידים להיכנס בלב ובראש למה שמתעורר בהם כאשר הם חושבים על מצוות כאלו או אחרות. אפשר לתת לתלמידים לשתף ברשימה שכתבו ולבחון האם יש מכנה משותף למצוות אהובות (דווקא בין אדם לחברו ואולי דווקא בין אדם למקום? מצוות שלא תובעות מאיתנו הרבה או דווקא מצוות תובעניות? מצוות שאנחנו עושים ביחיד או מצוות שאנחנו עושים בציבור? וכו')

 

ג. בלילי שבתות שרים ברוב קהילות ישראל את השיר "ידיד נפש" כחלק מקבלת השבת המשותפת. ישנן שתי גרסאות לאחת השורות בשיר: "והיתה לך שפחת עולם", או "והיתה לך שמחת עולם" (על פי הפירוש באתר "פיוט" נראה שהגירסא המקורית היא "שפחת עולם"). ניתן לתלמידים את שתי הגירסאות (מצורף לקמן) וננסה לנתח יחד איתם מה ההבדל ביניהם? השיר מבטא את כמיהתה של הנפש לקשר עם הקב"ה ואת היותה חולה מרוב געגוע ורצון להידבק באלוקים. השורה האחרונה בבית השני מתארת את שיא השאיפה ושם מחלוקת הגרסאות: האם אנחנו מבקשים להיות "שפחת עולם" לקב"ה? או שאנחנו מבקשים שהקשר עם הקב"ה יביא לנו "שמחת עולם"? נדון עם התלמידים בשני הטיפוסים העולים מתוך הגרסאות השונות: מה ההתמודדויות, האתגרים והסכנות בפניהם ניצבת כל דמות? מה הרווחים והעולמות שמקבלת כל דמות מהקשר שלה עם הקב"ה?

 

בכיתות בהן תרגיל כתיבה יכול להצליח, אפשר לבקש מהתלמידים לכתוב מפגש ושיחה בין שתי הדמויות: מה שונה ומה דומה בעולמות שלהם? מה נקודות המחלוקת שלהם? אפשר את התרגיל הזה לערוך במחשבה ודיון משותף עם התלמידים ולאו דווקא כתרגיל כתיבה אישית.

 

ידיד נפש

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם                  נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ

אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ              בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ

אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא                 וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת/ שִמְחָת עוֹלָם


 
ד. לאחר המפגש עם שתי הדמויות והשאיפות השונות נדון עם התלמידים בנקודה בה הדמויות הללו נוגעות בהן: האם יש שאיפה שנראית להם נכונה ובריאה יותר בעולם דתי? האם יש עניין שנאהב ונשמח בעת קיום של מצווה? האם דווקא עמדה שלך קבלת עול היא העמדה המועדפת והנכונה יותר ביחס שלנו אל המצוות?

 

ה. להלן חלק מדברים שכתב רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אחד מגדולי החסידות בראשית דרכה, בספר הדרשות שלו "קדושת הלוי". בדרשה זו מנתח רבי לוי יצחק באופן דרשני את המחלוקת המופיעה בגמרא ביחס למצוות חנוכה האם הדלקה עושה מצווה או הנחה עושה מצווה. בפשט הדברים המחלוקת נוגעת לשאלה האם עיקר המצווה מתבצעת ברגע שאדם מדליק נר חנוכה או ברגע שאדם מניח את החנוכיה במקום הפונה לרשות הרבים (נפקא מינות לשאלה יכולות להיות מה קורה כאשר הנר נכבה לאחר שהדלקנו אותו אך לפני שהנחנו אותו או האם ניתן לקחת נר דולק ולקיים את המצווה רק  בהנחתו במקום שפונה לרשות הרבים). רבי לוי יצחק מברדיצ'ב דורש את המחלוקת כעוסקת בשאלה מה עושה את העיקר בקיום המצוות שלנו: ההדלקה, דהיינו: המקום בו הנפש שלנו בוערת ונלהבת לקיים את המצווה או ההנחה, דהיינו: המקום בו הנפש שלנו עושה במנוחה ומתוך חובה את המצווה.

 

נלמד את הדברים. בכיתות בהן כדאי לעשות אתנחתא ליצירה לפני שלומדים ומתייחסים באופן מילולי ומעמיק לטקסט, אפשר לתת לתלמידים לבחור את אחד מהמונחים "הדלקה עושה מצווה" או "הנחה עושה מצווה" וליצור כיצד נראית ההדלקה או ההנחה שעושות את המצווה (כמובן לא ביחס ספציפי למצוות הדלקת נר של חנוכה אלא למצוות באופן כללי).

 

נשאל את התלמידים:

 

קדושת לוי - פירושי אגדות

ברוך אתה ה' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת אז תתלהב נפשו לה' בעריבות מתיקות ידידות כו'. וכמו שידוע בענין שמחה של מצוה שהעיקר לעשות כל מצוה ומצוה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה. וזהו פירוש הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק וכו', שאנו מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה כשלהבת העולה מאליה. אמנם לפעמים כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות ותשוקה בשביל זה לא ימנע חס ושלום מלעשות המצוה אלא יעשה המצוה בהנחה גם בלי התלהבות...

ובזה מובן הפלוגתא [=המחלוקת] שבין שני מאן דאמרי (שבת כב ע"ב) "חד אמר הדלקה עושה מצוה וחד אמר הנחה עושה מצוה". ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים.. כי מאן דאמר [=מי שאמר] הדלקה עושה מצוה, פירוש שלכתחלה צריך האדם לעשות המצוה בהדלקה ובהתלהבות בתשוקה נפלאה. ומר אמר הנחה עושה מצוה, פירוש לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום אלא יעשה בהנחה פירוש גם בלי התלהבות

 

ו. נקרא עם התלמידים את הדברים הבאים שאמר הרב עמיטל ז"ל, מי שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון ונעורר בעקבותיהם דיון, סביב הנקודות הבאות:

 

הרב יהודה עמיטל ז"ל,  מתוך: "בין מחויבות להתחברות", שיחה לפרשת וישלח

אני מבקש לדבר הערב על מה שקורה אצל חלק מן הנוער הציוני-דתי, במוסדות תיכוניים ובמכינות קדם צבאיות, ואני מניח שגם אצל חלק מבני ישיבות ההסדר. איני מדבר הפעם על תופעות של חילון, שלצערנו קיימות גם כן במוסדות תיכוניים, אלא על נוער שומר מצוות שפיתח לעצמו אידיאולוגיה חדשה. לפנינו תופעה מרתקת וגם מפחידה. מלת המפתח היא "התחברות". הדבר היחיד והבלעדי המסוגל לקשר את אותם בני נוער לתורה ולמצוות הוא מה שנקרא בשפתם "התחברות". סמכות ומחוייבות- שני יסודות שבלעדיהם קשה לתאר אפשרות של חיים עפ"י התורה - הפכו

להיות בלתי רלוונטים אצלם. לא זו בלבד שמושגים אלה אינם מדברים אליהם, אלא יותר מזה - עצם השימוש במונחים אלה ע"י בני שיחם גורם לנתק מיידי, שכן ההתחברות שעליה הם מדברים היא התחברות אישית, אינדבידואלית וחווייתית. היקפה של תופעה זו לא ידוע לי, אבל יש לי הרושם שהיא הולכת ומתפשטת...  

אין ספק שגישה כזאת לתורה ומצוות נובעת מן האוירה התרבותית השוררת כיום בעולם. העמדת האינדבידואליזם הליברלי כיסוד מרכזי בתרבות ימינו והעמדת זכויות הפרט בראש סולם הערכים הביאו לידי הלך רוח של חופש ממחוייבות. עצם המחוייבות לערך או לאובייקט כלשהו מנוגד לרעיון החופש. מכיוון שכך, כל מחוייבות - בין אם מדובר במחוייבות לעם, למדינה, לחברה או למשפחה - אין לה מקום בעידן של חופש הפרט. במחוייבות יש אלמנט של כפיה, אך רק עשיה מתוך בחירה חופשית רצויה. אין פלא, איפוא, שהאדם הדתי המודרני מושפע מאוירה זו גם ביחס לגישתו הדתית, וכך הופכת הבחירה מתוך רצון להיות היסוד הדומיננטי בעולמו הדתי. ושוב יש להדגיש - גם בגישה זו המחוייבות להלכה קיימת, ולא זו בלבד שהיא קיימת אלא היא מודגשת ביתר שאת, מתוך הכרה שזהו עוגן ההצלה הבלעדי מהטמעות מוחלטת בתוך האוירה התרבותית שמסביב.

והנה הגענו למה שקורה היום אצל הנוער שעליו אני מדבר. הנוער עשה צעד נוסף, צעד מרחיק לכת ומסוכן: הוא הוציא מהלקסיקון שלו גם את המחוייבות להלכה. כל מחוייבות פסולה. המושג סמכות מעורר אצלו חשד שמחוייבות נגררת בעקבותיו, ומכאן ההתנגדות גם לעצם המושג סמכות. ואחרי שגם סמכות הוצאה מן הלקסיקון שלו, מה נשאר? נשארה ההתחברות. גופי תורה ומצוות שהוא יכול להזדהות איתם ותואמים את אישיותו, שה"אני" שלו יכול להתחבר אליהם חווייתית, הופכים להיות חלק מה"אני" שלו וזה הבסיס הבלעדי לאורח החיים של שמירת המצוות שלו. ההתחברות חייבת להיות אישית ואינדבידואלית וממילא חייבת להיות חווייתית. חוויה זה ענין אישי; כל אחד חווה בדרך שלו. התחברות על יסוד תבונה והגיון חסרה את היסוד האישי האינדבידואלי, באשר הגיון זה דבר אוניברסלי ולא אישי, ולכן אינה מספקת אותו.

 

ז. כסיכום לשיעור נבקש מהתלמידים לנסות לחשוב על עצות שונות שיכולות לסייע לנו להדליק את עצמנו לקיום מצוות. אפשר לבקש מכל תלמיד לחזור אל הרשימה שעשה בתחילת השיעור וביחס למצוות שקשה לו לקיים בשמחה לתת לעצמו עצות אישיות כיצד להידלק, ואפשר לבצע את המשימה בקבוצות ביצירת מעין רשימת עצות מעשיות שתעזור לכולנו לקיים מצוות בהדלקה מתפרצת יותר.

 


תגיות: עבודת ה', מצוות, חנוכה