בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

סוכה ל ע"א: מצווה הבאה בעבירה בסוכה ובלולב

אברהם קלמנזון, 6/10/2016

מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

הצעה להוראת הסוגיה בנושא שימוש בסוכה ובלולב גזולים. השיעור שם דגש על קיום כלל המצוות מתוך טהרת הלב, ובפרט במצוות הקשורות לחג הסוכות.

רקע לסוגיה:

הסוגייא עוסקת בדיני סוכה פסולה ולולב פסול ביום טוב שני של סוכות, מעלה שאלות גדולות לגבי יחסינו למעשה המצוות. שאלות כגון, האם משנה לנו כיצד התגלגל מעשה המצווה לידנו? האם משנה לנו כיצד אנו מבצעים את המצווה? או שמא העיקר הוא קיום המעשה של המצווה, ללא כל קשר להיסטוריה האדם העושה את המצווה, לצורה שבה הוא מקיימה, ולחפץ בו היא מתקיימת.

הסוכה והלולב בפסוקי התורה.

קראו את הפסוקים הבאים וענו על השאלות:

נחמיה פרק ח' פס' יג'- יח'.

ויקרא כג פסוק לג עד סוף הפרק.

שמואל א פרק טו.

ישעיהו פרק א.

מלאכי פרק א מפס' ו' עד סוף הפרק.

 

סוגיית "מצווה הבאה בעברה" לגבי לולב גזול.

לאור מה שלמדתם מהפסוקים, קראו ולמדו את הגמרא בדף כט עמוד ב מהמשנה ועד המילים "קא משמע לן" וענו על השאלות הבאות.

 

" דבר הבא לרצות כקרבן ולולב" הגמרא בדף ט' עמוד א' והריטב"א.

קרא את הגמרא בדף ט עמוד א' מהמילים: "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) ועד המילים: "ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה". ולאחר מכן קרא את דברי הריטב"א המצורפים.

 

"הלולב והלל כריצוי" הרב יוסף דב סולובייציק מבוסטון.

הגרי"ד סולובייצ'יק  מנסה להוכיח שבדין מצוות לולב יש עניין גדול יותר של "ריצוי" מאשר מצווה רגילה. הוא מסיק זאת מהזיקה הגדולה שיש בין מצוות לולב לאמירת ההלל, ומביא שלוש הוכחות לטענה זאת. קרא את דבריו וענה על השאלות.

 

"חפצא וגברא בלולב וסוכה" הרב יעקב בצלאל ז'לוטי.

הרב יעקב בצלצאל ז'ולטי (היעב"ץ) עושה "חילוק" בתוך דין "מצווה הבאה בעברה" הנובע משני המקורות השונים לדין זה בפסוקים. קרא את דבריו וענה על השאלות. ניתן להעזר בביאור המונחים "חפצא וגברא" שלקמן:

חפצא וגברא:

חילוק למדני שהיה נפוץ בעיקר בשיטת הלימוד של בריסק ששימש לביאור צדדים שונים של מצוות ואיסורים.

כאשר מדובר על "חפצא" הרי מדובר על מצווה שצריך לבצע בחפץ מסויים בשביל לשנות או להכשיר אותו למטרה מסויימת. למשל תרומות ומעשרות, על בעל התבואה או הפירות עצמו אין חיוב לבצע תרומות ומעשרות, אלא בשביל שהתבואה, החפצא, תעבור שינוי ותהפוך מאסורה לו ולעולם למותרת צריך לבצע בה תרומות ומעשרות.

לעומת זאת  כאשר אני מדבר על חיוב או מצווה שיש לאדם לבצע הרי אני מדבר על "גברא". לדוגמא הנחת תפילין, אין התפילין צריכות שיניחו אותן ומעמדן לא משתנה כלל בעקבות ההנחה או אי ההנחה, אלא על האדם עצמו, הגברא, חלה חובה להניח את התפילין.

שאלות:

 

חזור לפסוקי התורה שלמדנו על טעמי מצוות חג הסוכות, ועל פסוקי "מוסר הנביאים". לאחר שלמדנו מהגרי"ד סולובייצ'יק על הקשר המיוחד בין הלולב להלל ועל מטרתם כריצוי, נסה לחשוב איך ריצוי זה נובע ממצוות השמחה שבחג הסוכות ובנטילת הלולב? כיצד לולב גזול פוגם בכך?

 

המהלך מובנה על העברת התלמידים תהליך ביחסם כלפי קיום מצוות סוכה ולולב בפרט ומצוות בלבד. המטרה היא שהסוגייא תוביל אותם לחשוב על טעמי המצוות דווקא מההיבטים של השפעות וחילוקים למדניים ולא הפוך. דהיינו, ששאלות ה"הפנמה" יעלו מתוך הלימוד העיוני מאליהם ולא לנסות להלביש על התלמידים שאלות ומשם לשלוח אותם ללימוד. על כן גם השאלות ה"הפנמיתיות" ששזרתי בסוגייא הופיעו תמיד בסוף כל חלק על מנת שעד שיגיעו אליהן גלגלי המוח שלהם כבר יתחילו לעבד אותן מאליהם.

התלמידים פתחו בשאלת טעמי מצוות חג הסוכות בפסוקים, וביחס לקיום המצוות בפסוקים ובנביאים. ומשם חילוקי הסוגייא, דקדוקיה ושאלותיה היו נראות לדעתי מעניינות ורלוונטיות יותר לתלמידים. וכאשר הם הגיעו לריטב"א ולאחרונים הם ראו לנגד עיניהם כיצד הצדדים הרעיוניים שבסוכה לובשים עור וגידים בכל שאלה למדנית, שבלעדי הרקע הפנימי היו אולי נשמעים להם יבשים וטפלים. ייתכן שאני אופטימי ונאיבי אך לדעתי הדבר בהחלט אפשרי.

המהלך ההפנמתי מלווה את הסוגייא בצורה שלדעתי מאוד עוזרת לתלמידים בהבנה שחילוקים למדניים וירידת לרזולוציות ופרטי הלכה לא רק שלא מנוגדים למהלכים מחשבתיים רעיוניים אלא גם נובעים מהם ומעצימים אותם.

אמנם ביחס לתלמידי תיכון הסוגייא למדנית כל כך בלאו הכי וצד "הבינה" של הסוגייא חזק מאוד בלאו הכי, אבל בשביל להבנות בקרב התלמידים את היכולת ללמוד את המקורות הקשוחים יחסית בעצמם, את דברי ההסבר וההנחיה למקורות הכנסתי לרוב אגב אורחא בתוך השאלות עצמם. דבר זה לעניות דעתי אמור לחזק אצלם את צד "הבינה" ואת האמון בעצמם וביכולותיהם לצד סיוע בהנגשת והבנת המקורות.

סוגיה זו דורשת זמן לימוד מרובה ומומלץ להעבירה בשלושה שיעורים לכל הפחות.

 

דף מקורות

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כט עמוד ב

/משנה/. לולב הגזול והיבש - פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו - פסול. נפרדו עליו - כשר, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. ציני הר הברזל כשירות. לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר.

גמרא. קא פסיק ותני, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני. בשלמא יבש - הדר בעינן, וליכא. אלא גזול, בשלמא יום טוב ראשון - דכתיב לכם - משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא. אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו - משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה. משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שונא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל.

אתמר נמי, אמר רבי אמי: יבש פסול מפני שאין הדר, גזול פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. ופליגא דרבי יצחק. דאמר רבי יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול - יוצא נמי בגזול. מתיב רב נחמן בר יצחק: לולב הגזול והיבש פסול, הא שאול - כשר. אימת? אילימא ביום טוב ראשון - הא כתיב, לכם - משלכם, והאי לאו דידיה הוא. אלא לאו - ביום טוב שני, וקתני גזול פסול! (רבא אמר) +מסורת הש"ס: [אמר רבא]+ לעולם ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא שאול - דלאו דידיה הוא. אבל גזול, אימא סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכדידיה דמי - קא משמע לן.

 

תוספות מסכת סוכה דף ל עמוד א

משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה - והדתניא לקמן פ' לולב וערבה (ד' מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול? איצטריכא, דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית' כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב"ק ד' צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ.

מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול - הכא דווקא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה.

 

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ט עמוד א

משנה. סוכה ישנה, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה? כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה - כשרה.

חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - סוכה העשויה לשם חג בעינן. ובית הלל: ההוא מיבעי ליה לעושין סוכה בחולו של מועד. - ובית שמאי סבירא להו כרבי אליעזר, דאמר: אין עושין סוכה בחולו של מועד. ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב? דאמר רב יהודה אמר רב: עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין - פסולה, מן הסיסין - כשרה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: אף מן הסיסין נמי פסולה, (אלמא) דבעינן טויה לשמה. הכי נמי, נבעיא סוכה עשויה לשמה! - שאני התם - דאמר קרא גדלים תעשה לך - לך לשם חובך. - הכא נמי חג הסכת תעשה לך לך - לשם חובך! - ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה. - התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה!.

 

תוספות מסכת סוכה דף ט עמוד א

ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה - תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול ... וי"ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן...

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק יג הלכה ג [תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק א הלכה ה]

תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם "ובוצע ברך נאץ ה' "(תהילים י, ג). ... ר' יונה אמר: אין עבירה מצוה. ...אמר ר' אילא: "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני" (ויקרא כז, לד) אם עשיתן כמצוותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות.

 

הרב יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף ט עמוד א [ריטב"א סוכה לא ע"א]

"חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) – למעוטי סוכה גזולה.

תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב?

[א] תירצו בתוספות [לא מופיע בתוספות שלפנינו] דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות. וליתא, כדמוכח בירושלמי [שבת יג, ג] גבי מצה גזולה. והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא.

[ב] וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול (סוכה ל ע"א), ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה.

[ג] אי נמי דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב) - מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת (סוכה כח ע"ב). הוה סלקא דעתך דהוא הדין דשרא גזולה ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאינה באה לרצות? קמ"ל "לך" שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.

 

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים מסכת סוכה דף כט עמוד ב

שיטת התוספות המובאת בריטב"א (סוכה ט ע"א) היא, שלפי הבבלי הדין של מצוה הבאה בעברה שייך רק בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב. וצ"ע, איזה דין ריצוי יש בלולב יותר מבשאר מצוות כגון בסוכה ובמצה.

ונראה לי גופה של מצות לולב אינה נטילת הלולב לבדה, אלא גם צרוף הנטילה עם סידור שבח והלל בשעת הנענועים. אמירת ההלל ועשיית הנענועים אינן מצות המיוחדות לעצמן, אלא הן מהוות קיומים בעצם מצות נטילת הלולב. יש ריצוי בעצם מצות נטילת הלולב. ונראה שיש כמה ראיות ליסוד זה.

[א] הרמב"ם (הל' לולב ז, ט - י) כתב:

משיגביה ד' מינים כו' יצא ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה זו של שלשה מינים בימין ואתרוג בשמאל וילך ויביא ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח... והיכן מוליך ומביא בשעת קריאת ההלל.

מבואר שלפי הרמב"ם נענועי הלולב בשעת ההלל מהווים קיום בעצם מצות הנטילה, אם אדם נוטל בלי נענועים והלל אכן קיים מצות נטילת לולב בדיעבד, אבל חסר לו קיום מצות נטילה במלואה ושלמותה. לדברי הרמב"ם, קיימת חובה של אמירת הלל בשעת נטילת הלולב והאתרוג כעצם חלק המצוה, ע"י הנענועים וההלל אדם מקיים את חובת הריצוי הכרוכה בעצם מצות נטילת הלולב.

[ב] עוד ראיה לשיטת התוספות שבריטב"א נמצאת בהשגות הראב"ד (הל' לולב ח, ט) שכתב בשם הירושלמי [סוכה ג, א] כי יבש פסול בלולב כל שבעה משום "לא המתים יהללו יה" (תהילים קטו, יז). יבש פסול בלולב מפני שאי אפשר לקיים בו את המצוה של הלל למקום. לכאורה הדבר צריך עיון, הלא אמירת ההלל אינה מעכבת את הנטילה בדיעבד ומדוע נפסל היבש לגמרי. ובבאור נראה לי, שלראב"ד אין ההלל מעכב את מעשה המצווה של נטילת הלולב כל זמן שהחפצא של לולב ראוי לשבח והודאה, אבל כשהמינים אינם ראויים לקיום הריצוי וההלל, הם נפסלים לגמרי. מפני זה נפסל לולב יבש בין בהלל ובין בנטילה, כיון שאין החפצא ראוי להלל וריצוי הוא נפסל גם לנטילה עצמה.

[ג] ועיין בסוגיא לקמן (סוכה לב ע"ב): "אמר ר' יוחנן: שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח... וכדי לנענע בו". הלכה נאמרה בלולב שצריך להיות גבוה מכולם כשעור טפח. שעור זה הוא דין דאורייתא (נדה כו ע"א) וכן משמע מהרמב"ם (הל' לולב ז, ח). שעור הטפח הנוסף בלולב מעל שאר המינים הוא כדי לנענע בו. אנו רואים שקיום הריצוי ונענועי הלל קובע את עצם שעור הלולב מן התורה. ריצוי מהווה חלק מעצם השיעור של לולב מן התורה וממצוותו.

 

הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, סי' נא, ב-ג

שתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה. חדא, הא דלמדים מקרא "אלה המצוות", והיינו שהוא דין בקיום המצווה של הגברא, שאינו מקיים את המצווה אם היא באה בעבירה. ועוד, שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצוה, וזה למדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח". גזול דומיא דפיסח. כלומר כמו שפיסח הוא פסול בגוף הקרבן, כך גזול הוא פסול בגוף הקרבן.

מעתה יש לישב תירץ התוספות שהביא הריטב"א. ... ונראה בסברת התוספות דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שבא לרצות, כיון דילפינן לה מקרבן דכתיב "והבאתם גזול ואת הפסח". אם כן זה נאמר רק במצוות דומיא דקרבן שבאה לרצות. אמנם הרי למדים מצווה הבאה בעבירה גם מקרא "אלה המצוות", וזה הלא נאמר בכל מצוות התורה, אלא שדין זה הוא רק בקיום המצוה של הגברא, שהוא אינו מקיים המצוה כשהיא באה בעבירה, אבל אין זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה בסוכה שאין בה ריצוי, לא נאמר בה הדין מצוה הבאה בעבירה מקרא ד"הבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה שזה נאמר רק במצוות של ריצוי. אבל מכל מקום יש בסוכה הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא בכל מצוות התורה, אלא שהוא רק דין בקיום המצוה של הגברא שאינו מקיים את המצוה שהיא באה בעבירה, אבל גוף הסוכה כשרה היא גם כשהיא באה בעבירה.

...ונראה לפי המבואר דשתי הלכות הם במצוה הבאה בעבירה, חדא מה שלומדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצווה של הגברא שאינו מקיים את המצווה שהיא באה בעבירה, ועוד מה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שמצוה הבאה בעבירה הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי לעשות בו מצווה. ולפי זה אפשר לומר דהא דכתבו התוספות [סוכה ל ע"א ד"ה משום] דבמצוה מדרבנן לא חייש אמצווה הבאה בעבירה, היינו שהדין מצווה הבאה בעבירה דלמדים מקרא "אלה המצוות" שהוא דין בקיום המצוות של הגברא, זה נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן, שהרי האי קרא "אלה המצוות" כתיב במצוות של תורה. אבל הדין מצוה הבאה בעבירה שלמדים מקרא "והבאתם גזול ואת הפסח" שהוא פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצוה זה נאמר גם במצוות דרבנן, כיון שהפסול הוא בגוף הדבר שאינו ראוי למצוות. אם כן כשם שגוף הדבר פסול למצוה של תורה, הוא הדין שפסול למצוה דרבנן.

ובזה יהא ניחא הא דאמר ר' יוחנן בסוכה ל ע"א דלולב גזול גם ביום טוב שני שהוא מדרבנן משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח". וזה תימא למה מביא קרא דמדברי קבלה ולא מביא הכתוב המפורש בתורה "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן הרי הן מצוות, ואם לאו אינן מצוות. אמנם לפי המבואר הרי ניחא שהרי האי קרא "אלה המצוות" נאמר רק במצוות של תורה ולא במצוות דרבנן. ואם כן בלולב ביום טוב שני שהוא דרבנן לא חיישינן אמצוה הבאה בעבירה, ולכן אמר משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שנאמר "והבאתם גזול ואת הפסח" והיינו דמהאי קרא הרי למדים שמצוה הבאה בעבירה, הרי זה פסול בגוף הדבר שאינו ראוי למצווה. ואם כן לולב הגזול פסול גם ליום טוב שני אף על פי שהוא רק דרבנן, כיון שגוף הלולב הוא פסול, וממילא הוא פסול גם למצוה דרבנן.

 

מקורות להרחבה 

מצוה הבאה בעבירה, אחד העם

אחד מכה"ע האשכנזים לבני ישׂראל הודיע באלו הימים בתמהון, כי "על פי מנהג אירופא" מתחילים אחב"י גם בירושלים לפרסם בדפוס כל דבר מועט שהם נותנים לצדקה. "ההבדל הוא רק בזה, שפה (בירושלים) הנותן בעצמו ובכבודו מודיע בקהל, כי לזכר מאורע פלוני נדב לדבר פלוני סך כזה וכזה. ובגליון האחרון ממכה"ע "הצבי" אנו מוצאים חמש מודעות כאלו, שבהן בעליהן מכריזים ומודיעים לכל העולם, כי מקרים שונים נדבו כל אחד לאיזו חברה מחצי פרנק עד פרנק שלם".

סבור הוא, כנראה, בעל הדברים האלה, שבני ארץ ישׂראל קבּלו מנהג הפרסום מאירופא המערבית, ועל כן הוא מתפלא על החדוּש שמצא במנהגם, שהנותן עצמו אינו בּוֹש לפרסם בשמו המפורש את נדבתו הקטנה, שלא כדרך ארצות המערב, ששם מלאכה זו נעשׂית על ידי אחרים, והנותן נוהג צניעות בעצמו ושותק.  ולא ידע איפוא המודיע, שגם החדוש הזה מוצאו מאירופא  –  מאירופא המזרחית, ומשם הובא המנהג ביחד עם חדושו גם לארץ-ישׂראל.

ובכל זאת היתה ארץ ישׂראל "הסבּה הראשונה" לההמצאה הנפלאה הזאת, ואם לא ליושבי ציון, הנה לחובבי ציון המשפט לבקש פַּטֶנט על פרי-רוחם זה, כי אמנם הם ה"ממציאים".

המשל אומר: "העני עשיר בהמצאות", – ומי עני כישוב ארץ ישׂראל! גם היום עוד צרכיו מרובּים על כוחותיו הרבה מאד, וכל שכּן לפני איזו שנים, בעת שנתיסד בית הספר ביפו והפועלים נשארו בלי עבודה, וכל המאמרים והתוֹכחות והדרשות לא הצליחו לפתוח ידם של בני עמנו במדה מספּקת. אז נמצאו בין חו"צ "אנשי מעשׂה", אשר נזכרו הלכה מאוּמתת ע"פ הנסיון, שאין מַפתּח נאמן להיד הסגורה הזאת כ"פרסומא מילתא" בדפוס יראת-הרוממות, שנשתרשה בלב "עם הספר" ביחוסו לאותו הספר הנצחי – עברה במדה ידועה, על פי חוק התקשרות האידיאות, גם על יחוסו לכל מה שמשתַּוה אל "הספר" בצורתו החיצונית, ובלי הכּרה ברורה יש בלב אדם מישׂראל מעֵין אמונה ברוממותו ונצחיותו של כל דבר הנדפס בשׂפת עבר, ומפני זה – גם תאוָה עצומה לראות את  ש מ ו  קבוע בדפוס באותיות מרובעות.   בתאוה זו השתמשו איפוא אנשי מעשׂה שבחו"צ והנהיגו להכריז בכה"ע העברים על כל חתונה ועל כל ברית מילה וכו', לאמור: אני פלוני בן פלוני נדב לבי אותי לתת ליא"י, לכבוד המחותנים והזוג, או לכבוד המוליד והיולדת, וכדומה – הכל בשמות מפורשים ומפורטים – "סך"... על הרוב איזו פרוטות. ועתה צא וחשוב: במחיר איזו פרוטות היו לבני אל-מות גם "נדיב הלב" עצמו וגם כל אלה שלכבוֹדם התנדב – וכי יש לך "עסק" יפה מזה? ובכן אין לתמוה על כי נתפשט המנהג במהירות נפלאה ונקבע למשׂא ומתן זה "שוק" תמידי: חובבי ציון עומדים ומוכרים "הכרזות", וכל הרוצים שיצאו להם "מוניטין" בעולם, באים ומשלמים פרוטותיהם וזוכים במקחם, מי בשורה אחת, מי בשתים ומי בעשׂר, הכל לפי ה"סך".

בראשונה נמצאו אמנם בין חו"צ מתי מספר שהיה לבם נוקפם, שהרגישו את הכיעוּר והשתדלו להתרחק ממנו. אבל סוף סוף נסחפו גם הם בזרם הזה בעל כורחם. הגע בעצמך, מה יעשׂה אדם כשחברו מבשׂרהו, שנשׂא אשה או הוליד בן, והוא יודע שלא תהיה רוח המבשׂר נוחה מברכה בלחש, אלא דוקא באזני כל ישׂראל? – וככה נצח ה"נימוס" את המוּסר והתחילו  ה כ ל  מברכים רעיהם בקול רם.  

ולא עוד אלא שבמשך הזמן נתרחב הדבר ונהגו להכריז לא רק על הברכה, כי אם גם על הקללה, לא רק בשביל לעשׂות נחת רוח לאוהבים, כי אם גם בשביל להכעיס את השׂונאים, ביחוד "שׂונאי ציון". אם עשׂה אדם מעשׂה או דבּר דבר או כתב מכתב או מאמר בכה"ע, שיש בו, או שאני רואה בו, הפסד לחבּת ציון או זלזול בכבודה, ומבקש אני לעשׂות נקמה בבעל העבירה ולהלבין פניו ברבים – אין מן הצורך שאאבּד זמני וכוחי בסדור טענות וראיות המוכיחות שגגתו או זדונו, אלא יוצא אני ל"שוק" ועומד ומכריז:  הוו יודעים שפלוני בן פלוני הוא חוטא ומחטיא, או שדברי פלוני הם הבל ורעוּת רוח, והא ראיה... שהרי נדבתי ח"י פרוטות "לבית הספר שביפו" או "לטובת הפועלים"!

וכבר היה מעשׂה בשנה שעברה, באספת חו"צ באודיסא, שאחד מאנשי הוַעד השתמש בשעת הכושר, בהיות בין הנאספים רבים מנכבדי חו"צ מערי המדינה, והרצה לפניהם את טענותיו נגד "הקרבן המָשחת" הזה, עד כמה מסוגל הוא לעורר תאוות רעות ומדות מגוּנות ועד כמה מתנגד הדבר לדרכי אבותינו מעולם בעניני הצדקה,  והן לא נאה לבנין רם ונשׂא כישוב הארץ להבּנות מחורבנם של הרגש המוסרי וטהרת הלב.  וכל המסובּים שמעו את הדברים בכובד ראש, כראוי... והכל נשאר כשהיה.

ועתה, לפני איזו שבועות, התלקחה באחד מכה"ע העברים מחלוקת לשם שמים בין שני סופרים מפורסמים: לאיזה ענין  "מן הישוב" נאה יותר להקדיש את הפרוטות הללו, לבית הספר שביפו או לשכלוּל הפועלים? זה אומר: תלמוד גדול ובית הספר קודם, וזה אומר: לא כי מעשׂה גדול ולפועלים משפט הבכוֹרה. ואני, אִלו ידעתי שדברי יהיו נשמעים, הייתי מכריע ביניהם ואומר: הפרוטות הללו, ינתנו "לעגל", ו"למשכּן" יעמוד רוַח והצלה ממקום אחר.

 

הרב דב כץ, תנועת המוסר, כרך א, עמוד 326‏

בעיקר, היה רבי ישראל מסתייג מעבירות שבין אדם לחבירו, בשעת קיום המצוות. מדרכם של האנשים, שבשעה שיש להם הזדמנות לקיים איזו מצוה מן המצוות הנהוגות והמקובלות עליהם, מרוב התלהבותם ואדיקותם בה, אינם מדקדקים להשקיף, אם לא כרוכה עקב אותה מצוה איזו פגיעה בזכות מי שהוא, בממון, בכבוד, בהנאה וכדומה. ויש אשר נכשלים לעיתים קרובות, מבלי משים, במצוה הבאה בעבירה, המשוללת למפרע כל ערכה וחשיבותה, והם בבחינת "בוצע ברך ניאץ ה'" [תהלים ו. וראה בבא קמא צד. וסנהדרין ו: שדורשים מזה דין מצוה הבאה בעבירה] .

אין הדברים מכוונים להמוני העם, המוכנים, בגלל עליה לתורה, תפילה לפני העמוד, אמירת קדיש וכד' - לבוא לידי מריבה, ולהסתבך בחבילות של עבירות במידות ובמעשה, כגון: כעס, שנאת חינם, קשיות עורף, לשון הרע, הלבנת פנים, גזל זכות הרבים או היחיד, וכו' וכו'. מעשים אלו הם למטה מכל ביקורת ואין לעמוד עליהם. אולם, יש אשר גם תלמידי חכמים מובהקים, המדקדקים במצוה קלה כבחמורה, נכשלים בזה - תוך שטף ושיגרה - מפני שאינם מקדישים למעשים אלו ולזהירות זו תשומת לב מיוחדת.

רבי ישראל היה מצביע על כמה עובדות מאלפות כאלה, במעשי יום יום:

נוהגים בסוף חודש אלול ובעשרת ימי תשובה, לקום בחצות הלילה או בהשכמה ל"סליחות". ויש אשר תוך זריזות המצוה, נכשלים בכמה עבירות:

אין זה מקרה נדיר, שהאיש הזריז יקים רעש בקומו ויעורר את כל בני הבית, ואולי גם את הגרים בשכנותו.

לפעמים, ישנם ביניהם חולים ותינוקות, שהוא גורם להם בזה צער ומכאובים.

ויש אשר יאיץ בעוזרת ביתו לקום בעוד לילה להכין לו תה.

ואם היא יתומה או אלמנה, כרגיל ברוב המקרים, הריהו עובר בזה משום " כל אלמנה ויתום לא תענון " .

מתוך חיפזון, הוא שופך את השופכין למקום שרבים הולכים בו, והריהו גורם תקלה ברשות הרבים.

בבואו לבית הכנסת, יש שאינו מוצא את עמודו במקומו, והוא נוזף בשמש בקהל, והריהו עובר על לשון הרע ומלבין פני חבירו ברבים.

ולפעמים, אשם בנדידת עמודו - דווקא חובש בית המדרש, שניעור כל הלילה, והוא מצער ומבזה תלמיד חכם וכו'.

כך היה רבי ישראל מונה שבעה לאוין חמורים, שעלול אדם לעבור במקרה זה, מבלי להרגיש כלל, ולהיות אחרי הכל שבע רצון מהתלהבותו ב"סליחות" והישגיו בתשובה, מבלי לדעת שיצא כל שכרו בהפסדו [מפי תלמידים ותיקים] .

כן יש אשר האדם, תוך חרדתו הרבה מיום הדין ודאגתו למצבו הרוחני, פניו זועפות כל היום וליבו בל עמו, והוא נכשל ביחסו עם הבריות, מבלי לקבלם בסבר פנים יפות ולדבר איתם בנחת. ויש אשר לפעמים, גם יבוא לידי קפידה וכעס וכדומה. רבי ישראל ציין לדוגמה עובדה אחת שהייתה בו בעצמו: פעם בערב יום הכיפורים, בלכתו לבית הכנסת להתפלל תפילת מעריב, בא לקראתו איש אחד מגדולי היראים, "פחד וחרדת הדין היה נראה וניכר על פניו ודמעתו על לחיו". רבי ישראל פנה אליו באיזו שאלה נחוצה. האיש הירא, "מגודל עצבונו וחרדתו", לא ענה אותו מאומה. "כאשר עברתי מעל פני האיש", מספר רבי ישראל, "חשבתי בלבבי: מה הנני חייב ואשם כי אתה הנך ירא, ותפחד ותרעד מיום הדין. מה זה נוגע אליי? הלא אתה חייב להשיבני על שאלתי בנחת רוח, כי זהו מדרכי הטבה וגמילות חסד" [אור ישראל 118] .