בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

אהבה

אתי שילה בן ישר, 4/7/2012

מקצוע: תורת חיים
נושא: אהבה

מטרות היחידה:

הבנת כוחה של האהבה

מודעות לסכנות הגלומות באהבה קיצונית

ביאור סוגיית היחס הראוי לשוני בין בני הזוג

הכרה בהשפעת משברים על הזוגיות

בירור ההבדל בין התאהבות לאהבה

עיסוק בדרך לטיפוח אהבה שאינה תלויה בדבר

ראיית אהבת איש ואישה כבסיס לאהבת ה'

ביאור הביטויים: " עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה", "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה" "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ", "אהבה מקלקלת את השורה" "אהבה שתלויה בדבר", "אהבה שאינה תלויה בדבר".

 

מקורות החובה בפרק זה הם:

שיר השירים, בראשית רבה, מהר"ל, בראשית כ"ט ופרשנים, ברטנורא על אבות, רש"ר הירש, יושר דברי אמת

מקורות בחירת החובה בפרק זה הם:

שני מקורות נוספים מתוך האסופה הקיימת. 

 

מהלך היחידה: (בסוגריים-תשובות התלמידים)

מושג האהבה המונח בתשתיתו של הקשר הזוגי עבר טרנספורמציה בעידן המודרני. מונחים כמו "אהבה ממבט ראשון" "התאהבות" ותמונות מסרטי הוליווד למיניהם ממלאים פעמים רבות את התוכן מאחורי המילה היפה והעשירה: "אהבה". בפרק זה נבקש להעמיק במושג האהבה ולפגוש את המובנים ההופכים את הרגש החי והחשוב הזה לגשר יציב ועמוק בקשר בין איש לאישה.

משרד הפרסום בו אתם עובדים ביקש מכם לעצב לוגו למושג "אהבה". על הלוגו להכיל איור/תמונה /צורה המייצגים לדעתכם את המושג. אין להשתמש במילים.

 

שיר השירים ח' , ד-ז.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם

מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

 

1. כלפי מי מופנית שבועה זו? (אויבים חיצוניים לזוג, חברות של הרעיה)

2. מה ניתן ללמוד על מערכת היחסים בין בני הזוג מהשבועה? (על האמון והביטחון של שני בני הזוג בזוגיות. הבועה אינה באה לחזק את האהבה אלא כדי להתריס בפני האויבים: לא ניתן לפתות אותנו. לא תצליחו להפר את אהבתנו.)

מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר

1. מדוע לדעתך,  נבחר דווקא המדבר כמקום המפגש של הרעיה ודודה? (מבודד ועל כן אין מי שיפריע לזוג האוהבים, אסוציאציה ל"לכתך אחרי במדבר"-הרעיה סומכת על הדוד)

2. בשיר השירים רבה נאמר:"מי זאת עולה מן המדבר - עילויה מן המדבר", המדרש רואה במילה "עלה" משמעות של התעלות. הסבירי את דברי המדרש.

(האהבה של הרעיה מתעלה, הרעה מתעלה על עצמה ומקריבה בכך שהיא הולכת עם הדוד למדבר, הרעיה מתעלה בעיני הדוד)

מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ

איזה רגש מבטאת ההתרפקות על הדוד? (געגועים)

תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ

שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:

שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ

כיצד מבטא דימוי החותם את הקשר בין הרעיה לדודה? (משמעות החותָם - כמו חתימה אישית של בעליו - החותם הוא החותמת האישית המזהה את האדם. נהוג היה לשאת את החותם על טבעת שכרוכה סביב האצבע או לתלות אותו על פתיל על הצוואר. הרעיה מבקשת קִרבה, מבקשת שהגבר יאמץ אותה אל לבו ולא ייפרד ממנה, כשם שאין אדם נפרד מחותמו. ביטוי של קִרבה ושייכות, לבלי הַפְרֵד. החותם מטביע את רישומו. רש"י: "בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך שלא תשכחני ותראה. חותם-כמו טבעת של מלך. הרעיה והדוד הם כמו מלך ומלכה בעיני עצמם; הטבעת מעוררת אסוציאציה להתחייבות ולנישואין; חותם היא חפץ המשקף את אישיות בעליו; ביטוי של קִרבה ושייכות, לבלי הַפְרֵד. כשאדם שומר את היקר לו מכל משמר, וזוכרו לעולם.)

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה  וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ

 

1. מי הם אותם מים רבים שלא יוכלו לכבות את האהבה? (אלה שמקנאים בבני הזוג, הצרות)
2. האם הדימויים של עוצמת האהבה המופיעים בפסוק זה הם חיוביים או שליליים? (כוחה של האהבה גדול ביותר, ומוליך את האוהב לקצוות של רגש ושל התנהגות.
פסוקים אלה מעלים כמה תוֹבנות על כוחה של האהבה ועל הסכנות הגלומות בכל קיצוניות. הפסוקים מפרטים מגוון רחב של תופעות: האהבה פירושה קִרבה רבה, אולם היא גם מאפשרת הַקרבה, מביאה עד כלות הנשמה (המוות), מקצינה לקנאה שמגבילה את האהוב ומייסרת את האוהב, בלתי ניתנת לכיבוש, וגורמת לאדם "לאבד את ראשו" עד שהחברה תבוז לו. תיאורי עוצמת האהבה מבהילים, עזים ומאיימים: מוות, שאול, רשפי אש=ניצוצות ולהבות, שלהבות. זה הצד הכואב של האהבה; האש והמים הם בעלי עוצמה ולכן הדימוי הוא חיובי; הלהט שבאש יכולה להיות גם חיובית וגם שלילית; דימוי האש הוא שלילי, כי אש מסמלת תאווה; האסוציאציה המתלווה לאש היא שריפה ולכן הדימוי הוא שלילי ; אש מסמלת כעס-"חמתו בערה בו", לכו הדימוי הוא שלילי; האש מחממת, מאירה ומשמשת לבעירה ולכן דימוי האש הוא חיובי; השימוש בדימויים קשים: מוות, שאול, רשפי אש=ניצוצות ולהבות, שלהבות מרמז על הצד הכואב של האהבה).
 

אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:

פסקי את הפסוק והסבירי את בחירתך. (אפשרות 1. נקודה בסוף הפסוק. קביעת עובדה-את האהבה אי אפשר לקנות בכסף, ואם אדם ינסה לקנותה, בסופו של דבר הוא יתבזה על ידי החברה כולה, ובוודאי על ידי מושא כמיהתו.
אפשרות 2. סימן שאלה בסוף הפסוק. תמיהה-האם באמת יבוזו לו על אהבתו הגדולה???)

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה נה ד"ה ח וישכם אברהם

 וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, אר"ש בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב וישכם אברהם בבוקר וגו' ולא היה לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, שנא' (במדבר כב) ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו ולא היה לו כמה עבדים אלא שנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה שנאמר (בראשית מו) ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו וכי לא היה ליוסף כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה דכתיב (שמות יד) ויאסור את רכבו ולא היה לו כמה עבדים אלא שנאה מקלקלת השורה.

1. מהי ה"שורה" הנזכרת במדרש? (מה שצריך, מה שראוי, מה שהחוק מחייב, מה שתקין, דֶּרֶךְ הַיּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הַמֻּחְלָט, מנהגו הרגיל של האדם).
2. אלו תכונות מאפיינות את המעשים הנזכרים במדרש?

(דביקות ומסירות)

3. המדרש עורך שתי השוואות בין אהבה ושנאה, המקלקלות את השורה. מה ניתן ללמוד על כוחה של האהבה מהשוואות אלה?

(אהבה היא כוח חזק מאד. חזק עד כדי כך שביכולתו לשנות את סדרי העולם..., השפעה על הדורות הבאים: אמר ר' שמעון בר יוחאי. תבוא חבישה כנגד חבישה. תבוא החבישה שחבש אברהם אבינו מתוך אהבה לעשות רצונו של מקום ותעמוד כנגד החבישה שחבש בלעם., בבואו לקלל את ישראל, 400 שנה אחר כך.

תבוא אסירה שאסר יוסף את מרכבתו, לקבל את פני אביו, ותבוא כנגד האסירה שאסר פרעה את מרכבתו , 200 שנה אחר כך. ר' ישמעאל מוסיף שתבוא חרבו של אברהם אבינו שהניף אותה לשחוט את יצחק, ותבוא כנגד חרבו של פרעה, שנאמר בשירת הים שפרעה אומר "אריק חרבי".

ראינו שמעשהו של אברהם אבינו המשיך להשפיע על עם ישראל, שנים רבות אחרי שקרה, רק לפני חודש וחצי תקענו בשופר בראש השנה, לזכרו של האיל, שנשחט במקום יצחק, וקראנו בתורה על עקידת יצחק, ע"מ להזכיר לקב"ה את מסירותו של אברהם אבינו, שזכותו עומדת לנו עד היום הזה.)

4. תארי מקרה שארע לך או ששמעת עליו שבו אהבה או שנאה קלקלו את השורה. (הָאָב הַמַּעֲלִים עַיִן מֵהִתְנַהֲגוּתָהּ הַפְּרוּעָה שֶׁל בִּתּוֹ, בְּשֶׁל אַהֲבָתוֹ אֵלֶיהָ - אַהֲבָתוֹ מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה.)

 

גברים ממאדים נשים מנוגה

 ניגודים נמשכים/מצא מין את מינו? (הפכים נמשכים, אם דומים מדי זה משעמם)

אנשים שונים זה מזה. רקע שונה, תכונות שונות ניסיון חיים שונה, נטיות שונות, תחביבים שונים.

לפניכן ארבע סיטואציות שונות מחיי נישואין. כל זוג תלמידות מציג סיטואציה אחת. בחרו להציגה על פי אחת משתי הגישות למשיכה בין בני זוג: "ניגודים נמשכים זה לזה" או "מצא את מין מינו".

הנחייה לצופים: אתם יועצים לענייני זוגיות. זהו את המצב ויעצו לבני הזוג כיצד לנהוג.

מוחצן-מופנם. האירוע: יום הולדת. אשתך רוצה ארוחה זוגית רומנטית לכבוד יום ההולדת; הוא מעדיף מסיבה רועשת עם 50 מחבריו הטובים.

 

חושב או מרגיש: הילדים רבים. הילד הבכור מציק לאחיו הצעיר. האשה מוטרדת מאד מקולות המריבה שנשמעים באופן קבוע מחדר הילדים ומחוסר הצדק ונוזפת בבנה הבכור. הבעל סבור שצריך לתת לילדים להסתדר לבד.

 

מציאותי או אינטואיטיבי: לכבוד יום הנישואין כל אחד מבני הזוג בוחר במתנה לבן זוגו. האשה יודעת שבעלה צריך גרביים ואילו הגבר סבור, שלמרות שהמצב הכלכלי לא מאפשר זאת, אפשר לרגל המאורע לרכוש לאשתו חבילת פינוק בספא היוקרתי בבית המלון המפורסם.

 

שופט או משקיף: לקראת החופשה הגדולה הפתיעה האשה את בעלה בהזמנת חופשה זוגית למשך השבוע הקרוב. הבעל לא מבין כיצד יוכל להודיע בפתאומיות בעבודה על היעדרות. ובכלל-מה יהיה עם הילדים?

הוא גם היה רוצה לבדוק תאריכים אפשריים נוספים לחופשה ולהשוות מחירים בין חבילות נופש נוספות.

 

כיצד יש להתייחס לשוני בין בני זוג?

 

מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב אהבת ה' .

.. .ומשמע מן הכתוב הזה, כי עיקר האהבה הוא לריע שלו מפני שהם שווים ודומים ולכך שייך בהם אהבה. ולפי זה יש לשאול כאשר מצינו שאהבה היא לריע שלו במה שיש להם שיתוף וחיבור והדברים הרחוקים זה מזה אין בהם אהבה, אף כי קצת מן החכמים חשבו כי האהבה היא יותר אל דבר שהוא הפכו כמו אהבת איש לאשה והרי זה זכר וזו נקבה והם מחולקים אינם שווים, והראייה שהאהבה לדברים שאינם שווים כי כל אהבה הוא חיבור וכל חיבור הוא לדבר שאינו דומה, כמו האדם שיש בו חמימות מתחבר אל דבר הקר שהוא הפך זה והארץ היבשה מתאווה למטר, והשנאה בין השווים והדומים כמו שאמרו (ב"ר פל"ט) כל אומן שונא את בני אומנותו וגם תלמידי-חכמים שבבל שונאים זה את זה (פסחים קי"ג,ב') כי דבר זה שאין אחד אוהב עצמו לכך כל אשר הדבר רחוק ממנו אוהב אותו.

לפי זה אין קשיא אף על גב שהשם ית' נבדל בלתי גשמי והאדם בשר ודם בעל חומר, שייך בזה אהבה. אך הדבר הזה אי אפשר לומר שיהיה כך, שהרי מצינו בחוש הפך זה. כי בני אדם שהם מתדמים באומה אחת אוהבים זה את זה, ואמרו חכמים (ב"ק ד"ב, ב') לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו, ומה שאין אהבה לעצמו מפני כי האהבה הוא התשוקה אל הנאהב ואין כאן תשוקה כי הוא עצמו. ולכך האהבה בין איש לאשתו כי הוא הדביקות הגמור עד שנעשים דבר אחד ויש בזה תשוקה, ואם כן האהבה מצד שהם דבר אחד ומצד הזה הוא האהבה. וכן מה שהוא משתוקק החם לקר הרי הקר הוא השלמתו ולפיכך הם כמו דבר אחד לגמרי, וכן בכל מקום שהדבר מתאווה אל דבר- שהוא הפכו הדבר הזה מפני שיושלם באותו דבר ומכיוון שיושלם בו נעשה עמו דבר אחד ומצד זה האהבה...

(על פי הרב זאב זלצר, שנת תשמ"ה, השקפת עולמה של היהדות ע"פ משנת המהר"ל מפראג, פרשת חיי שרה, בראשית פרק כ"ד פס' ס"ז) הוי אומר: האהבה הטהורה שבין איש לאישה היא במילים אחרות, רצון להגיע לשלמות. כל אחד מהשניים שואף להשלים את התכונות החסרות לו ונמצאות אצל זולתו, וכך מתקשרים הם זה לזו. שאיפה זו להשלמה היא מקור הקשר הנפשי שבין האיש והאישה והיא הבסיס העיקרי לרגש האהבה הטהור המקשרם זה לזו.)

כיצד היה משיב המהר"ל מפראג על השאלה כיצד יש להתייחס לשוני בין בני זוג?

 

מדרש תמונה:  

    

 

 

 

 

 

 

 

יעקב ורחל ציורו של גוסטב דורה (המאה ה-19)

1. קראי את המקור הבא. מה הן השאלות שמתעוררות למקרא הקטע ?

(למה יעקב עבד במשך חודש למרות שהוא בן משפחה? למה החליף לבן את רחל בלאה? למה היו עיני לאה רכות? למה יעקב בכה? מהי משמעות הביטוי "ויאהב גם את לאה מרחל"? האם נהג יעקב נכון כשנשק לרחל?)

 

בראשית פרק כט, פסוקים י'-ל'

י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

(יא) וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

(יב) וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:

(יג) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:

(טו) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:

(טז) וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:

(יז) וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:

(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:

(יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:

(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:

(כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:

(כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:

(כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ:

(כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה:

(כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:

(כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:

(כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

(כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:

(כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:

(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

 

 

2. לפנייך יומנו/ה של יעקב/רחל (לפי בחירתך). לכל דף ביומן יש כותרת.

בחרי באחת הדמויות.על פי הכותרת שבראש של דף ביומן תארי את תחושותיה, מחשבותיה ותוכניותיה. 

 

 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:

______________________________________________________

______________________________________________________

 

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

______________________________________________________

______________________________________________________

 

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ:

______________________________________________________

______________________________________________________

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים:

וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ:

וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:

וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:

וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:

וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:

________________________________________________

________________________________________________

 

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:

 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ:

 וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה:

______________________________________________________

______________________________________________________

 

 

______________________________________________________

______________________________________________________

 

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:

מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

______________________________________________________

______________________________________________________

 

וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה:

 וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה:

 וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

______________________________________________________

______________________________________________________

 

1. העתיקי מכותרות דפי היומן את הביטויים המבטאים את רגשותיו העזים של יעקב לרחל.

2. מה לדעתך, גרם להתפתחות רגשות עזים אלה? בססי דברייך על הפסוקים ועל דברי ספורנו בפירושו לפסוק ל'.

 

ספורנו,בראשית  כ"ט, ל':

ויאהב גם  את רחל – לא בשביל האישות (=יחסי האישות) אבל גם באשר היא רחל, בשביל מעשיה הנמשכים מצורתה האישיית (=אופייה)

3. מה הם הקשיים עימם היה על יעקב ורחל להתמודד לפני נישואיהם ולאחריהם? בססי דברייך על הפסוקים ועל דברי אור החיים בפירושו לפסוק ל'. (אחות גדולה רווקה, אב רמאי, ציפיה של שבע שנים, ציפיה של שבע שנים נוספות, אישה שניה, אישה שנבעלה ראשונה, שיגרה)

 

אור החיים, בראשית כט, ל

ותמצא כי לפי הטבע ההתמדה (=הרגילות) תמעיט אהבה, וכמו שאמר הכתוב (משלי כ"ה י"ז) פן ישבעך ושנאך... ולזה רמז הכתוב באומרו ויבוא גם אל רחל, בתוספת קביעות ואף על פי כן גם אהב אותה ולא נתמעטה האהבה... הגם שהיה מתמיד אצלה... יעקב היה אוהב את רחל מצד עצמה, ונוסף על אהבה זו עוד הוסיף בה אהבה מצד לאה, כי ראה את זו כנגד זו ונגלה ביותר יתרונה של רחל."

 

פירוש הרש"ר הירש, בראשית, כ"ד, ס"ז:

זו תכונה, אשר, ברוך ה', לא ניטשטשה בזרע אברהם ושרה, יצחק ורבקה! ככל שהוסיפה להיות אשתו, כן גדלה אהבתו!

כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון, כך נוסדים הנישואין, רוב הנישואים בישראל, לא על יסוד התשוקה, אלא על פי שיקול התבונה. הורים וקרובים נמלכים בעצמם, אם הצעירים מתאימים זה לזו;

משום כך גוברת האהבה, ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו.

אך רוב הנישואין בעולם הלא-יהודי נגמרים על פי מה שהם קוראים "אהבה", ואין לו לאדם אלא להציץ בתיאורי הנבילות הלקוחים מהחיים, כדי להיווכח מיד, מה רבה שם התהום בין ה"אהבה" שלפני הנישואין לבין זו שלאחריהם, איך הכל אחר-כך תפל וחסר טעם, מה שונה הכל מתיאור הדמיון, וכו'. "אהבה" זו הייתה עוורת, ועל כל שעל בעתיד – אכזבה;

מדוע השתמש רש"ר הירש במלת "דמיון" לתאר אהבה עיוורת שלפני הנישואין? (מפני כמה סיבות. פגישות קצרות הנערכות בין העלם והעלמה אינן מספקות מידע אמתי מה טיב האופי והתכונות הנפשיות של השני. והרי משך הפגישה כל צד "מציג" התנהגות נאותה, חביבה וחיננית. האמת יוצאת לאור רק בחיי יום יום, כאשר האדם נמצא בלחץ מפני עבודתו, או מפני צער גידול בנים, או מפני בעיות כלכליות. אז נוצצים החוצה פרטים לא חביבים של עצבנות, של כעס, של מרירות. כמו שכל עלם ועלמה מתייפים לקראת הפגישה בבגדים יפים, בטיפול קוסמטי ובחיוכים מקסימים, כך הם מכינים את אופי השיחה שתהיה על מי מנוחות, לכל משך זמן הפגישה. והא כיצד יבחנו זה את זו?
עוד בעיה כרוכה באופני ההיכרות שבימינו, הרי העלם והעלמה הם מחוסרי ניסיון חיים. הם לא ראו מצבי מפח נפש אצל זוגות אחרים והם דנים לפי התרשמות ראשונית. באמת ההורים שלהם יותר מלומדי חיים ויוכלו לייעץ להם ממה ליזהר. אבל פעמים רבות הצעירים אוטמים את אוזניהם ומסרבים לשמוע הערות מצד המבוגרים מהם; אדרבה כועסים עליהם מפני כל התערבות. התפקיד של ההורים הוא לשלם את הוצאות החתונה, הבית והריהוט. אבל אוי ואבוי להם אם יביעו דיעה המנוגדת לדעתם של הצעירים. ולכן מתרבים מקרי הגירושין בזמננו, מפני אכזבות מרות שלאחרי תקופה ראשונה של הנישואין, והקסם כבר נשחק ומרגישים את עצמם מרומים.)

לא כן הנישואין בישראל, שעליהם הוא אומר: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה! שם החתונה אינה שיא הפריחה, אלא השורש לאהבה! ועתה עוד ארבע מילים, אשר אין כמותן ליופי ושגב, מאז הביא ה' את חוה לאדם, ועד אחרית הימים.

וינחם יצחק אחרי אמו -  גבר בן ארבעים, שאינו מוצא ניחומים על מות אמו הישישה, הנה הוא מתנחם באשתו, זו עמדת האשה בישראל, עם פטירת שרה רחקה מהבית הרוח והנפש הנשית. יצחק חזר ומצא את האם באשתו, (משום כך: "משהביאה האהלה – נדמתה לו כשרה אמו" – עי' בראשית רבה ס, טו) הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנכתב אי פעם על כבוד האשה ואצילותה - הנה, הוא כתוב במעשה האבות על ספר התורה לישראל.

 

יושר דברי אמת: הרב משולם פייבוש מזבריזא

ועניין ההתקשרות אפרש לך קצת מה שאני מבין לפי קט שכלי. כבר ידעת... כי כשהאדם מתעורר לאהוב דרך משל את בנו אפילו שלא בפניו, ובוער בלבו אהבתו, זה האהבה המתעוררת מקשרת נשמת שניהם באותו רגע - אף על פי שהם רחוקים זה מזה. משני טעמים: א' ברוחניות אין שייך ריחוק מקום... טעם ב' והוא עניין אחד עם הראשון, כי אהבה לא יהיה אלא בין ב' בני אדם המכירים זה את זה שראו עצמם פנים בפנים, כמבואר בשולחן ערוך או"ח (ס' רכ"ה) לעניין מי שרואה את חברו לאחר זמן לברך על ראייתו, ואז בעת ראייתם זה את זה ונתקשרו אז באהבה זה לזה נחקק דיוקן כל אחד במחשבת חבירו, וכל מחשבה יש לה קומה שלימה.

1. ניתן למצוא בדברי הרש"ר הירש ובדברי הרב משולם פייבוש מזבריזא פיתרון לאחד הקשיים שציינת בתשובתך לשאלה 3 על בראשית פרק כט, פסוקים י'-ל'. מהו הקושי ומהו הפיתרון שמציע כל אחד מהם? (שחיקה בחיי הנישואין, איך אפשר להכיר באמת לפני הנישואין: הפגישות קצרות ולא מאפשרות להכיר את האדם לעומקו ואין דרך לבחון את דרך ההתמודדות של האדם עם מצבים שונים פחות נעימים. רש"ר הירש: מתבוננים בטיב מדות הטובות של האדם שמציעים לזיווג, ואהבה אמיתית בוא תבוא במרוצת הזמן, ככל שיתנהגו זה עם זו ביושר וכנות, בהגינות והתחשבות...

הרב משולם פייבוש: דווקא הראייה, החיים המשופים תורמים להיכרות וממילא להעמקת הקשר)

2. האם קשיים, שבני הזוג מתמודדים עימם, מחזקים את הזוגיות או מחלישים אותה?

 

"וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵוּ \{וַיֶּאֱהָבֵהוּ\} יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ." (שמואל א' פרק י"ח, פס' א')

"וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד." (שמואל ב' פרק י"ג, פס' א')

בשני הפסוקים נזכר השורש א.ה.ב.

קראי את המקורות הבאים והשווי בין סיפור אהבתם של דוד יהונתן לסיפור אהבתם של אמנון ותמר.

 

שמואל א', י"ח:

(א) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵוּ \{וַיֶּאֱהָבֵהוּ\} יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ:

(ב) וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו:

(ג) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ:

(ד) וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ:

פרק י"ט:

(א) וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד:

(ב) וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ:

(ג) וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ:

(ד) וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד:

(ה) וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם:

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת:

 

שמואל ב' פרק יג:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד:

(ב) וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה:

(ג) וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד:

(ד) וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב:

(ה) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ:

(ו) וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ:

(ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה:

(ח) וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלָושׁ \{וַתָּלָשׁ\} וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת:

(ט) וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו:

(י) וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה:

(יא) וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי:

(יב) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת:

(יג) וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ:

(יד) וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:

(טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי:

(טז) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ:

(יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

(יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

(יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

 

שאלה לדיון: דייג אוהב דגים?

(אוהב את טעם הדג, אוהב את עצמו. אם היה אוהב את הדג היה משחרר אותו)

 

אבות ה', טז:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר: בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן.

האם יש אהבה שאינה תלויה בדבר? (שתלויה באוהב ולא בנאהב?)

(על פי הרב ראובן פיירמן: קשה. לכן, מתאמנים. אף פעם לא נמצא מישהו שהוא מספיק טוב. טעם יש משהו שחסר. אם האהבה תלויה בדבר תמיד תהיה בלתי מרוצה. אין אדם אידיאלי. לכן אל תחפשו לאהוב מישהו שהוא מושלם.

בגלל התכונות שקיימות באדם הנאהב (אהבה שתלויה בדבר) האהבה תלויה בנאהב עצמו.

היא צריכה להתאים לי. אתה צריך ללמוד להתאים לה. אתה חייב להיות מוסרי בלי שום סיבה. אם יש משהו שגורם לך לא להיות מוסרי אז אתה לא מוסרי. אותו הדבר לגבי אהבה. אתה חייב לאהוב מישהו בעולם. אותו מישהו קרוב-בן זוג. אותו אתה חייב לאהוב. ברגע שזו התפיסה שלך הרגש מתעורר.  בעקבות המחשבה הנכונה.

אפשר להתחיל באהבה שתלויה בדבר, ואח"כ להפוך אותה לאהבה שאינה תלויה בדבר. רק שידע שזה לא האידיאל, זו לא השאיפה. אם רואים שאין התאמה לא צריך להמשיך, כדי שלא תתגנה עליו בהמשך. כי כתוב "ואהבת לרעך כמוך", ואם אתה לא מסוגל לאהוב אותה-אין טעם בקשר.

אתה בוחר מישהי שמתאימה מבחינת התכונות ובורא קשר והופך אותו לכזה שהיא היחידה שמתאימה לך.  מה שאני כולל במושג האני שלי-זו אהבה. לכן אני לא אוהב בננה אלא היא טעימה לי. אני לא אוהב את האוטו אלא האוטו נוח לי. אני אוהב דברים גדולים. לא להשתמש במילה אהבה. לא אהב יעקב את עצמו ואת הנוחיות שלו והנעימות שבנוכחות רחל אלא אהב אותה=בגללה ולכן לא אכפת לי אם אני נהנה מהקשר ואוהב אותה גם לפני שאנו נשואים. ולכן שבע שנים היו בעיניו כימים אחדים למרות הציפיה.)

עייני שנית בשני סיפורי האהבה ומצאי בהם ביסוס לקביעת המשנה שאהבת אמנון ותמר היא אהבה, שתלויה בדבר ולעומתה אהבת דוד ויהונתן היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

 

פירוש ברטנורא על מסכת אבות פרק ה משנה טז

(טז) כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל - שאינו מתקיים. כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה. גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים. כגון אהבת הצדיקים והחכמים. אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינו בטל. כך אין האהבה בטלה:

 אהבת אמנון ותמר - מפני יפיה:

 אהבת דוד ויהונתן - להשלים רצון קונם דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

 

משנה מסכת ידים פרק ג

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרֵאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

הסבירי את דברי רבי עקיבא לאור מה שלמדת בפרק "אהבה".

 

(אהבת ה'-עמ"י אינה תלויה בדבר. חז"ל אמרו ורבי עקיבא יישם:"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" אפילו נוטל נפשך ממך. גם אז אתה אוהב אותו, שברי אהבתך לה' אינה רק בתנאי שהוא מספק את צרכיך. ואילו אהבת ה' את עמ"י אינה בתנאי שיישארו נאמנים לדרכו. שיר השירים אם כן מלמד מהי אהבה שאינה תלויה בדבר.)

 

נספח:

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם:

חרף הפרימיטיביות – הגופנית והנפשית – שהייתה טבועה בהכרח בחיים שבמחנה ריכוז, היה מקום להעמקת חיי הרוח. אמנם אנשים בעלי לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואליים עשירים, אפשר שנתייסרו בייסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית הייתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית. רק כך מתבאר לנו דבר שנראה לנו כפרדוכס: דומה שלא מעטים מן האסירים שהיו פחות איתנים במערוכתם, עמדו בתלאות המחנה יותר משעמדו בהם אסירים חסונים יותר בגופם. כדי להבהיר את דברי אלה, אני רואה צורך להסתמך על חוויה אישית שלי. הבה אספר, מה קרה באותן שעות של השכמת הבוקר שבהן היה עלינו ללכת אל אתר עבודתנו.

נשמעו פקודות קולניות: "פלוגה קדימה צעד! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! לפי הראשון –הסתובב! שמאל ושמאל ושמאל ושמאל! כובעים הסר!" מלים אלה מהדהדות באזני אף עתה. בהישמע הפקודה "כובעים הסר! עברנו בשער המחנה והזרקורים כוונו אלינו. מי שלא צעד נאה ספג בעיטה. ואוי לו למי שמחמת הקור הוריד את מצנפתו על אזניו – לפני שניתנה רשות לכך.

דשדשנו בחשיכה לאורך דרך היציאה האחת מן המחנה, כשאנו מדלגים על אבנים גדולות ומבוססים בשלוליות נרחבות. הזקיפים המלווים אותנו לא פסקו מלצרוח כלפינו ומלהאיץ בנו בקתות רוביהם. בעלי רגליים פצועות נשענו על זרועות שכניהם. לא נשמעה כמעט מלה; רוח הכפור לא עודדה את הדיבור. האיש שצעד על ידי, הסתיר את פיו מאחורי צווארונו הזקוף ולחש

לי פתאום: "אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! אני מקווה, כי טוב להן יותר במחנות שהן נמצאות בהם ואינן יודעות מה עולה בחלקנו". דברים אלה עוררו ברוחי הרהורים על אשתי. דשדשנו הלאה לאורך קילומטרים, רגלינו מועדות על פני מקומות קפואים, ובעוד אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו, מרימים איש את רעהו וגוררים זה את זה הלאה, לא נאמרה מלה, אך שנינו ידענו: כל אחד מאתנו מהרהר באשתו.יש והסתכלתי בשמים שכוכביהם היו דועכים ואורו החכלילי של השחר היה מתפשט והולך מאחורי עננה קודרת. אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא, אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה.

מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה –בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו...

אדם שצעד לפני מעד וההולכים אחריו נפלו עליו. הזקיף חש למקום והניף את מגלבו על כולם. בדרך זו שובשו מחשבותי לרגעים מספר. אך עד מהרה מצאה נפשי את הדרך לחזור מהוויית האסיר אל עולם אחר, ושבתי לדבר עם אהובתי: שאלתי אותה שאלות והיא השיבה, והיא פנתה בשאלות אלי ואני עניתי.

"עמוד!" הגענו אל אתר עבודתנו. הכול אצו אל הצריף החשוך בתקווה לקבל כלי עבודה הגון. לכל אסיר ניתן את או מעדר.

"וכי אינכם יכולים להזדרז, חזירים שכמותכם?" לא יצאה שעה ארוכה ותפסנו את המקומות בתעלה שעבדנו בהם אתמול. האדמה הקפואה נתפצפצה תחת מכות המעדרים וניצוצות ניתזו. האנשים היו דמומים, מוחותיהם קהויים.

לנגד רוחי עמדה דמות דיוקנה של אשתי. מחשבה אחת חלפה במוחי: לא ידעתי אפילו אם היא עדיין בין החיים. רק אחת ידעתי – ודבר זה למדתי היטב: האהבה מפליגה הרחק מעבר להתגלמות הגופנית של הנפש האהובה. היא מוצאת את משמעותה העמוקה ביותר בהווייתה הרוחנית, בישות הפנימית. השאלה אם אותו אדם מצוי או אינו מצוי עכשיו, אם הוא חי או איננו חי, ניטלת ממנה משמעותה באופן מן האופנים.

לא ידעתי, אם אשתי עודנה חיה ולא היה בידי לברר זאת (כל ימי מאסרי לא קיבלתי מכתבים ולא יכולתי לשלוח מכתבים). אך באותו רגע חדל הדבר להיות בר משמעות. לא היה לי צורך לדעת; לא היה דבר אשר יגרע מעוצמת אהבתי, יסיטני ממחשבותי ומדמות דיוקנה של אהובתי. סבורני כי לו ידעתי אז שאשתי מתה, עדיין הייתי למרות ידיעה זו, מתמכר להסתכלות בדמותה, וכי שיחתי הערטילאית עמה הייתה לא פחות חיה ומספקת:

"שימני כחותם על לבך ... כי עזה כמוות אהבה"

 

 

מקורות עזר למורה להובלת הדיון:

*מאמרו של יהודה איזנברג: "השבעתי אתכן בנות ירושלים"

* פירושו של רבי ישעיהו מטראני על שיר השירים

* שיעורו של הרב יהושע שפירא: "ישמח ה´ במעשיו" לפרשת שלח לך. 

* דבר התורה של אריאל גיספן לפרשת וירא. 

* מאמרה של אמונה ברוורמן: "האם בן זוגך משגע אותך?

* מאמרה של מירי עמנואל מנחת נישואים מטעם י.נ.ר. (יועצי נישואין רבניים בישראל): "משמעות האהבה הטהורה בחיי הזוג"

* מאמרו של אסף אזולאי: ""הסיף והספר" - לפרשת ויצא".

*מאמרו של אדמיאל קוסמן: "נשיקת יעקב לרחל"

* מאמרו של הרב משה צוריאל: "יהדות: מצות תוכחה, אבל בצורה נעימה". 

* תשובתו של מנשה ישראל במדור השו"תים של אתר הידברות לשאלה הנושאת את הכותרת: "איך יעקב נישק את רחל?". 

* מאמרו של הרב משה צוריאל: " כיצד בוחרים בן זוג ובת זוג".את המאמר ניתן למצוא באתר ישיבת בית אל בכתובת: 

* שיעורו של הרב ראובן פיירמן: "אהבה שאינה תלויה בדבר. 

* מאמרו של הרב שלמה אבינר: "אתה אוהב את בן הזוג או את עצמך". 


תגיות: אהבה, זוגיות, עבודת ה', מידות