בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

השפעת אירועים בחיים על עיצוב הזהות

רעות ברוש, 3/7/2012

מקצוע: מחשבת ישראל
נושא: אני עצמי

השפעת אירועים בחיים על עיצוב האני

 

א.     כל אחת מקבלת דף גדול, אותו היא מחלקת לשלושה חלקים

כעת כל בת מתבקשת לחשוב על איזשהו אירוע, התרחשות, מקרה, שהיה משמעותי בחייה

ב.      מחלקים צבעים וכד', המשימה: בחלק אחד של הדף- לצייר/ לכתוב את האירוע. בחלק השני לצייר/ לכתוב את ההשפעה שהיתה לו עלי ובחלק השלישי לצייר/ לכתוב 'סוף אחר לסיפור'- איך אותו אירוע היה יכול להשפיע עלי בדרך אחרת.

ג.       סבב שיתוף (לתת זמן לכל העניין כי יכולים לעלות הרבה דברים משמעותיים)

 

ד.      כעת לומדים את סיפורו של אלישע בן אבויה. יש סיפור מסגרת שהוא השיחה ומה שקורה בין אלישע בין אבויה לתלמידו המובהק והאוהב רבי מאיר, ובתווך ישנם חמישה סיפורים קצרים שכל אחד מהם מנסה לתת תשובה אחרת לשאלה למה אלישע בן אבויה כפר. כל אחד מתאר אירוע אחר שהתרחש בחייו והשפיע עליו באופן זה

ה.      מתחילים בשיחה של אלישע ורבי מאיר על דרשת השבת של רבי מאיר- מה משמעות הפרשנות השונה לפסוקים- האם הכל מוכתב מאז הראשית או שיש אפשרות לשינוי ותיקון (מ' המתוך או מ' היתרון) השיחה ביניהם היא קריטית להבנת הרקע, כל הגמרא עוסקת בשאלה הזו מכיוונים שונים- האם דברים שקרו לי בחיים חורצים את דיני לגורל והשתלשלות חיי או שיש בידי הכוח לבחור ולהשפיע כיצד לקחת את הדברים?

ו.        לאחר לימוד הגמרא כולה, כותבים את כותרות הסיפורים הקצרים על הלוח. תוך הדגשת תפקידם השווה- להסביר את כפירתו של  אלישע. (הסיפורים: ברית המילה, בת הקול, שילוח הקן, רבי יהודה הנחתום, הריח בהריון)

ז.       כל בת בוחרת סיפור אחד וכותבת אותו בגוף ראשון , תוך אפשרות להיות נאמנה לגמרי למקור או לכתוב לו סוף אחר. סבב שמיעה, ודיון מה עלה מתוך הסיפורים- בעצם המחלוקת בין רבי מאיר לאלישע בן אבויה- איך להתייחס למה שקורה לנו בחיים.

ח.      סיימנו עם השיר של יונה וולך 'החיים שיש לך' (רעיון של אתי בן ישר) שמדבר על נקודת מבט מפוייסת על החיים רצון לתיקון, על היכולת שלנו לבחור איך להביט על העבר שלנו ועל הדברים המתחוללים בחיינו.

ט.      לקריאת הרחבה בבית- הרב סולובייצ'יק על נקודה זו.

 

שובו בנים שובבים

 

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חמש דרשות, מטל השמים ומשמני הארץ, עמ' 124- 127

מאמינים אנו, כי יהודי, אעפ"י שהוא שקוע עמוק- עמוק בחטא, בגסות ובחומריות, עדיין נשאר נר ה' נשמת אדם דולק בקרבו, ואסור לשלול ממישהו את היכולת לשוב בתשובה.

חז"ל מספרים כי רבי מאיר ביקש מ"אחר", בשעה שהלה רכב על סוסו בשבת, "אף אתה חזור בך", ו"אחר",
לפי ש"ס בבלי, ענה לו: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים" - חוץ מ"אחר",
ולפי הירושלמי: "שפעם אחת רוכב הייתי על הסוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אחורי בית קודש הקדשים ושמעתי בת קול "שובו בנים שובבים" - חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי".
וכי סבורים אתם, כי "אחר" אכן שמע מה ששמע והבין לנכון את הבת-קול? חס ושלום! הייתכן שהבת-קול תפסוק בניגוד ליסודותיה של אמונת היהדות, נגד ההלכה של "אפילו כפר בעיקר כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, מקבלין אותו, שנאמר: "תשב אנוש עד דכא" - עד דכדוכה של נפש"?
כיצד יכלה הבת-קול לדחות את התנא הגדול שהציץ ונפגע?
אולם שמע בת-קול, וכך סיפר לתלמידו החביב רבי מאיר. "אחר" לא היה משקר לו. אם כן, מה רצתה הבת-קול ממנו, מהתנא המסוכסך עמוקות והתועה הטרגי?
ועוד משהו עלינו לשאול:
ממה נפשך, אם לא היה ברצון הבת-קול ש"אחר" יעשה תשובה, למה בכלל לטפל בו? למה פתחה הבת-קול במילים מעודדות "שובו בנים שובבים" וחתמה בגזירה הנוראה "חוץ"? הלא הבת-קול לא רצתה חס וחלילה להתגרות בתנא התועה?
נדמה לי, כי את תוכנה האמיתי של הבת-קול נוכל למצוא בשינוי הנוסחאות בין הבבלי והירושלמי.
איך פנה הבת-קול אל החוטא?
מה שם קרא לו הבת-קול? אלישע בן אבויה, בשמו הנכון, או "אחר" הכינוי שלו?
התשובה היא פשוטה מאוד.
המילים של רוך ואהבה, "שובו בנים שובבים" בוודאי היו מופנים אל אלישע בן אבויה. הבת-קול קראה לו, התחננה לפניו, משכה אותו אליה, אותו פינקה השכינה כאם אשר בכל הנסיבות מלמדת זכות על בנה. המילה החריפה "חוץ" התייחסה אל "אחר" ולא לאלישע בן אבויה.
הבבלי מוסר את הנוסח המדויק של הבת-קול. השכינה עוררה ומשכה אליה את אלישע בן אבויה, אך דחפה והרחיקה ממנה את "אחר". מדוע?
מפני שהתנא האמיתי, החכם מחכמי ישראל אשר רבי מביא מתורתו בפרקי אבות - מעולם לא חטא, מעולם לא בגד בכנסת ישראל, מעולם לא התחבר לרומאים, מעולם לא רצה לנתק ילדים יהודים מתורה ויראת שמים. מישהו אחר בגד; אישיות אחרת, "אחר". הבגידה באה באורח מוזר.
בבוקר לא עבות אחד לא הכיר אלישע בן אבויה את עצמו; טעות פטלית טעה בנוגע לעצמו. גלגול, נשמה שחורה ומכוערת נכנסה בו, הקסימה אותו ושכנעה אותו כי אין הוא תלמידם של חכמי המסורה, כי שונא הוא את כל הקדוש, כי כנסת ישראל איננה אמו, כי עתידה איננו שלו.
לפתע נלכד אלישע בן אבויה ברשתו של "אחר", שהתחזה כתנא לשעבר.
ה"אחר" הזה ברח מבית-המדרש.
מכיסיו של "אחר" זה היו נושרים ספרי מינים,
ה"אחר" הזה חילל את השבת ולעג לכל היקר והקדוש.
אולם אלישע בן אבויה האמיתי, חבוי במעמקי האישיות, מעולם לא בגד בקב"ה ובכנסת ישראל. הוא רק שבוי היה באישיות זרה, ב"אחר". פעם אחת, ביום-הכיפורים שחל להיות בשבת, נשתגע "אחר", עלה על סוסו בפרהסיא ודהר במהירות הבזק דרך ישובים יהודיים. קול דהרתו הדהד ברחובות הערים והעיירות הריקים בארץ ישראל. יהודים הביטו בהשתוממות דרך חלונות בית המדרש - מי הוא גס-הרוח המפריע את המנוחה של שבת שבתון? - שאלו משתאים ומבוהלים האחד את השני.
פתאום קרה משהו מופלא. בנפשו של התנא המסוכסך-הטרגי, באישיותו המוקסמת, נתעורר אלישע בן אבויה. נשמה נהדרת, שהייתה רדומה במעמקי הנפש, נתעוררה. התקוממה לרגע, ודחפה את ידו של "אחר" שיכוון את הסוס כלפי קודש הקודשים.

למה פתאום יעבור על פני קודש הקודשים כשהוא רוכב על סוסו, דווקא ביום-הכיפורים שהוא מחללו בפרהסיא?
"
אחר" בעצמו התפלא מדוע הוא נמשך לקודש הקודשים בדיוק באותו יום הקשור ומהודק למקום הקדוש. פתאום התחילה הנשמה השבויה, בת מלך האסורה ברהטים, לדרוש ממנו שיכירה: "הכר נא, הכתנת בנך היא";
אלישע: הזדהה איתי, עם כל העבר, עם רבותיך, עם חבריך. בוא אלי, הרחק מאתך את ה"אחר" - "אחר" אינו אתה, הוא השטן בעצמו! חזור בך, "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"! הלא עיניך רואות כי נמשך אתה כבאבן שואבת אל קודש הקודשים.
אלישע, יום הכיפורים היום, הקב"ה ממתין ומצפה לכל אחד שיבוא אליו;
אלישע, האינך שומע את הבת-קול המתחננת לפניך שתעשה תשובה?
אתה דוהר כעת על יד קודש הקודשים- הזוכר אתה איך שהרבי היה מספר על עבודתו של הכהן הגדול, איך היה שר את ניגון הווידוי של הכהן הגדול?
אלישע, הכר את עצמך, האזינה לבת קול: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל"!
לרגע קט עיכב אלישע בן אבויה את סוסו ובת קול הגיע לאוזניו: "שובו בנים שובבים, שובה ישראל" - חוץ מ"אחר". כוונת הבת-קול הייתה כי אלישע ישליך מעליו את "אחר", את האישיות הזרה, יסתייג מזהות השקר שלו, בוא אלי, בן שובב; השאר את "אחר בחוץ!...
אולם הגורל הטרגי גרם לזה, כי אלישע בן אבויה טעה ובמקום "חוץ מ"אחר" שמע את שמו בפירוש: "חוץ מאלישע בן אבויה", כפי גרסת הירושלמי. הוא סבר, כי "אחר" והוא זהים וכי הוא, אלישע בן אבויה, איננו יכול להשאיר את "אחר" לבדו. הצליף בשוט על סוסו ונעלם, ובאותו רגע נעלמה דמותו של התנא הגדול, שלא הכיר את עצמו. הירושלמי מסיים: "שידע את כוחי ומרד בי".
יודעים אתם מדוע מרד אלישע בן האבויה בבורא העולם, למרות היותו גדול כל-כך בתורה? מפני שהתנא לא הבין את כוחו הוא ובגד בעצמו; לא ידע את כוחו ומרד בעצמו. אי ידיעת עצמו והערכה לא נכונה של אישיותו גרמו לחטא הטרגי.

 

 

נילי בן ארי באתר דעת

חטיבת הסיפורים בירושלמי קושרת את אחרותו של אלישע במרד בר כוכבא ותוצאותיו. במרכז הסיפור, כמו בבבלי, עומדים ניסיונות רבי מאיר להחזירו בתשובה. הציר בירושלמי הוא בבקשת הצדק הגלוי בעולם הזה. תוצאות המרד וגזירות השמד הנתפסות בעיני אלישע כעוול משווע, גורמות לו למשבר ולזניחת התורה. הסיפור בירושלמי מעוגן במקום ובזמן - מרד בר-כוכבא. שאלת אלישע היא שאלת התיאודיציה, צדיק ורע לו, ונשאלת במישור האישי- הילד ששילח את הגוזלים, ובמישור הלאומי, עשרת הרוגי מלכות, ר' יהודה הנחתום שלשונו נתונה בפי כלב. את עמדתו הנפשית הנתפסת בירושלמי כחולשה, מייחסים לחינוך שקיבל בבית הוריו, שהעריצו את התרבות הזרה.

בירושלמי מתפרש הביטוי 'קיצץ בנטיעות', כמו בבבלי, אבל בצורה מפורשת יותר, כהורג ילדים הלומדים תורה, ומבטלם מלימוד תורה. מוכיח להם את חוסר התועלת שבלימוד, ומסית אותם לעזוב את בית המדרש. (בנושא אלישע מופיעים הרבה דימויים של פרדס, עצים וצמיחה). בבבלי חטאו היה חטא דתי בלבד, סדקים באמונה, כפירה, הרהור שמא יש שתי רשויות.

בירושלמי חטאו גדול הרבה יותר, חטא דתי, אמוני, וחטא לאומי - מעבר לרכיבה בשבת ליד בית המדרש בטבריה, וביוה"כ שחל בשבת, ליד קודש הקדשים, בירושלים, הוא מבטל רבים מלימוד תורה: משלח תלמידים בבית המדרש, ומסייע לרומאים להחטיא את בנ"י בנשיאת משאות בשבת, ובהעברה מרשות הרבים לרשות היחיד, בשבת.

בכל הסיפורים חוזר עניין חילול שבת בפרהסיה.

הסיפור על הרכיבה בשבת כשרבי מאיר הולך אחריו, הוא הרבה יותר דרמטי בירושלמי. שם אלישע עובר, בכוונה, ליד ביהמ"ד, בזמן שרבי מאיר דורש, ורבי מאיר עוזב את הציבור באמצע הדרשה והולך אחר רבו. בשיחה ביניהם בבבלי, רבי מאיר מצטייר כדמות שטוחה, פסיבית, שאינה משתנה במהלך הסיפור. בירושלמי, דמותו הרבה יותר מורכבת. אלישע שואל אותו על מה דרש, וכל הדרשות, נוגעות לגורלו של אלישע, ורומזות לו שישוב. אלישע, בעזרת דברי רבו האמיתי של רבי מאיר, עקיבא, מזים כל הזמן את דברי תלמידו. הדרשות עוסקות בויכוח 'טוב אחרית דבר מראשיתו', איזו מם זו, מם ההשוואה, ואז פירושו, שגורל האדם בסופו עשוי להיות טוב יותר מבראשיתו, או מם הסיבה, כדברי אלישע, ואז הגורל הטוב באחרית ימיו של אדם, הוא עקב מעשיו הטובים מהראשית.

אלישע עצמו מביא כמה סיפורי סיבה ליציאתו לתרבות רעה, שניים מהם תלויים בראשיתו, באבותיו. אביו שבמסיבת הברית שלו הבין כמה כבוד מביא לאדם לימוד התורה (ושוב חוזר כאן מוטיב האש), ומחליט להקדישו לתורה, שלא לשמה, ואמו, שבזמן ההיריון עברה ליד בתי עבודה זרה, וארסם נכנס בלבה. (ראה סיפור רבקה בהריונה, בבראשית רבה סג ו' , כשעברה ליד בתי מדרשות פרכס יעקב לצאת, וכשעברה ליד בתי עבודה זרה פרכס יעקב לצאת).

גם בסיפור זה מונע אלישע מתלמידו האהוב לצאת מתחום שבת, והסוס הוא המעיד בטלפיו שכבר עברו אלפיים אמה. רבי מאיר, בדומה לבבלי משתמש ברגע זה כדי להפציר במורו: 'וכל הדא חכמתך אית בם ולית את חזר בך?' ואז מוסיף אלישע את סיבת חוסר הצדק, הקן והגוזלים, וסיבת הרקע ההיסטורי, גזירות השמד 'זו תורה וזה שכרה', כשבזיכרונו של הקורא עולה כמובן הסיפור במסכת מנחות על משה ורבי עקיבא, שכשרואה משה במנהרת הזמן את מיתתו הנוראה של רבי עקיבא, הוא שואל: 'זו תורה וזה שכרה', והקב"ה עונה לו: 'שתוק! כך עלתה מלפני (מנחות כט ע"ב). העורך מעיר על כך שנעלם מאלישע שניתן לקבל שכר בעוה"ב. אלישע מצפה לשכרן של מצוות בעוה"ז.

גם בירושלמי מעיד אלישע ששמע את גורלו נחרץ בקודש הקודשים: 'ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקדשים ואומרת: שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה שידע כוחי ומרד בי'. הבבלי, פוקד שוב את אלישע רק לאחר מותו, הירושלמי עוסק במיתתו. על ערש הדווי מפציר בו תלמידו: 'לית את חזר בך', ואלישע מטיל ספק באפשרות לחזור, ומת תוך בכי. רבי מאיר מפרש זאת כחזרה בתשובה, אולם מספרים שקבר רבו בוער באש, היינו הוא בגיהנום. רבי מאיר פורש טליתו, לאות קניין, מעל הקבר, ודורש דרשה על הקשר בין בועז לרות, שמשמעותה, אם לא יגאל אותך הקב"ה, אני אגאל אותך, והאש כבתה. היינו, בניגוד לבבלי, שם נגאל אלישע רק לאחר שלושה דורות, במאמציו של רבי יוחנן, בירושלמי, נגאל אלישע עוד בחיי תלמידו, רבי מאיר. הבחירה בדימוי ממגילת רות, מעמיקה את סיפור האהבה והגאולה בין בועז לרות ומעבירה אותו למישור יחסי האהבה והקשר, שבין רבי מאיר ורבו האהוב אלישע.

גאולת אלישע נעשית בזכות תלמידו, ובזכות תורתו. רבי מאיר מעיד שאם יוכל להציל את רבו בזכויותיו, יקדים את רבו לאביו. ומביא את ההלכה שמצילים את תיק ספר התורה עם הספר, ותיק התפילין, עם התפילין. זוהי הלכה העוסקת בהצלת ספר תורה או תפילין, מן השריפה, שוב חוזר כאן מוטיב האש. רבי מאיר כאומר, אלישע הוא התיק של ספר התורה, ואני תורתו, ואם פרשתי עליו את טלית הקניין, הרי אנו כאחד, ויכולני להצילו.

הסיפור האחרון בירושלמי, בדומה לבבלי, עוסק בבנותיו של אלישע המבקשות מרבי שיפרנסן. רבי מסרב עקב רשעותו, והבנות חוזרות על הטיעון: 'אל תבט במעשיו, הבט בתורתו' ורבי גוזר קל וחומר מדבריהן, ומאשר את צדקתן.

 


תגיות: אמונה, תשובה, זהות