בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

סוכה, נב ע"א: על משיח בן יוסף שנהרג, על יצר הרע שנהרג

8/9/2016

מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

חומר הלימודים בתלמוד. הספד על משיח בן יוסף ועל היצר הרע.

הקדמה:

בנבואת הנביא זכריה נאמר שבאחרית הימים יהיה הספד גדול: "ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדד רמון בבקעת מגדון" (יב, יא). בהספד זה יעמדו הגברים והנשים בנפרד (שם י-יד). במהלך הסוגיה נשאלת השאלה: "הא הספידא מאי עבידתיה? פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג".

אנו נעסוק בקצרה בשני נושאים אלו: משיח בן יוסף והתמודדות עם יצרים.

משיח בן יוסף: במקורות מדובר על שני משיחים בישראל: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא מנהיג משבטי ישראל, ומבטא את הגאולה החומרית, ומשיח בן דוד הוא מנהיג משבט יהודה, ומבטא את הגאולה הרוחנית. בגמרא בסוכה נאמר שההספד הנזכר בפסוק בזכריה הוא על משיח בן יוסף שנהרג, ובגמרא במסכת מגילה (ג ע"א) הוסבר בשם תרגום יונתן בן עוזיאל שההספד על משיח בן יוסף יהיה כמו ההספד על אחאב בן עמרי מלך ישראל, עובד עבודה זרה שנהרג על ידי הדד רמון בן טברימון ברמות גלעד [הכוונה לבן הדד מלך ארם שעבד עבודה זרה שנקראה רמון; מלכים א כב, כט-מ], וכמו ההספד של יאשיה בן אמון מלך יהודה, מלך צדיק שנהרג על ידי פרעה נכֹה בבקעת מגידו (מלכים ב כג, כט; דברי הימים ב לה, כ-כד), ועליו קונן ירמיהו הנביא (שם כה).

מה ייחד את אחאב ויאשיהו, שגרם לכך שהספידו דווקא אותם? הפסוק בזכריה והדרשות במסכת סוכה ומגילה, הופכים אצל הראי"ה קוק לאחת מאבני היסוד של הציונות הדתית. [על הרקע ההיסטורי לדברי הראי"ה קוק הללו, ראו בהמשך: על הסוגיה].

התמודדות עם יצרים: בסוגיה ישנן אמירות ודרשות על מעלליו של יצר הרע ועל ההתמודדות אתו. אנו נעיין בשלוש כאלה: "כי הגדיל לעשות" – אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם... כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"; "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום... מתגבר עליו בכל יום"; "אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח; אם ברזל הוא – מתפוצץ".

מדוע ללומדי תורה קשה יותר להתמודד עם יצרים? מדוע "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"? מה ההבדל בין "מתגבר" ל"מתחדש"? איך מתמודדים עם ההתגברות וההתחדשות הזו? מה ההשוואה שבין יצר הרע לאבן או ברזל? מה יקרה בבית המדרש לאחר שנמשוך לשם את היצר הרע?

מהלך השיעור:

א.   משיח בן יוסף

1. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א

"ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון" (זכריה יב, יא), ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר: ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו.

רש"י: אלמלא תרגומא דהאי קרא וכו' – שלא מצינו בכל המקרא הספד להדדרמון בבקעת מגידו, ויונתן תרגמו לשני הספידות: הדדרימון ברמות גלעד (מלכים א כב, כט-מ), ויאשיהו בבקעת מגידו כדמפרש בספר מלכים (ב כג, כח-ל).

 

2. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "המספד בירושלים", מאמרי ראי"ה, עמ' 99-94

בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל, כ' תמוז תרס"ד

"בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב, יא)... והנה חז"ל (סוכה נב ע"א) אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז, כח).

א. שני המשיחים כביטוי לשני הכוחות שבעם

כשם שיצר השם יתברך באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ברוך הוא בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות: [א] הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגויים, [ב] והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה.

וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שווים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבו לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתייחד לישראל עצמם, שעל זה נאמר: "ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב), מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש.

ב. שני כוחות באומה – יוסף ויהודה [ראו לקמן מקור 2]

והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל: אפרים ויהודה, שהוא [אפרים מיצג את] כלל יוסף, ויהודה. וכמו בתחילה – מעשי אבות סימן לבנים. יוסף היה המשביר (בראשית מב, ו), ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה "להחיות עם רב" (בראשית נ, כ), והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, "לחם לפי הטף" (בראשית מז, יב) בעת שגם כן כל הארץ באו למצרים לשבור. והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון (רש"י בראשית נ, ו), שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם. ומכל מקום ידע כח קדושתו, ודוקא ע"י זה היתרון "אין עשו נופל כי אם ביד בניה של רחל" (בראשית רבה פרשה עג). ...ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ" (תהללים קיד, ב), ועל אהל יוסף נאמר "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (תהלים עח, ס).

ג. חבלי שני משיחים

...על כן עומד בכל משך זמן הגלות המצב הכללי של האומה בדרך ניגודי של אלה שני הכוחות, שלפעמים מתגלה נטייה לחוזק הלאומי החומרי ויתר הצרכים האנושים הכוללים, שנובע בעיקרו מיסוד הנטיה המיוחדת ליוסף ואפרים, ולפעמים מתנערת הנטיה הרוחנית לקיומה של תורה והפרחת הצד הרוחני המיוחד לישראל, להרים קרן ביראת ד', באהבתו, ובאהבתה של תורה ודרכיה. ...וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים, "אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך" (תהילים פט, נב), שתי העקבות של תרין משיחין. והנה פעולת משיח בית יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת, אע"פ שודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת ד' שנמצאת הרבה גם כן, לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מ"מ כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו, שהוא התייחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה, אינו בולט בו כל כך, אי אפשר לו להתקיים, על כן עתיד משיח בית יוסף להיות נהרג.

...על כן יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהן בנויות להיות מתאחדים, וכל כך גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו.

ד. אחאב מלך ישראל ויאשיהו מלך יהודה – מייצגי שני הכוחות [ראה לקמן מקור 4]

והנה התכונה של החיבה הלאומית נתגלתה באחאב שחבב מאד את ישראל, ואחז מעשה אבותיו עמרי שהוסיף עיר אחת בארץ ישראל (מלכים א טז, כד; סנהדרין קב ע"ב), ו"דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא, 'לי גלעד' (תהילים ס, ט; קח, ט), זה אחאב שנפל בגלעד" (סנהדרין קד ע"ב), שהיה מעמיד פנים במלחמה גם אחר שנחתו בו החצים, כדי שלא להבעית את ישראל (מלכים א לה, כב; מועד קטן כח ע"ב). אומץ רוח כזה בא מאהבה יתירה ונפלאה. גם כיבד את התורה מפני שעל כל פנים שמר את כבוד האומה כלפי חוץ לפני בן הדד (סנהדרין קב ע"ב; שמות רבה ג, ח), ועם כל זה לא הכיר ערכה של תורה וקדושת השי"ת המיוחדת שבה כל יתרונם של ישראל. ע"כ הלך בדרכי איזבל ובחוקות התועבות של גויי הארץ לפי המדה שהיתה שולטת אז ברוח הזמן (מלכים א טז, לא).

לעומת זה יאשיהו הגביר את הצד הרוחני עד אין דומה בכל המלכים, כעדות הכתוב: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו" (מלכים ב כה, כה), עד שלא רצה כלל להיות יחס ישראל עם אומות העולם, ובזה ויתר על דברי ירמיהו הנביא שצוה מפי ד' להניח לעבור בארץ ישראל את חיל מצרים (דברי הימים ב לה, כ-כב; תענית כב ע"ב; איכה רבה א, נג).

על כן באחאב ויאשיהו התכנסו ב' הנקודות, של יוסף ושל יהודה, כח משיח בית יוסף ובית דוד. על כן בהסרת העיוות הבא מחסרון הכנת האומה, שלא תשתמש בכוחותיה המתגלים ביחידי הסגולה לטובה כראוי, לעת קץ הכיר כי היה אפשר לאחד ב' הכוחות יחד בהיות ההכרה שלמה, אם כן יגדל ההספד בצירוף ב' הנטיות, כפי תכלית רחוקן בפועל, כן תהיה קרבתן והכרת זיקוקן זה לזה, ויכפל כמספד אחאב ויאשיהו גם יחד, לתן לקח להבא לאחד את הכוחות, להשכיל להעמידם במערכה הגונה המביאה לטובה כללית.

ה. שני הכוחות בתנועה הציונית

...והנה, בתור עקבא דמשיח בית יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכוחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כי אם בסיס ליסודו המיוחד. ועל כן צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה. ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. על כן ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטיית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה, לשמוח בהתנערות חפץ החיים הבריאים החומריים המפעם בכלל באומה.

 

3. הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו), מספד למשיח, עמ' 89-88

[הרחבה לדברי הראי"ה קוק בסעיף ב לעיל]

נושא המשיחיות כמעט ואינו מוכר לציבור בימינו... ואחד מהמקורות החשובים ביותר לדורנו הוא מאמרו זה של הראי"ה קוק המבאר מה בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

...כוחו של יוסף וכוחו של יהודה מתגלים כבר בשורשי השורשים בתולדות האבות: יוסף הוא הכח החומרי ויהודה הוא הכח השמימי, בבחינת שמים וארץ. שתי הנטיות מתגלות כבר בהבדל בין עשו ליעקב. עשו בחר בחומריות ובסופו של דבר נקרא רשע. יעקב שבחר ברוחניות ויש בכוחו גם לבצע את התפקיד החומרי זכה בסופו של דבר להיקרא "ישראל". יעקב מסר את הכח החומרי ליוסף, ואת הכח הרוחני ליהודה. דמותו של יוסף היא ההוכחה שאפשר להיות צדיק בחומריות. זה היסוד לדברי חז"ל על כך ש"שטנו של עשו בא דווקא מבני רחל" דהיינו משיח בן יוסף. על מנת שהמשיח יצליח במשימתו לא רק לשים קץ לגלות אלא גם להחזיר את עם ישראל למקומו המיוחד בתוך העמים, צריך שכוחותיהם של יוסף ויהודה יהיו יחד. כל עוד יש פירוד יש משבר. בתהליך הגאולה יש שלבים שונים: ימות המשיח הם שלהי העולם הזה. תחילתם משיח בן יוסף- אתחלתא דגאולה, וסימנם סוף הגלות... אנו חיים פחות או יותר בתקופה שנקראת במקורות: משיח בן יוסף.

 

4. הרב יעקב פילבר, אילת השחר (ירושלים תשל"ו), עמ' 139-134

[הרחבה לדברי הראי"ה קוק בסעיף ד לעיל]

כך הסביר הראי"ה קוק [במספד בירושלים] את הגמרא במגילה ובסוכה:

מבארים חז"ל (סוכה נב ע"א) כי ההספד בירושלים יהיה על משיח בן יוסף שנהרג. ובא יונתן בן עוזיאל וגילה כי הספדו של משיח בן יוסף יהיה כהספד אחאב שבא משבט יוסף, וכהספד יאשיה שבא משבט יהודה (מגילה ג ע"א). באחאב נתגלתה החיבה הלאומית במלוא גדולתה. חיבב מאד את ישראל המשיך במעשה אבתיו עמרי, שבנה עיר בארץ ישראל (סנהדרין קב ע"ב). ...ואף על פי שנפגע במלחמה לאחר שנחתו בו החיצים, היה מעמיד פנים במלחמה שלא להבעית את ישראל. מקרה נוסף לחיבתו הלאומית של אחאב מתגלה בעובדה שהיה מוכן למסור לבן הדד מלך ארם את כספו וזהבו את נשיו ובניו הטובים, אבל סירב למסור את "מחמד עיניך". שלפי חז"ל (סנהדרין קב ע"ב) היא התורה. אחאב כיבד את התורה לא מפני קדושתה אלא בגלל כבוד האומה כלפי חוץ שהיתה יקרה לו אע"פ שכלפי פנים הלך בדרכי איזבל ובחוקות תועבות הגויים שהיו שולטים אז ברוח הזמן.

ניגודו של אחאב היה המלך יאשיהו כעדות הכתוב: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב כג, כה). דבקותו בצד המיוחד לישראל היתה כה עזה, עד שוויתר על דברי הנביא ירמיהו, ולא הניח לחיל מצרים לעבור בארץ ישראל, מפני שלא הסכים שיהיה איזה שהוא קשר בין ישראל לעמים.

באחאב ויאשיהו התבלטו שתי הנקודות של יוסף ושל יהודה, וכל תקופת הגלות ששני כוחות אלו נמצאים בפירוד אין יודעים להעריך כמה טובה ושלמות מפסידה האומה בהעדר הרמוניה בין שני אלו הכוחות. אבל לעת קץ, כשתכיר האומה את אחדותם ושייכותם של אלו שני הכוחות, ואת ההפסד הממושך שאירע לאומה בהעדר אחדותם, כי אז יוכפל ההספד, כמספד אחאב על ההפסד של הצד הגשמי, וכמספד יאשיהו על ההפסד של הצד הרוחני.

התבצרות שני הכוחות הללו – הכח הגשמי והכח הרוחני כל אחד לעצמו, יצרו מחלוקת גדולה בישראל באשר כל צד חושב שהאמת היא בחלקו בלבד. על כן התחזק יונתן בן עוזיאל, לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל, ועמד וגילה את הרז המופלא, את אחדותם של שני הכוחות הללו בישראל. ...בדבריו אלו השתמש מרן הראי"ה קוק זצ"ל להספיד את ד"ר בנימין זאב הרצל, בהסבירו כי אילו היתה הציונות החילונית מקבלת מהיהדות המאמינה את יסוד הקדושה המיוחדת של ישראל, ואילו השכילה היהדות החרדית להבין את תקומת האומה שיש במפעליהם של הציונים האוחזים במידתו של יוסף, כי אז היינו זוכים לגאולה שלמה.

 

התמודדות עם יצרים

"מתגבר בכל יום, מתחדש בכל יום".

5. הרב חנוך זונדל בן יוסף, ענף יוסף, עין יעקב סוכה נב ע"א

להתבונן ענין ההתגברות וענין ההתחדשות מה ענינם. אבל בסוגי החטאים בעונותינו הרבים יש בו שני סוגים. האחד – מה שאין בו מטבע התאווה ואין תשוקת הגוף בו. כמו לשון הרע ושיחה בטלה ושעטנז. כי מה עריבות ומה חימוד יש לגוף? ועל זה החלק כשהיצר רוצה להכשיל האדם צריך בהתגברות גדולה לגבור עליו ולהסיתו. כי אחר שאין הנאה לגוף, היש שטות גדול כזה לעבור פי ה' במה שאין לו הנאה. אבל יש סוג שני. מה שיש בו הנאה ותאווה. כענין מאכלים האסורים, ובעילות האסורות, וכד'. ותשוקת הגוף בהם, וגזל וריבית. ולזה החלק אין היצר צריך להתגברות, כי בקל יכריע את האדם מה שהוא ערב רק לו. רק הוא זאת מטבע האדם, הדבר המורגל בו תמיד יקוץ בעיניו. ואם ישמע אדם קול שיר ערב תמיד, הלא לבסוף ימאס בזה. על זה עושה היצר התחבולה להתחדש עליו בכל יום ומטעים לו טעם חדש  כאלו לא טעם מימיו ודבר חדש בעיניו, ואז בטבע מתאווה ויערב לו מפני התחדשותו. ועל סוג הראשון שאין בו עריבות לגוף אומר: "יצרו של אדם מתגבר עליו", ועל סוג השני אומר: "יצרו של אדם מתחדש עליו".

 

"מושכהו לבית המדרש"

6. הרב יוסף חיים, בן יהוידע סוכה נב ע"ב

יש להקשות הוה ליה למימר: 'ברח והכנס לבית המדרש', ולשון 'משכהו' משמע שיוליכהו לבית המדרש, ומה יעשה שם?...

אם פגע בך מנוול זה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאווה גשמית, אל תדחהו ותשליכהו לגמרי, אלא משוך אותו לבית המדרש להשתמש בו בדבר טוב. ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאווה להסביר סברה ולעשות חידושי תורה ויהיה לו מכוחו חדוותא דשמעתא. כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יעלו לפתרו ולפתרו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפותרו, כמה שמחה יצא לך מזה. הוא הדבר אשר אמר אדונינו דוד מלך ישראל: "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב).

 

"אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ"

7. הרב יעקב עטלינגר, ערוך לנר סוכה נב ע"ב

"אם אבן הוא נמוח, אם ברזל הוא מתפוצץ". יש לדקדק למה נקט ב' דוגמאות הללו דוקא? ...ויש לומר דיש ב' מיני יצר הרע – של קור ושל חום. [א] יצר הרע של קור – הוא מה שמקרר האדם שלא יתאמץ וירדוף אחר המצות... [ב] ויצר הרע של חום – הוא מה שמחמם האדם לרדוף אחר עבירות ולעשות אותם וכמו שכמה פעמים דימו הנביאים יצר הרע של עבירה לאש להבה. ...והנה אבן וברזל אף ששניהם גשמיים קשים הם, מכל מקום טבעם חלוק זה מזה עד שהם מתנגדים זה לזה. שהאבן כשיבא אל האש לא ימס אדרבה יתחזק שם, אבל נמס במים. וברזל הוא ההפך, שיתחסם ויתחזק במים, אבל ימוס באש. וכן אש ומים מתנגדים זה מזה שזה טבעו קר בתכלית הקרירות וזה טבעו חם בתכלית החמימות. ולזה קאמר "אם פגע בך מנוול זה" דהיינו היצר הרע בשני כוחותיו – הקר והחם, לא תצטרך לבקש לכל אחד תרופה לבדו, שתרופה אחד יש לשניהם: שתמשכו לבית המדרש ותעסוק בתורה. שהתורה היא אש ומים. נגד היצר הרע של אש היא מים שמכבהו, ונגד היצר הרע של קור היא אש שמחממו. וזה "אם אבן הוא" דהיינו אם היצר הרע של חום הוא שמתחזק באש, אזי התורה היא לו מים שממסו. "ואם ברזל הוא" שהוא יצר הרע של קור שמתחזק במים, אזי התורה היא לו כאש שמפוצצו.

 

"אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם"

8. הרב אורי שרקי, קדושה וטבע, עמ' 31-27 [בדילוגים]

"אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם" (סוכה נב ע"א). ע"פ התלמוד ככל שמתקדמים יותר במעלות הקדושה מתגבר יצר הרע יותר, על מנת להכשיל את ההתקדמות. על פי המהר"ל (נצח ישראל פרק ב) יצר הרע הוא המתח שנוצר כתוצאה מקיומם של שני העולמות: העולם הטבעי והעולם הנבדל [הרוחני]. האדם נברא בצלם אלוקים, וצלם אלוקים הוא נטע זר בתוך עולם הטבע. לכן כאשר האדם מנסה לבטא את עובדת היותו בצלם אלוקים, הטבע מושך אותו אליו ומשפיל אותו. ככל שעולים יותר במעלות הקדושה – אדם, עם ישראל, תלמידי חכמים – נוצר מתח גדול יותר שעלול להביא לנפילות חמורות.

 

הגדרת המהר"ל מחדדת נקודה נוספת. היצר הרע הוא המתח הקיים בין העבדות לחירות. הנטייה אל החטא היא בקשת העבדות שבנפש האדם; כאשר אדם נכנע ליצר הרע הוא מבקש עבדות. זו הגדרה מפתיעה, משום שברוב המקרים הנימוקים שמעלה יצר הרע נסמכים על החירות ('עשה מה שאתה חפץ') – ודווקא הנימוקים שכנגדו נסמכים על תבניות וכללים ('עשה כך ולא אחרת'). אולם מצד האמת, הכניעה אל היצר הרע נוצרת כאשר האדם מבקש להוכיח לעצמו שאין הוא מסוגל לעמוד בפני פיתויי העולם הזה; הוא אינו בן חורין ולכן זו גם איננה אשמתו. ברגע שהאדם מסיר מעליו את האחריות הוא מוסר אותה למישהו אחר, ובעצם מאשר את הגדרתו כעבד.

 

בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד) מסופר שביום כיפור היה ר' חגי חלש וצמא ושאל את ר' מנא אם מותר לו לשתות. ר' מנא אמר לו שישתה, ולאחר כמה זמן שאל את ר' חגי האם הוא אכן שתה. ר' חגי ענה בשלילה, ונימק: "כד שרית לי אזלת לה" – מרגע שהתרת לי, כבר לא הרגשתי צמא.

התלמוד חושף בפנינו עיקרון חשוב. ברגע שר' מנא התיר לר' חגי לשתות הוא העמיד אותו על חומרת האחריות שלו. כל זמן שר' חגי סבר שהוא מנוע מצד ההלכה לשתות, הייתה לו מלחמה עם היצר. אך אם מותר לו לשתות והדבר נתון לבחירתו, אין בנמצא גורם שחזק ממנו; האחריות מוטלת עליו.

בקרב מחנכים אנו רואים לעתים קרובות התנהלות הפוכה. מרוב דאגה למצבו הרוחני של המתחנך, הם נוטים ליטול ממנו את האחריות. ברגע שאדם מרגיש שהאחריות למעשיו אינה שלו, הוא מתנהג בהתאם. בני נוער בבית ספר תיכון כבר הגיעו למודעות מלאה וליכולת לבחור באופן חופשי. כהורים או כמורים יש לנו רק אחריות אחת – לספק את המידע הנכון. אין לנו יכולת להחליט במקום המתחנך והחלטותיו אינן באחריותנו. השאלה אם המתחנך יהיה צדיק או רשע תלויה אך ורק בבחירתו החופשית. לצד זאת, על התלמיד לזכור שהתקדמות רוחנית תלויה רק במוכנות לקבל סמכות – "עשה לך רב". קבלת סמכות איננה ציות עיוור או השתעבדות, אלא ציר שאליו האדם יכול להתייחס.

 

הצעה לר"מ

הראי"ה קוק; הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) [סעיף ב]; הרב יעקב פילבר [סעיף ד]

א. לכל אדם יש צד חומרי וצד רוחני. גם עם ישראל כאומה נבנה ברובד החומרי וברובד הרוחני. הרצון להתפתח ולהתקדם מבחינה חומרית קיים אצל כל אומה בעולם, ואפשר לראות בבואות שלו גם אצל בעלי חיים. ההבדל הוא הרובד הרוחני. אצל עם ישראל קיים גם הרובד הרוחני - התורה האלוקית שניתנה לו, ושלאורה הוא חי. בעם ישראל יש צורך באיחוד והרמוניה בין הכוחות.

ב. יוסף התעסק בעיקר בחומר. הוא מלך במצרים, דואג לממלכה בשנות הרעב ויודע שבעים לשון. בני יוסף, שהם צאצאי רחל, מתאימים להתמודד מול עשו ועמלק (שאול ומרדכי, בהתאמה). עיקר תפקידו של יהודה הוא חיזוק והעצמה של הפן הרוחני. רש"י מביא את המדרש שמספר: "ואת יהודה שלח... להורות לפניו גשנה" (בראשית מו, כח) – "מדרש אגדה: להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

ג. כאשר הכוח החומרי גובר על הרוחני, יש התנגשות ומתחים. הנטייה היא בדרך כלל לפן החומרי, ועל כן בשלב מסוים הפן החומרי יובלט פחות, והדבר מתבטא בהריגתו של משיח בן יוסף. המספד יהיה גדול, כביטוי לכך ששני הכוחות לא השכילו לפעול בהתאמה ובהשלמה, וכחיזוק הדדי זה לזה.

ד. אחאב מלך ישראל עבד עבודה זרה אבל הייתה לו חיבה לאומית גדולה, וכן יחס מכבד לתורה, והדבר בא לידי ביטוי גם אל מול האויבים. יאשיהו מלך יהודה, שהיה מלך צדיק, חיזק את הצד הרוחני יותר מכל קודמיו, ולא רצה שום קשר עם אומות העולם, ואפילו בניגוד לדברי הנביא ירמיה שאמר לו לאפשר לפרעה נכֹה לעבור בארץ ישראל. אחאב ויאשיהו מנוגדים זה לזה, ודווקא בגלל הניגוד, מתבקש ששניהם ישלימו זה את זה, כך שעם ישראל יתעשר משני ההבטים.

ה. את תקופת שיבת ציון, שהחלה לפני למעלה ממאה שנים, הגדיר הראי"ה קוק כעקבות של משיח בן יוסף. התנועה הציונית מתמקדת בעיקר בבניין חומרי, ועלינו להבין שנדרש גם בניין רוחני, ייחודי לעם ישראל. העובדה שאין חיבור והשלמה, מביאה למתחים וסכסוכים בין הקבוצות והכוחות השונים בעם; איחוד כוחות החומר והרוח נדרש בדרך לבניין עם ישראל בארצו. [אפשר לזהות היום בציבור דרכים שונות לחיבור המרחב הרוחני והחומרי].

 

הרב יוסף זונדל, ענף יוסף

בעבירות שהגוף נהנה מהן (עריות, מאכלות אסורים ועוד), אין צורך לגבור על האדם, כי קל להפיל אותו בחטא. יש חטאים שאדם אינו מתאווה אליהם כי אין לו הנאה גופנית מהם (לשון הרע, שעטנז ועוד), ועל מנת להכשיל את האדם ולהסיתו, היצר הרע צריך לגבור עליו. היצר הרע צריך להתחדש ולמצוא בכל פעם רעיונות ותחבולות חדשים על מנת להסית ולהדיח את האדם. המודעות לאופנים הללו מאפשרת לאדם להתכונן היטב להתמודדות עם המשיכה שלו לפעולה שלילית.   

הרב יוסף חיים

אם לאדם יש נטיות טבעיות למידות שליליות, אי אפשר לברוח מהן. ההדרכה היא "למשוך אותן לבית המדרש" – לנצל את הנטיות והכוחות הללו לעשייה ופעילות חיובית. לדוגמה: אם אדם מרגיש שהוא מקנא, כדאי לו להיכנס למקום שבו לתחושה זו יהיו השלכות חיוביות – אם הוא ייכנס לבית המדרש, הוא יקנא במי שלומד שם, ויעשה מאמץ להיות כמוהו. דוגמה זו היא קריאת כיוון לכל התמודדות; את הכוחות שמושכים בעוצמה לכיוון שלילי, יש לנצל ולהפנות לכיוון חיובי. בית המדרש הוא ביטוי למקום או למצב שבו הכוחות מנותבים לאפיק חיובי.

 

ערוך לנר

יצר של קור מכבה את הרצון להתקדם ולהתפתח מבחינה רוחנית. לעומתו, יצר של חום מעורר את האדם ודוחף אותו לעשות עבירות. האבן מתקשה באש אבל נמסה בחום, והברזל מתקשה במים אבל נמס באש. עם כל תכונה או סוג של יצר צריך להתמודד באמצעי שמסוגל להחליש אותו. לימוד תורה וקיום מצוות באופן חי מאתגר ומרומם, לימוד תורה שבוער כאש בתוך האדםהוא הדרך להתמודד עם יצר שמוריד את ההתלהבות, השמחה והשאיפה לחיי מוסר ורוח גבוהים. לימוד תורה בצורה שקולה ומעמיקה, חדה ונוקבת כמו מים קרים, הוא זה שיכבה את ההתלהבות והריצה אחר עבירות.

 

הרב אורי שרקי

הנשמה, אותו חלק ממעל שבאדם, צלם אלוקים, שואפת לגדולות. הגוף שואף לחומר, לעולם טבעי. המתח הזה יוצר את היצר, את הרצון לרע ולשלילה. ככל שהפער בין השאיפות הרוחניות לחומריות גדול יותר, גדל גם המתח. כך באדם פרטי ששואף לגדולות, וכך גם ביחס לעם ישראל ושאיפותיו.

כיון שלאדם ולעם ישראל ניתנו אתגרים רוחניים גדולים, הנטייה אחר החטא ללא יכולת להתמודד היא נטייה אחר עבדות. האדם משתעבד לחומר ולפיתויים, ואינו מסוגל להשליט את שיקול הדעת. הוא מאבד את היכולת הערכית לעצור ולחשב מסלול מחדש, ולא לתת לעצמו להידרדר אחר החטא.

כשר' חגי חשב שאין שום היתר לשתות ביום כיפור, הוא נלחם עם יצרו. אך כשניתן לו היתר, "הכדור" עבר אליו, והוא היה זה שצריך להחליט האם לשתות או לא. היכולת להתמודד עם יצרים ולהכריע בהתלבטויות, צומחת כאשר האדם לוקח אחריות על עצמו ועל החלטותיו. תפקיד ה"מבוגרים" הוא לספק את הנתונים, להיות שותפים בלבטים, לייעץ ולשקול במשותף, אבל ההכרעה הסופית היא אישית לחלוטין. כפייה בניגוד לרצון יוצרת מתח, מקטינה את המתמודד ואת כוחותיו, ואינה מאפשרת לאדם לעמוד בכוחות עצמו וליטול אחריות. העצמה היא חשובה מאוד, אך העמידה וקבלת ההחלטות היא של האדם המתלבט.

 

***

משיח בן יוסף

הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום – בראשית, עמ' שסד-שסה

ענינם של תרי משיחים – בחינתם של יוסף ויהדה. יוסף הוא כח הבפועל בגאולה, ויהודה הוא הפעולה בעצמה. כשם שפעולת הגואל לא תתיכן בלא כח הבפועל, כך גם המשכת קיומה לא תתקים בלעדיו, ולעולם יהיה כוחו של יוסף דבוק בכוחו של יהודה: "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי" (יחזקאל לז, יט). מתוך יבואר מה שנאמר בזכריה (יב, יב) "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים" ואמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב ע"א) דקאי על משיח בן יוסף שיהרג. ומסיים הנביא שם (יג, א): "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד וליושבי ירושלם לחטאת ולנדה". עבודה של הגאולה בא מפני שבתחילה לא הכיר יוסף ביהודה כגואל האמיתי בפועל, ויהודה לא הודה ליוסף להיות כוחה של הגאולה, ומוכרחים הם להכיר באחדותם המלאה, שכוחה של הגאולה ופעולתה יחדו תמים הם לעולם.

בזה תובן תערומותיהם של האחים על יוסף החולם לאמור: "והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחווינה לאלומתי" (בראשית לז, ז). שנאוהו על חלומותיו ועל דבריו, שהבינו כאילו הוא מדלג על כוחו של יהודה עד שנראה לו שיהיה הוא גם הפועל וגם הפעולה, וכל כך דנוהו לחובה ולמיתה, עד שסברו שאפשר להם לפעולת הגאולה גם בלא כוחו של יוסף, עד שנתנחם לאמור: "מה בצע כי נהרוג את אחינו" (בראשית לז, כו), והודו בכוחו של יוסף. 

באמת לא נטהר גם זרעו של יוסף לדורותיו מאותה גישה כלפי יהודה, אילו זכו להכיר ביהודה שרק הוא מעמידה של הגאולה וממשיך כוחו של יוסף, כי אז גם שאול מזרעו של רחל וגם דוד בונים שניהם את מלכות ישראל, לולי חטאו של שאול במלחמתו בעמלק, כי אז נשאר היה על כסאו ועם זאת מכיר היה ביהודה, והיה שאול בכח ודוד בפועל, כי: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (בראשית מט, י). מפני זאת ניתנה מלוכה לירבעם שהיה גדול באופן שכל חכמי דורו כעשבי השדה נגדו (סנהדרין קב ע"א), מפני שצריך היה לגלות איחוד הכוחות האמור, ואמנם גסות הרוח שבו שרצה המלוכה גם בפועל היא שהמרידתו. ...מחמת זאת יהרג משיח בן יוסף ויגדל המספד בירושלים, למען ידעו כי לא יגעו כי הוא זה במלוכתו בפועל של דוד, אחרי כן יהיה מקור נפתח לבית דוד בירושלים מקום מלכותו של משיח ה'.

הרב יהודה לאון אשכנזי (מניטו), מספד למשיח, עמ' 101

אמר רב יוסף בגמרא שאלמלא תרגומו של יונתן בן עוזיאל לא היינו מבינים את משמעות הפסוק בזכריה. והנה במסכת סנהדרין (צח ע"ב) מופיעה סוגיה הדנה בביאת משיח, ובה מובאים דברי אותו רב יוסף: "אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה. רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". הדעה הבולטת בקרב חכמי הגמרא היא: שיבוא ושלא אראה אותו, מכיוון שחששו מחבלי המשיח. אנו כבר חיים את אותה תקופה, ואנו מבינים שחכמי הגמרא חששו כבר בימיהם מהמאורעות של אותו זמן, מכיון שצפו בחכמתם שעתיד להיות משבר. אך דעתו של רב יוסף הפוכה. שיבוא ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו. זאת אומרת שבאותו זמן, אפילו הצל של הדבר היותר חומרי שבעולם הגללים של החמור, יהיה אור גדול, וכמו שאנו אומרים בתפילה: "אור חדש על ציון תאיר" אף על פי שמדובר בדבר חשוך לגמרי לכאורה.

אותו רב יוסף חזה מראש את חבלי המשיח, ולמרות זאת קיווה להיות באותה תקופה מכיוון שידע שהעימות יסתיים בסופו של דבר. הודות לתרגומו של יונתן בן עוזיאל אנו יודעים שהמצב אינו חסר משמעות. מי שמבין את המשמעות יכול לתרום לאיחוד שני הכוחות האלה.

 

יצר הרע

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג, ג

רב נחמיה בריה דר' שמואל בר נחמן אמר: "והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא). "והנה טוב" – זה האדם. "והנה טוב" – זה יצר הטוב. "מאוד" – זה יצר הרע. וכי יצר הרע הוא "טוב מאוד"? אלא ללמדך שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אדם אישה, ולא הוליד בנים. שכן שלמה אומר: "כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד).

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד, ד

"ולהג הרבה יגיעת בשר" (קהלת יב, יב) – אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך.

רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ו

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו, שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א). ולא דים זה, עד שאמרו, ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא".

הרב אפרים לונטשיץ, כלי יקר, בראשית פרק ג פסוק טז

"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה" (סוכה נב ע"א)-  "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג, טו), שהיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש, ואחר כך לעבותות העגלה, לכך נאמר: "הוא ישופך ראש", כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע, בראש, רוצה לומר בהתחלה תכף בבואו אליו, אז הוא "ישופך", כי בנקל ינצחו האדם, וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו וילך אחרי עצתו יום אחר יום, עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו ואדרבא הוא ינצחך, לכך נאמר אל הנחש: "ואתה תשופנו עקב", כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז "אתה תשופנו" ותנצחו כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה. וזה גם כן משל על התשובה שאדם עושה בבחרותו, דהיינו בראש ימי חלדו בנקל לו לעזוב דרכו. אמנם ב"עקב", בסוף שכבר הורגל במעשיו, "גם כי יזקין לא יסור ממנו" (משלי כב, ו), ואז אתה תשופנו. ויאמר זה גם על העבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ודוגמתם, לא יוכל יצרך להעבירך עליהם כל כך בנקל, מי פתי יסור הנה, ומי ישמע לו לדבר הזה, לעבור עבירות ראשיות אלו. אבל ב"עקב" דהיינו המצות קלות שאדם דש בעקביו, "אתה תשופנו" כי יהיה נקל לך להעבירו עליהם, כי היצר הרע זה דרכו, שמתחיל בעקב ועולה ומבצבץ עד הראש, כמו הארס של הנחש, המתחיל בעקב והולך ומבצבץ עד הראש, כך היצר הרע מתחיל להעביר את האדם על המצות קלות, שבני אדם דשים בעקביהם, ואחר זה עבירה גוררת עבירה ויעלה מן הקלות אל החמורות עד כי עוונותיו יעברו למעלה ראש כמו שאמר: "כי עוונתי עברו ראשי" (תהילים לח, ה).

הרב נחמן מברסלב, משיבת נפש, מהדורא בתרא אות צה

בתחילה היצר הרע מחטיא את האדם על ידי שקרו שמטעה אותו בכמה מיני הטעאות, ואחר כך שבא על דעתו לשוב הוא מחליש דעתו, ומכניס בליבו שכבר נסתלק ה' יתברך ממנו והוא רחוק כל כך עד שכבר אי אפשר לשוב.ובאמת היא להפך כי מלכותו בכל משלה... השוכן איתם בכל טומאתם... וזה עיקר דרך התשובה לידע שה' יתברך עדיין עם כל אחד ואחד... וכל זמן שאדם מכניס זאת בליבו באמת  אזי באמת יש לו תקווה כל ימי חייו לזכות לדרך התשובה באמת... ואפילו אם נפל כמו שנפל רחמנא ליצלן, אף על פי כן ה' איתו ועמו ואצלו וסמוך לו.

הראי"ה קוק, "אוזר ישראל בגבורה", עולת ראיה, עמ' עה

גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל. גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את האחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעיקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו גבורת הנשמה האלוקית, הרוח האצילי של האדם שמכבש את הגוף ואת תאוותיו  הגסות והסוערות, גבורת ארך אפיים הטוב מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר.

זאת היא הגבורה האזורה לישראל הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה... שיהיו הכוחות של האדם מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב המתמלא עוז וטוהר ורגש מלא קודש בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה.

הראי"ה קוק, אורות התורה יא, ח

התורה דוקא היא היא תבלין ליצר הרע. ולא שום השגה בעולם, ולא שום הרגשות עליונות – דוקא התורה. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תודה תבלין". אמנם התורה צריכה להתפשט בכל בחינותיה, ואז אורה מאיר בכל ההשגות ובחינות ומדות רוח הקודש וגילויים וכיוצא בזה. וכשהם מאירים באור התורה מתברכת היא התורה מאד, והיצר הרע בעצמו הולך ומתעלה, מתקדש ונהפך לטובה, וקטיגור עצמו נעשה סניגור, ובדבר שלוקין בו מתרפאין.

הרב ישראל יעקב קנייבסקי, "הסטייפלר", ביאורים מכתבי הקהילות יעקב, עמ' רפט-רצ

רבים שואלים שהלכו לבית המדרש ועסקו בתורה ולא נימוח ולא התפוצץ היצר הרע? והתשובה הפשוטה לזה. שאלמלי שהלכו לבית המדרש ולמדו תורה מצבם היה הרבה יותר גרוע, ואם עדין לא נושעו בזה בשלימות, יוסיפו יותר ויותר ללמוד ועל ידי זה עוד יזכו להנצל מיצר הרע.

 

על הסוגיה

המספד בירושלים: המאמר: "המספד בירושלים" הוא תמצית נאום שנשא הראי"ה קוק  באזכרה שהתקיימה ביפו בחודש תמוז תרס"ד, במלאת ה"שבעה" לפטירתו של ד"ר בנימין זאב הרצל. הראי"ה קוק עלה ארצה בכ"ח אייר תרס"ד, כחודשיים לפני פטירת הרצל. הוא לא ראה בהרצל עצמו משיח בן יוסף, ושמו של הרצל אף אינו מוזכר במאמר, אך הוא ראה בהרצל ובתנועה שהוביל, ייצוג של תקופה, כיוון ודרך.

נאום זה היה חידוש גדול באותו זמן – רב אורתודוקסי שעלה זה עתה לארץ, רואה ערך וחשיבות במפעל הציוני, ומעניק לו מקום משמעותי בתהליך הגאולה. הראי"ה קוק התבסס על התובנה שהקודש זקוק לחול והחול זקוק לקודש, ועם זאת, ההובלה הערכית היא מצד הקודש – התוכן היהודי כפי שהוא מופיע בתורה ובדברי חז"ל לאורך הדורות. כמו כל אדם מישראל, שמורכב מגוף ומנשמה, כשהנשמה נותנת את הערך והתוכן לחיים. כך אנו רואים לאורך ההיסטוריה היהודית: החל בבני יעקב – יהודה ויוסף, דרך פילוג הממלכה בימי שלמה לרחבעם מיהודה וירבעם מאפרים, ועד לאחאב מלך ישראל ויאשיהו מלך יהודה.

בסוף המאמר יש התייחסות לתנועה הציונית, שאז הכריזה על נתק מהתורה והדת: "הציונות – דבר אין לה עם הדת". על כך הגיב בהזדמנות אחרת הראי"ה קוק (אגרות הראיה, כרך ב אגרת תקעא): "הפרגרף [האמירה] ש'הציוניות דבר אין לה עם הדת' הוא כבר ההיפוך הגמור ממה שכל האומה חושבת, מציירת, מקוה ומאמנת בכל דורותיה, וההיפוך הגמור מהשאיפה הנאצלה, שטובי החושבים שבישראל ובעמים חושבים על דבר העתיד הישראלי בעולם. האומה בכללה, עם כל גדלה וחסנה הרוחני, עם כל גאון-נשמתה, לא תוכל בשום-אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו, לפי-הערך... כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני. אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בהגויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה, באופן שתרכש לה מיד ולדורות את אותו כח-המושך הגדול, שיהיה יכול למשוך את האומה כולה אליה, מגדולם עד קטנם, מכל המפלגות, השדרות, הסיעות, והפיזורים השונים, ושיתן לעולם את אותו המושג, שמקור הציונות, הוא המקור הקדוש העליון התנ"ך נותן לה, בכל העומק וההוד המסורתי. לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גאון יעקב אשר אהב סלה'. ונשמה זו אי אפשר שתהיה נזרקת בתנועה, כל זמן שעל מצחה חקוק אות קין זה, ש'הציוניות דבר אין לה עם הדת'".

מאז עברו למעלה ממאה שנים. יותר משישה מיליון יהודים גרים במדינת ישראל, עם ישראל ריבון בארצו, הארץ נבנית ומתפתחת, ולצד זאת ישנה התפתחות רוחנית גדולה. עדיין יש מתח בין הרואים במדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" במשמעות דתית רוחנית, ובין אלו שרואים בתנועה הציונית תנועה לאומית עם זיקה היסטורית כלשהי למורשת, אך לא ככוח מניע ומוביל. לוקח זמן לחבר באופן מלא ומדויק בין תורה ומדינה, בין קדש לחול, בין גאולה וציונות.

יחסי ישראל והעמים: מעבר ליחסי חומר ורוח שמשתקפים בשני המשיחים, הראי"ה קוק זיהה את שניהם כרלוונטיים גם לעניין יחסי ישראל והעמים. מחד גיסא, לעם ישראל מכנה משותף עם העמים כולם: כולנו בני אדם הראשון אנחנו, וההיבטים הגופניים – כוחות החיים ואף סדרי החברה – משותפים לכולנו. ואף יתירה מזאת, הראי"ה קוק ביאר שחייבת להיות זיקה בין המלכות (והמשיחיות) היהודית למה שמתרחש באומות ובעולם. מאידך גיסא, לעם ישראל יש נשמה מיוחדת, צביון ייחודי ושליחות גדולה לקרוא בשם ה' בעולם. המורכבות הזו מצריכה לשלב את שני המשיחים, את שני הכוחות, תוך מודעות לחשיבותו של משיח בן דוד.

דברים אלו מהדהדים במציאות של ימינו, ובהתלבטויות רבות הנוגעות ליחסי הרכיב האוניברסלי-אנושי (=יוסף) והרכיב היהודי-רוחני (=יהודה), הן בחיינו הפרטיים והן בחיינו הלאומיים. הראי"ה קוק הדגיש את הצורך בשילוב של שני המשיחים כדי להגיע לתיקון – תוך מודעות לעליונותו של משיח בן דוד, אך מבלי להתעלם מהמקום של משיח בן יוסף.

עין טובה מהמקום הלאומי: אחאב מוכר לנו כמלך שקוּפה של שרצים תלויה מאחוריו. עבודה זרה, רצח נבות ועוד כהנה וכהנה. יחד עם זאת, הרב קוק מלמדנו לראות את מעשיו הלאומיים ומכאן ללמד עליו זכות – לאור התמסרותו להצלחת העם במלחמה, להקמת עיר בארץ ישראל, לשמירת הכבוד הלאומי מול בן הדד (וכבוד התורה בכלל זה). תשקופת (פרספקטיבה) זו רלוונטיות אף לימינו. לא פעם אנו נפגשים באנשים שאם נביט רק על קיום המצוות שלהם, נחשוב שהם חוטאים וסרים מן הדרך. אך יש להם זכויות רבות – בבניין הארץ, בהגנה על העם, ברגשי כבוד לאומיים ולעתים אף ביחס מכבד לתורה. אין זה אומר, כמובן, שאנו מזדהים עם מעשיהם בתחומים אחרים, אך ראייתם כבעלי 'אהבה יתירה ונפלאה' יכולה להביא למבט אחר ושלם עליהם.

היצר הרע – טוב מאוד: יש מי שמבחינתו נוכחות הכוחות השונים באדם היא דבר מאוס ורע, ויש להצטער על קיומם. לפי רוח זו על האדם לעשות מאמצים עילאיים כדי 'להיפטר' מאותם כוחות, ולחיות בעולם של רוח המנותק מכוחות חיים חומריים.

ממקורות רבים אפשר לראות שלחז"ל הייתה גישה אחרת. לדעתם אין לנו להצטער על קיומם של היצרים; אדרבה, עלינו להבין שיש בהימצאותם פוטנציאל גדול של צמיחה עוצמתית ייחודית אשר לא תתאפשר בלעדיהם, צמיחה המרוממת את חיי החומר לדרגה נעלה. עלינו לשמוח על קיומם ועל ההזדמנות הגדולה שהם טומנים בחובם.

אמנם תיתכנה בהחלט תקלות לא פשוטות הנגרמות כתוצאה משימוש לא נכון ביצרים, ואף על פי כן, אין בהן כדי להצדיק את המחשבה כאילו מקורם של היצרים הוא שלילי, שהרי התקלות הן ביטוי מוטעה של כוחות היצר, שאינו מעיד בהכרח על הפוטנציאל החיובי שבהם.

כדי להשתמש בצורה מיטבית ביצרים, עלינו להכיר את מנגנון פעילותם ולהבין כיצד לבטא אותם נכונה, וזהו בין השאר תפקידו של בית המדרש, המלמד את האדם לנווט את כוחותיו בצורה המיטבית. לימוד זה הוא אינו משימה קלה, ואפשר לומר שזוהי למעשה 'המשימה' של האדם בעולמו – לעבוד את בוראו על ידי כוחותיו הרוחניים, ולא פחות חשוב מכך, גם על ידי העלאת כוחותיו החומריים הגופניים.  

היצר המתחדש: הרב זונדל מסביר שצורת עבודתו של היצר הרע בתחומים מסוימים היא באמצעות ניסיון לחדש בכל יום. תיאור זה יכול לסייע לנו להתמודד עם היצר הרע – פעמים רבות אנו נמשכים אל החדש ואל המפתה מתוך תחושה ש"דבר כזה עוד לא ראינו". אכן, יש משהו ברצון להתחדש ולהיות מופתע, אך עלינו להיזהר שלא להיגרר אחרי פיתויים רק משום שיש בהם חידוש או פריצה של המוסכמות. התורה מלמדת אותנו להיות נאמנים לעצמנו ולשמוח בחלקנו. הידיעה שעונג ושמחה ארוכי טווח נוכל לקבל בעיקר מתוך הסביבה הביתית שלנו, מסייעת בפני התשוקה לחפש פיתויים ולרוץ אחרי החידושים, והרי החדש הזה יתיישן מחר, ואז היצר יציע דבר חדש יותר.

ובתלמידי חכמים יותר מכולם: הסיפור על אביי והזוג שיצא לדרכו מלמד שטוּב לב יכול להתגלות גם אצל אנשים שנראים לנו "פשוטים". יתר על כן, לימוד התורה מביא את האדם למקום שבו צריך תשומת לב רבה יותר בתחומים שונים, שאינם מאתגרים כל כך את האדם המצוי.

שלוש תובנות אפשר לדלות מסיפור זה. ראשית, מי שגדול מחברו צריך להיזהר שבעתיים ולהקפיד עם יצרו. שנית, מבט על מעשיהם של אנשים שונים צריך להביא בחשבון את מצבם הרוחני, ואי אפשר לשפוט אותם על פי סולם הערכים שלנו. שלישית, לעתים דווקא האנשים הנראים בעינינו פשוטים ואולי אפילו 'עמי ארצות', משקפים בחייהם הטבעיים עולם שבו מערכת היצרים חלשה יותר.