בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

סוכה מא ע"ב: מתנה על מנת להחזיר

8/9/2016

מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

חומר הלימודים בתלמוד. "מתנה על מנת להחזיר", בהקשר של מצוות נטילת ארבעת המינים.

רקע לסוגיה:

על הפסוק "ולקחתם לכם" (ויקרא כג, מ), דרשו חכמים: "'לכם' – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול". ארבעת המינים, שעליהם מברכים, צריכים להיות רכושו האישי של המברך. "ומכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה". בזמן שארבעת המינים הם בידי המקבל, הם נחשבים שלו, והוא יכול לקיים באמצעותם את המצווה, אך יהיה עליו להחזיר אותם לנותן אחר כך.

במסגרת הסוגיה, נעסוק בהיבטים שונים של הלכה זו, בהקשר של מצוות נטילת ארבעת המינים: מה המשמעות של מתנה כזו – האם היא מתנה והמקבל רשאי לעשות בה כרצונו, או שהיא אמנם נחשבת כמתנה אך אין המקבל יכול לעשות בה כל העולה על רוחו? כשאדם נותן לחברו ארבעה מינים במתנה, האם ברור שכוונתו למתנה על מנת להחזיר או לא? כשמקבל המתנה מחזיר אותה, האם יש לעשות קניין מחודש? מה קורה כשהמקבל החזיר את ארבעה מינים לאחר זמן המצווה, כשנותן המתנה כבר לא יכול לקיים המצווה? ועוד. 

מהלך השיעור:

א. ארבעת המינים במתנה על מנת להחזיר

רש"י ד"ה הא קמ"ל, וד"ה החזירו לו יצא

 

תוספות ד"ה אלא אם כן, ותוד"ה ואם לאו

  

1. הרב יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף מא עמוד ב

מהא שמעינן שהנותן לחבירו ביום טוב סתם, על מנת להחזיר הוא, ואומדנא דמוכח הוא אף על פי שלא פירש. שאין אדם מתערטל ממצוותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו, דהא סתם נתנו להם רבן גמליאל, ואפילו הכי אמרינן להדיא דקמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו ביום טוב סתם, וכן עיקר.

...כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, ונטל ויצא בו, החזירו יצא. פירוש שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצאת בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר, דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך.

לא החזירו. פירוש שלא החזירו כלל, או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא, שכיון שלא קיים תנאו, בטלה המתנה. וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל, דהכא אלולב קפיד.

 

 

2. רבנו אשר, רא"ש מסכת סוכה פרק ג סימן ל

[א] כשמחזיר צריך לתת במתנה גמורה

...למה ליה למימר החזירו לרבן גמליאל דהא אפילו לא החזירו לו יצאו כולן, דרבן גמליאל נתנו לרבי יהושע במתנה גמורה וכל אחד לחבירו? מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. וכן היתה מתנת רבן גמליאל, ולהכי תנא והחזירו לרבן גמליאל דאם לא החזירוהו לו לא יצאו. אף על פי שכל אחד לא החזירו לרבן גמליאל כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף.

וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה על מנת שיחזיר, ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה. אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה, לא יצא בו, דהוי כמו שאול. ותדע מדאמר לקמן (סוכה מו ע"ב) "לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא, דינוקא מקני קני, אקנויי לא מקני [ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו]". ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה, נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא, ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא? אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.  

 

[ב] גם אם נתן אתרוג במתנה, בוודאי כוונת הנותן על מנת להחזיר

כתב בעל העיטור [ר' יצחק ב"ר אבא מארי, ספר העיטור אות מ – מתנה, דף נו טור ג] מסתברא, כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אין נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לו לצאת בו שאין לו לולב אחר, אין צריך לפרש לו על מנת להחזיר לו. אלא נותן לו סתם, והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי. דהא רבן גמליאל נתן במתנה ולא אמר לו על מנת להחזיר, אלא כיון שלקחו רבן גמליאל לצאת בו ולא היה לו אחר, מסתמא על מנת להחזירו נתנו, עד כאן [דברי בעל העיטור].

ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו, יותר טובה מתנה על מנת להחזיר, אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא על מנת להחזיר, ואם לא החזירו לו לא יצא.

 

3. הרב אריה לייב הכהן ממיץ, קצות החושן סימן רמא ס"ק ד [אבני מילואים סימן כח ס"ק נג]

הנותן מתנה על מנת להחזיר. כתב הרא"ש פרק לולב הגזול (סוכה פ"ג סי' ל) גבי אתרוג במתנה על מנת להחזיר וזה לשונו [לעיל אות א]... אמנם לולי דברי הרא"ש... יראה לענ"ד דמתנה על מנת להחזיר הוא כמשמעו ואין בו תנאי הקנאה, אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן.

...אלא שלא מצאתי לי רב בזה, ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה, והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שם כתב תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק וז"ל:

ואותה ששנינו (סוכה מא, ב) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו, אף על גב דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו, לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב "לכם" (ויקרא כג, מ) משלכם...

...ויעלוז לבי שכִּוונתי לדעת רב קדמון. ולפי זה צריך לומר הא דאמרו "לא ליקני אינש לולבא לינוקא" (סוכה מו ע"ב), היינו במקנה בסתם בלי שום שיור, אלא שסומך שיחזור ויתן לו המקבל אחר כך במתנה, וכי האי גוונא בקטן לא מהני, כיון דאקנויי לא מקני. הא מקנה ליה בפירוש לשעה גם בקטן מהני, כיון דמתנה על מנת להחזיר ממילא חוזרת המתנה.

 

4. הרב חיים פנחס שיינברג, טבעת החושן, סימן רמא ס"ק ד (חלק ג עמ' 273-272)

נראה לי בדעת הקצות דסבירא ליה דשייך קניין הגוף לזמן אף שמשייר זכות פרטי, והיינו שנותן לו הגוף לחלוטין על אותו זמן ויכול לעשות בו כרצונו אלא שמשייר בהנתינה זכות מיוחד. וסבירא ליה דזה אינו מגרע בקנין הגוף, וכשנותן לו על זמן מסויים, וכמו ביובל, דהתם פשוט הדבר לדעת הקצות דחשיב שלו ומשום דיכול לבנות ולהרוס ויש לו בפועל זכות בגוף...

ואם כן בכל קנין לזמן, אף דשייר זכות בזה שאי אפשר לכלות הגוף בפועל, מכל מקום חשיב זה קניין הגוף לשעה ומשום דנותן לו בפועל הגוף לאותו הזמן, והוי זה כמו שנותן לו הגוף להיות שלו לגמרי עד שיוצא בו. אבל לאחר שיוצא בו צריך להחזיר. ונמצא דבפועל השיור על הזמן אחר שיצא בו. אבל עד שיצא בו היה שלו לגמרי, ובזה מובן אמאי חשיב על מנת להחזיר קנין לזמן.

והרא"ש סבירא ליה דאם כבר שייר הזכות עכשו, לאחר זמן שוב אין זה קנין הגוף, דקנין הגוף צריך להיות עולמי בלי שיור, דהיינו הגוף שלו על מכירה וכליון, דאם לא כן אין זה אלא השתמשות והוי כשאלה.

ולפי זה להקצות דקנין הגוף לשעה חשיב כשלו על אותו זמן, ומשום דיש לו הגוף על אותו זמן להשתמש בו ולעשות בו כרצונו מלבד כליון, ולא דמי לשאלה. דהגוף נשאר להבעלים והשואל יש לו רק זכות ושעבוד של השתמשות.

 

ב. מצבים שונים במתנה על מנת להחזיר

5. שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנח סעיף ד

נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה; ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו, ואפילו נאנס מידו; וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא.

הגה: ומותר לתת לו אתרוג במתנה על מנת שלא יקדישנה, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר.

 

"...שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה"

6. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה סימן תרנח ס"ק יב

דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כוחו ממנו. ומה שאמר על מנת שתחזיר לי, הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו.

 

"ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו אפילו נאנס מידו"

7. הרב יעקב חיים סופר, כף החיים סימן תרנח ס"ק כז

ומשמע דהוא הדין אם נפסל והחזירו לו, דלא יצא, דמתנה על מנת להחזיר משמע שתחזירהו לי שאצא בו... ומיהו אם נפסל בענין שכשר לשאר הימים כגון חסר וכדומה והבעלים כבר יצאו ואין צריך להם כי אם לשאר הימים אפשר דיצא, כיון שראוי לצאת בו מה שצריך לו.

 

"וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא"

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה סימן תרנח ס"ק טז

 לאחר זמן מצותו – רצה לומר אפילו באותו היום אם הוא שעה שאי אפשר עוד לצאת בו, דהיינו בערב, ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו על כל פנים ביום המחר בשעת מצותו. ואף על גב דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו, מ"מ אומדנא דמוכח הוא שכונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו.

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, שער הציון סימן תרנח אות כא

ומכל מקום מסתפקנא בהחזיר לו אחר כל התפלות, ובשביל זה לא עשה הנענועים בהלל בצבור כדרכו תמיד לנענע עם הצבור, אולי יש בזה קפידא לבטל המתנה, או אפשר דוקא בהחזיר לו אחר זמן מצוותו לגמרי, וצריך עיון. ועל כל פנים לכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה להחזיר לו קודם הלל.

הרב יעקב חיים סופר, כף החיים סימן תרנח ס"ק לג

[מצטט את דברי המשנה ברורה ושער הציון.] ולי נראה דודאי מקפיד מי שיש לו לולב ואתרוג ואינו עושה נענוע בהלל והקפות עם הציבור. ואם היה יודע שאינו מביאו קודם לכן לא היה נותן אלא אם כן פירש בהדיא שאינו מקפיד על זה. ועל כן צריך להחזירו לו קודם הלל ובבית הכנסת שהוא מתפלל שם. ואם נתעכב ולא החזירו קודם זמן זה, צריך שיבקש ממנו שיחזור ויתנו לו במתנה על מנת להחזיר וליטלו פעם אחרת אלא שלא יברך.

 

ו"מותר לתת לו במתנה על מנת ש..."

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, ביאור הלכה שם ד"ה ומותר

...ומבואר דאף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג גם כן מיקרי נתינה כיון שהוא שלו לדבר זה. וממילא נראה דכל שכן באם אמר לו הרי הוא שלך במתנה על מנת שלא תתנו לשום אדם, או אפילו באומר לו הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם, בודאי הוא שלו ויוצא בו אף על גב שלא נתן לו כל כוחו באתרוג זה.

והנה הגאון מליסא [הרב יעקב לורברבוים מליסא, בעל נתיבות המשפט] בסידורו דרך החיים [דינים פרטיים ללולב] החמיר בזה, וכתב דכל שאינו בכח המקבל ליתנו לאחר אינו מתנה כלל. ולענ"ד אינו כן, כמו שהוכחנו. ומצאתי בשדי חמד שהביא כבר דעת כמה גאונים לחלוק עליו בזה.

 

הצעה לר"מ

רש"י

רבן גמליאל נתן את ארבעת המינים שלו לכל החכמים, על מנת שיחזירו לו אותם לאחר שכל אחד מהם יטול. בזמן שארבעת המינים אצל כל אחד מהם, זו מתנה גמורה. התנאי של מתנה כזו הוא שחייבים להחזיר, ורק אם היא חוזרת לבסוף לבעליה, מתברר שמקבל המתנה יצא ידי החובה של מצוות ארבעה המינים. אך אם לא החזיר לבסוף את ארבעת המינים, לא יצא ידי חובה, כי מתברר שארבעת המינים שבידו הם גזולים, וממילא פסולים (משנה סוכה ג, א-ה).

 

תוספות

אתרוג של שותפים אינו נחשב אתרוג בבעלות אישית, אלא שאול, כי כל אחד מהשותפים משאיל את חלקו לאחרים. כך נלמד מהגמרא בבבא בתרא (קלז ע"ב), שם נאמר שאם יורש יכול לאכול את האתרוג, אז הוא גם יכול לצאת ידי חובה בנטילתו, כי האתרוג שלו. בקהילות רבות שיש להם סט אחד של ארבעת המינים והכול יוצאים בו (כפי שהיה מקובל בעבר, אז ארבעת המינים היו נדירים ויקרים מהיום), נהגו שכל אחד ייתן חלקו לחברו במתנה על מנת להחזיר. גם אם אין אומרים זאת באופן מפורש. זאת מכיוון שאין דרך אחרת לצאת ידי חובה, ההנחה היא שהם כאילו אמרו במפורש שזו מתנה על מנת להחזיר.

החכמים לא החזירו לרבן גמליאל את ארבעה המינים אחרי שכל אחד מהם נטל, אלא רק כשהאחרון נטל, כי רבן גמליאל רצה שיחזירו לו רק לאחר שכל החכמים ייטלו. מכאן יש ללמוד שבעל המתנה יכול לקבוע את כללי נתינת המתנה, ובלבד שהמתנה תחזור אליו.

 

ריטב"א

ההנחה היא שאדם "לא מתערטל" – אינו מעניק במתנה לאדם אחר חפצי מצוה שלו, כל עוד הוא צריך אותם כדי לקיים את המצווה (כגון שהוא לא נטל באותו היום, או שהוא אמנם כבר נטל באותו היום, אלא שהוא יזדקק להם בימי החג הבאים). על כן, אם הוא נתן, הכוונה היא שזו תהיה מתנה על מנת להחזיר.

"לא החזירו לא יצא" – לא החזירו כלל, או שלא החזירו בזמן שהבעלים עדיין יוכלו להשתמש בארבעת המינים, כגון שהחזירו בסוף היום. במקרה זה המקבל לא יצא ידי חובה כי הוא לא קיים את התנאי הבסיסי של המתנה – החזרתה בזמן כדי לאפשר לבעלים לקיים את המצווה כנדרש. את הדין "אם לא החזירו לא יצא", נימק רש"י בכך שבידי מקבל המתנה ארבעת המינים גזולים, ולכן לא יצא ידי חובה, בעוד שהריטב"א ציין שהמקבל לא עמד בתנאי של המתנה וממילא בטלה נתינת המתנה והיא איננה שלו.

תשלום כסף במקום ארבעת המינים לא יועיל, כי נותן המתנה בוודאי מקפיד לקבל בחזרה את ארבעת המינים שלו.

 

רא"ש

[א] אם בעל המתנה התנה מראש ואמר למקבל שהמתנה היא על מנת שהוא ייצא ידי חובת מצוות ארבעת המינים, ואחר כך יחזור החפץ אליו, לא יצא המקבל ידי חובה, כי אלו ארבעת המינים שאולים. הוכחה לכך ניתן לראות מדין הקנייה לקטן, לגביו נאמר בגמרא שאדם לא יַקנה לולב לקטן ביום טוב הראשון, כי קטן יכול לקנות אך לא להקנות. ההוכחה היא: אם אין צורך להקנות בחזרה את המתנה, אפשר לתת לקטן את ארבעת המינים, ולאחר שהקטן יסיים, הוא יחזיר את ארבעת המינים לבעלים. מכך שאפשרות זו לא מוצעת, משמע שהמקבל צריך להקנות בחזרה את ארבעת המינים, וכיון שקטן איננו יכול להקנות, אי אפשר לתת לו אותם במתנה על מנת להחזיר.

[ב] לפי בעל העיטור, כשידוע למקבל שהנותן עדיין זקוק לארבעת המינים, הוא איננו צריך לומר שמדובר במתנה על מנת להחזיר, אלא נותן בסתם, והמקבל יחזיר לו. הוא מוכיח זאת מהמעשה של רבן גמליאל והחכמים, שם לא מסופר שרבן גמליאל נתן את ארבעת המינים לחכמים ואמר להם שזה בתנאי שהמתנה היא על מנת להחזיר. אף על פי כן, היה ברור שאין לרבן גמליאל ארבעת המינים אחרים, וממילא מדובר במתנה על מנת להחזיר. הרא"ש כתב על כך שיותר טוב לומר במפורש שמדובר במתנה על מנת להחזיר, אך החידוש בדברי בעל העיטור הוא שגם מתנה סתם היא על מנת להחזיר, ואם לא החזיר לא יצא.

 

קצות החושן

מתנה על מנת להחזיר היא מתנה גמורה, עד הזמן שהמקבל ייצא ידי חובת הנטילה של ארבעת המינים. לדברי הרב אביגדור כהן צדק, מתנה על מנת להחזיר היא מתנה מוחלטת ברגע הנתינה, ומשמעותה היא הקניית גוף המתנה בקניין הגוף, ועם זאת, יש מגבלה בכך שמקבל המתנה לא יכול לעשות לגמרי מה שהוא רוצה בחפץ (הוא לא רשאי לכלות אותו – אכילה לדוגמה), ועל כן הקניין נקרא (אף שאינו כזה) קניין פירות.

בגמרא בסוכה מו ע"ב בה נאמר שאין להקנות לקטן, וכוונתה היא שמי שנותן את ארבעת המינים  לקטן, מתכוון לתת לו במתנה, ואם לא אמר במפורש שמדובר במתנה על מנת להחזיר ("ללא שיור"), אלא שהוא סומך על הקטן שיחזיר, זה אכן לא מועיל, כי קטן אינו יכול להקנות. ברם אם אמר לקטן במפורש שמדובר במתנה על מנת להחזיר, הדבר יועיל גם בקטן.

לפי הריטב"א (מקור מס' 1), אין צורך לומר שמדובר במתנה על מנת להחזיר, מאחר שבוודאי זו כוונת הנותן. על כן הסביר הריטב"א (סוכה מו ע"ב) שכשנותן מתנה לקטן, אפילו אם יאמר במפורש שזו מתנה על מנת להחזיר, לא יועיל, כי קטן אינו יכול להקנות. ממילא מדובר בתנאי שאי אפשר לקיימו, ונמצא שהקטן קנה לגמרי את ארבעת המינים.

 

טבעת החושן

לדעת הקצות, מתנה על מנת להחזיר היא מתנה מוחלטת לאותו זמן שבו היא ניתנה, ובהקשר לארבעת המינים – עד אשר מקבל הארבעה מינים ייטול אותם וייצא ידי חובה. בזמן שהמתנה נמצאת בידי המקבל, הוא רשאי לעשות בה כרצונו, חוץ מאשר לכלות אותה. העובדה שנותן המתנה שייר לו את קבלת המתנה בחזרה לאחר זמן, אינה גורעת מכך שהמתנה היא מתנה מוחלטת, מאחר שהתנאי חל לאחר הזמן שמקבל המתנה ייצא ידי חובה.

ההבדל בין מעמדו של חפץ שנמצא ביד שואל למעמדו של חפץ שנמצא ביד מקבל מתנה על מנת להחזיר הוא, שבשאילה, גוף החפץ הוא קניינו של המשאיל, ולשואל ניתנה רשות להשתמש בחפץ על פי ההסכם שבין השואל והמשאיל. לעומת זאת, במתנה על מנת להחזיר, גוף החפץ הוא קניינו של מקבל המתנה (עד שהמקבל יחזיר לנותן, כפי שנקבע בין הנותן למקבל), והוא רשאי לעשות בו כרצונו, למעט כילויו המוחלט של החפץ.

לדעת הרא"ש, מתנה על מנת להחזיר צריכה להיות קניין גוף מוחלט, כולל אפשרות לכילוי ומכירה, ללא שיור וללא תנאי. כל עוד היא איננה כזו, אין זו מתנה. [ממילא ברור שמקבל המתנה צריך להקנות בחזרה את החפץ לנותן, כי החפץ היה שלו לחלוטין.]

 

משנה ברורה – שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה

נתינת מתנה משמעותה שהבעלים המקוריים מפקיעים לחלוטין את שליטתם על החפץ. האמירה: "על מנת שתחזיר" היא תנאי כמו כל תנאי אחר שאדם יכול לעשות כשהוא מוכר חפץ או נותן מתנה ("על מנת שירד מחר גשם"). דברי המשנה ברורה הללו דומים לדברי הקצות (שהובאו לעיל), הרואה במתנה על מנת להחזיר מתנה גמורה אלא שיש בה תנאי.

 

כף החיים – ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו אפילו נאנס מידו

אם נפסלו ארבעת המינים ברמה שנותן המתנה כבר אינו יכול להשתמש בהם יותר, המקבל לא יצא ידי חובה, כי לא התקיים התנאי הבסיסי, שיחזיר אותם על מנת שהנותן יוכל להשתמש בהם. אך אם מדובר בפסול כמו חסר, שפסול ביום הראשון אך כשר בשאר הימים, ייתכן שמקבל המתנה יצא ידי חובה, כי נותן המתנה כבר השתמש בארבעה מינים אלו ביום הראשון, והוא גם יוכל להשתמש בהם גם בשאר הימים.

 

משנה ברורה, שער הציון, כף החיים – אם החזיר לאחר זמן מצוותו לא יצא

יש להחזיר את ארבעת המינים באופן שנותן המתנה יוכל להשתמש בהם מבחינת זמן המצווה. המשנה ברורה מתלבט מה יהיה אם מקבל המתנה החזיר את ארבעת המינים לאחר התפילה. מחד גיסא, נותן המתנה יכול עדיין לקיים את המצווה, ומאידך גיסא, הוא בוודאי היה מעונין לקבל אותם עוד בתפילה, כדי שיוכל לנענע עם הציבור בעת אמירת ההלל וכדרכו תמיד. כף החיים הכריע שבוודאי כוונת הנותן היא לקבל אותם בחזרה כבר לזמן שבו הוא נוהג לנענע, אלא אם כן הוא אמר אחרת למקבל המתנה. על כן, אם מקבל המתנה לא החזיר בזמן שבו נותן המתנה רצה לקבל את ארבעת המינים, הוא לא יצא ידי חובה. אם מקבל המתנה רוצה בכל זאת לצאת ידי חובה, עליו לבקש מנותן המתנה שייתן לו אותם שוב במתנה על מנת להחזיר, וייטול ללא ברכה (שהרי הוא כבר בירך על ארבעת המינים בנתינה הראשונה).

 

ביאור הלכה – ומותר לתת לו במתנה על מנת ש...

לפי הביאור הלכה, מותר לנותן המתנה להגביל את מקבל המתנה בשימושים שונים: להשתמש בארבעת המינים רק כדי לצאת בהם ידי חובת המצווה, רק על מנת שלא ייתן אותם לאדם אחר, ועוד, כיון שהוא לא העניק לו את כל הבעלות על החפץ. אמנם, לעיל כתב המשנה ברורה שהגדרת מתנה על מנת להחזיר היא העברת כח הבעלות על החפץ לידי מקבל המתנה, אך אין זה סותר את דבריו כאן, מאחר שנותן מתנה יכול להגביל את השימוש בה. הרב יעקב מליסא טען שאם מקבל המתנה איננו רשאי להעביר את המתנה למישהו אחר, אין זו מתנה, כי לדעתו המתנה צריכה להיות שייכת לחלוטין למקבל המתנה.

 

מקורות

ספרא אמור פרשה יב פרק טז

"ולקחתם לכם" - משלכם ולא את הגזול. מיכן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו, וחבירו לחבירו, אפילו הן מאה. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא נמצא לולב כי אם ביד רבן גמליאל בלבד. ונתנו רבן גמליאל מתנה לרבי יהושע, ורבי יהושע לרבי אלעזר בן עזריה, ורבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא, וכולם יצאו ידי חובתם.  

תוספתא מסכת סוכה (ליברמן) פרק ב הלכה יא

יום טוב הראשון של חג אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו אלא אם כן נותנו לו במתנה גמורה. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ולא היה עמהן לולב. לקח רבן גמליאל לולב בדינר זהב. כיון שיצא בו ידי חובתו נתנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד שיצאו כולן ואחר כך החזירוהו לו.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סוכה פרק ג הלכה י

...כשהיו אתרוגים נמכרין ביוקר. כהדא תרונגייא הוין מצפצפין תמן [מחירי האתרוגים היו מאד יקרים], והוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה. אמר ליה: לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי.

הראי"ה קוק, טוב רואי – סוכה, עמ' שלה-שלז

בירושלמי (סוכה ד, ב) מבואר שצריך לתנו לו מתנה גמורה: "רב המנונא מפקד לחברייא: כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא, לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה. כהדא רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה. אמר ליה: אין יומא טבא יומא דין, הרי הוא לך מתנה. ואין למחר, הרי הוא לך מתנה". [תרגום: רב המנונא הורה לחברים: אם תתנו מתנה ביום טוב, לא תהיו נותנים אלא לדעה גמורה. רב הונא נתן אתרוג מתנה לבנו. אמר לו: אם היום טוב היום, אז הרי הוא לך במתנה. ואם למחר הרי הוא לך במתנה]. ופירשו המפרשים לאפוקי מתנה על מנת להחזיר. ...הלא הירושלמי סבירא ליה דלא מהני מתנה על מנת להחזיר [אמנם בירושלמי סוכה ג, י, רב נחמן בר יעקב נתן אתרוג במתנה לבנו על מנת שיחזיר]. וצריך לומר ד"החזירו" משמעינו דבר אחר. והיינו דהם היו באים בספינה רחוק מארץ ישראל, והיה נוהג שני ימים טובים. ואם היה קרוב לארץ ישראל לא היה אתרוג ביוקר באלף זוז. והנה נחלקו הפוסקים אם פסולי יום ראשון נוהג בשני. ויש אומרים דיום שני דינו כיום ראשון, ויש אומרים דנוהג כשאר ימי החג. ויש לומר דבבלי סבירא ליה דהוא כשאר ימי החג, אם כן למה היה צריך להחזיר לרבן גמליאל במתנה הרי ביום השני יוצא בשאול? אלא ודאי להשמיענו דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. אמנם לירושלמי יש לומר דאינו יוצא יום שני בשאול, ודינו כיום ראשון אפילו לבקיאים בקביעא דירחא. אם כן יש לומר דמשום הכי החזירו לרבן גמליאל כדי שיהיה יוצא בשלו ביום השני להשמיענו דפסולי ראשון נוהג בשני, אם כן אי ראיה דמתנה על מ להחזיר. ורב הונא מפקד לבנו שיהיה המתנה בין ביום ראשון בין ביום השני והיינו דגם ביום שני בעינן שלו ממש. אם כן יש לומר דהחזירו לרבן גמליאל משמיענו זה, ואין ראיה דמתנה על מנת להחזיר מהני.   

אם כן יש לומר דר' זירא, דהיכי דקרו ליה ר' זירא היה בארץ ישראל, והוא התפלל דלשתכח תלמודה בבלאה (בבא מציעא פה ע"א), ובודאי סבירא ליה כירושלמי. אם כן מתנה על מנת להחזיר לא מהני בלולב, משום הכי קאמר דלא ליקני לינוקא. אבל להסוברים דמהני מתנה על מנת להחזיר, שפיר דמי ליתן מתנה על מנת להחזיר דחוזר ממילא לנותנם.

הרב יהודה אריה לייב מגור, שפת אמת סוכה מא ע"ב

יש לומר דהרבותא היא שלא היה כל כך ביוקר, רק שנתן [רבן גמליאל] מטוב לבו אלף זהובים, כדמצינו בגדולים שנתנו עבור מצוה ככל מה שבקש המוכר ורבן גמליאל נתן מעצמו זה הסכום.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, רשימת שיעורים, סוכה עמ' ריד

המעשה של ארבעה הזקנים שהיו באים בספינה. מעשה זה קרה בתקוה של גזרות רעת ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בני ישראל לא לקיים את מצוות התורה. וראיה לכך שהיתה עת צרה ושמד, כי לא היה לזקנים אלא לולב אחד שעלה לרבן גמליאל אלף זוז! הזקנים עלו בספינה לשוט לרומי לבקש רחמים על עמם מהמלכות הרשעה אולי תבטל את גזרות השמד הנוראות שהטילה על בני ישראל. ר' עקיבא היה אבל על תלמידיו שמתו. ר' אלעזר בן עזריה היה עני וירוד מנכסיו (ביצה כג ע"א). רק רבן גמליאל הצליח להביא לולב אחד אתו על הספינה. נטלו ונתן לחבריו ליטול אע"פ שעבר על גזרות השונא. רבן גמליאל רצה באותו זמן לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק את ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד אלא אדרבה יתאמצו ויתבצרו בנטילת הלולב – סימן הנצחיות של עם ישראל, באמונתם שבני ישראל בעזרת ה' יתברך יתגברו על אויביהם. בני ישראל קיימים לעולם, והלולב סימן לניצחונם על הצרי שעומד עליהם.

הרב יעקב סופר, כף החיים, אורח חיים סימן תנד, ס"ק מ

וכל אדם ישתדל ויהא זריז במצוה לקנות לו אתרוג ולולב לבד, כדי לקיים המצוה כתיקונה. ולפי דברי הזוהר הקדוש (פרשת תרומה קכ"ח ע"א) אין לברך על מצוה שקיבלוהו בחינם... ועל פי דברי הזוהר הקדוש היה האר"י ז"ל נוהג כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג לא היה מקפיד כמה ישלם בעד המצווה אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים אותו בפעם הראשונה, ולפעמים היה מניח לפני המוכר המעות והיה אומר קחו כל כמה שתרצו. וכן נהגו צדיקי הדורות כשאנשי שלומיהם היו מביאים להם דורונות איזה דבר מצוה כתפילין, לולב ואתרוג או ספר קודש ללמוד או להתפלל בו, היו משלמים להם.

הרב מנשה קליין, משנה הלכות, חלק י סימן עז

כיון שהמוכרים כל כך העלו השער עד שעלה אתרוג אחד לאלף זוז, ראו רבן גמליאל וזקנים לתקן שלא יקנו אתרוגים כולם, ולא קנה רק רבן גמליאל אתרוג אחד שיצאו בו כולם, ועל דרך שתקן רבן שמעון בן גמליאל בזמנו בענין הקינין (כריתות ח ע"א) תקנו הם עכשיו עם האתרוגים. ולא רצה שלא לקנות אתרוג כלל, הגם שמדינא אפשר לתקן בשב ואל תעשה מכל מקום כיון שהיו המצות חביבות עליהם לא רצו שלא לקנות אתרוג כלל רק קנה רבן גמליאל אתרוג אחד ויצאו כולם במתנה על מנת להחזיר, ולכן לא קנו גם ר' יהושע ור' עקיבא ורר' אלעזר בן עזריה, ואמרו ז"ל למה לי שקנה באלף זוז דמאי רבותא בזה לומר שכמה היו מצות חביבות עליהם שלא יאמרו ח"ו לא היו המצות חביבות עליהם ולכן לא קנה רק רבן גמליאל בעצמו והם לא קנו, ולכן משמיענו דעל כולם היו המצות חביבות ומחמת חביבות המצוה שהיו רוצים שכל ישראל יקיימו מצות אתרוג לא קנו דגם זה בכלל חביבות המצוה הוא שיוכלו כל ישראל לקיים המצוה.

...ומהאי טעמא אמרתי פעם בשיעור לפני בני הישיבה שהיה תיקון גדול לתקן, היות כי בשנים אחרונים עלו האתרוגים המהודרים עד למעלה ראש והוקירו המוכרים את האתרוגים אשר ממש עולה במסירת נפש לבני תורה ובפרט לבני הכולל אשר חייהם מצומצמים עולה במסירת נפש ממש לקנות אתרוג מהודר ובכלל לבני תורה אשר תורתם אומנתם הוא בלתי אפשרי, אמנם היות כי בני תורה מדקדקין במצות הם וחושבין שאם לא יקנו אתרוג מהודר ח"ו לא יהיו מן המחבבים את המצות ולכן מוסרים נפשיהם ולוקחים אתרוגים מהודרים, ופעמים הם לוקחים אתרוגיהם על חשבון של בניהם הקטנים שלא יוכלו ליתן להם צרכם, ופעמים על חשבון ההורים שלהם, ופעמים הם לוים על אתרוג מהודר, והמוכרים כשרואים שנה אחר שנה שבני תורה מרבים להביא כסף הם עולים בשער משנה לשנה, וכידוע כי בעד אתרוג שנראה קצת מהודר ואפילו אינו הדר באמת אלא שהמוכר רואה שהקונה הוא בן תורה מהודר ומהדר אחר אתרוג, אז כבר עולה עם השער כפליים וכפלי כפליים משער הרגיל מהאתרוגים, ולכן הי' תקנה גדולה שאם יסכימו הרבנים הגאונים וראשי הישיבות שאחד מהחבורה יקנו להם אתרוג הדר כגון הראש ישיבה וכל בני ישיבה יקיימו המצוה באתרוג שלו במתנה על מנת להחזיר או רב מבית הכנסת, וכמו שהיה באמת מלפנים בישראל שעיירות גדולות בערי יוראפ [אירופה] לא היה להם לכל בני ישראל אתרוגים שלהם אלא קנו איזה אתרוגים לצורך הציבור וכולם יצאו באתרוג זה, ורק היו יחידי סגולה שהיו להם אתרוגים מיוחדים.

ובאמת כי כן נראה דגם כבר בימי התוס' נהגו כן ע"ש בתוספות בסוכה מא ע"ב ד"ה אלא, ומה שנהגו הקהל לקנות אתרוג וכו'... וגם בגמ' מבואר כן, מכל מקום כי האי גוונא שהוא לתועלת הרבים וגם להסיר עול המשא מבני תורה היה נלפענ"ד תיקון גדול אם היו מסכימים לזה שאר רבני וגאוני וראשי ישיבות, ולפענ"ד אין בזה חסרון בחביבות המצוה, אדרבה הרי כן הראו לן חכמי הש"ס ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע שהיו גדולי הדורות בזמנם ואפילו הכי יצאו באתרוג של רבן גמליאל ולהורות הלכה לדורות באו, ואדרבה עליהם אמרו ללמד כמה מצות חביבות עליהם שבמה שלקח רבן גמליאל אתרוג מהודר ביוקר גדול כבר הראו חביבות המצות עליהם וגם הם היו יכולין לקנות, אלא שבמכוון לא קנו כדי להוריד השער ויוכלו כל ישראל לקנות אתרוגים, כנלפענ"ד.

ושמעתי שבתימן היה מנהג ותקנת בית דין שבערב סוכות הביא השמש שק מלא אתרוגים שנבדקו על ידי הבית דין שהם כשרים, וכל אחד ואחד הלך אל השמש ולקח לעצמו אתרוג ונתן להשמש איזה פרוטות והלך לו, ושום אדם לא בדק לעצמו האתרוגים אלא מה שבדקו הבית דין ואולי היתה התקנה שם מפני טעם הנ"ל. על כלל פנים מנהג נכון הוא זה בשביל מפקיע שערים, ואולי גם זה היה אפשר ליכנס בכלל תקנה הנ"ל שהקונים אתרוג יסמכו עצמם על רב חכם ומורה הוראה מובהק כל שיאמר שהוא כשר יקנהו ודי, ואם יעשו כן גם זה ודאי יועיל להוריד השער והגם שאיזה צדיקים יקנו להם אתרוגים מהודרים זה לא יפסיד הכוונה מהתיקון הנ"ל, ואולי אם יקבלו תקנה זו לא יצטרכו לתקנה שניה כי באמת יש די אתרוגים והותר אלא שמהודרים חסרים, אבל אם לא יקפידו על המהודרים מכח תקנה הנ"ל, ממילא יורידו השער ואז יוכל כל אדם לקנות אתרוג.

והנה הארכתי בזה קצת כי לפענ"ד היה בזה תיקון גדול לבני תורה אשר עיני ראו ולא זר כמה קשיים יש להם לעשות היום טוב שצריך סוכה ומזון לבני בית ומלבושים לילדים ובפרט בימי היום טוב והכל עולה במחיר, ועל כל זה צריך עוד כמה מאות דולרים על אתרוג וגם לרבות שצריך להכניס הושענא בלולב בכל יום גם כן מבקשים כבר כמה דולרים עבור בד אחד ועולה הערבה כמעט יותר מהלולב, ובתקנה זו היה אפשר קצת לתקן דבר זה גם כן, נא לעיין בו.

 

על הסוגיה

"ולקחתם לכם" – משלכם: במסכת סוכה חלקו חכמים ור' אליעזר אם אדם יכול לצאת ידי חובה בסוכתו של חברו או לא (סוכה כז ע"ב). אך מוסכם על הכול שארבעת המינים צריכים להיות "משלכם", בבעלות אישית. התוספות (ד"ה אלא) העירו "שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות", וכך מופיע בראשונים ובפוסקים נוספים, ואכן כך היה נהוג בקהילות רבות, בשל הקושי להשיג ארבעת המינים כשרים ומהודרים. כיום בארץ ישראל, יש ארבעת המינים בשפע, ואפשר לקיים בנוחות את דברי ההגהות מיימוניות (על הרמב"ם הל' לולב ח, יא, אות ת): "הירא דבר ה' ומחבב את מצותיו לעשותן מן המובחר, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו. חדא כדי לעשות הנענועים כהלכתן, ועוד שרוב בני אדם מברכים על דעת שהן שותפין לכל הקהל ברוב מקומות ואין דעת טובי הקהל כן ואינם מעלים על לב ולא יודעים שצריך ליזהר ולהסכים שיהא מתנה, וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה עושים. ולא נהגו מתחילה להיות לכל הקהל יחד אלא מדוחק שלא מצאו אתרוגים לכל הצורך".

המפרשים עסקו רבות בשאלה מדוע דווקא במצוות ארבעת המינים התורה דורשת בעלות אישית, שלא כמו במצוות אחרות (תפילין, ציצית, ועוד). אכן, בעבר היה קשה להשיג חפצי מצווה מהודרים כמו ארבעת המינים, וכן גם תפילין ומזוזות, ומחירם היה יקר מאוד. כיום, רוב האנשים מסוגלים לרכוש חפצי מצווה אלו ברמות הידור שונות, גם אם יש שיידרש מהם מאמץ יותר גדול, ויהיה עליהם לוותר על מוצרי מותרות ולהעדיף להשקיע בחפצי מצווה. נקודת המוצא היא הערך והחשיבות שאדם רואה לעצמו בכך שיהיו לו חפצי מצווה משלו, מהודרים ויפים. לעתים מדובר בסדרי עדיפויות או קדימויות: השקעה כספית אדירה סביב חגיגת בר מצווה או תפילין מהודרים, בית מחופה קרמיקה ומאובזר באביזרים איכותיים או מזוזות מהודרות, וכיוצא באלו. המודעות והרצון להדר ולהשקיע בערכים, מציבים אתגר רוחני גבוה, ומנווטים בחירה נכונה ואמתית.

כמה מצוות חביבות עליהם – אתרוג "יהלום" באלף זוזים או באלף שקלים: בגמרא מסופר על רבן גמליאל שקנה לולב באלף זוז, סכום גבוה מאוד מאוד. בגמ' בסוכה נב ע"ב מסופר "על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז". [אמנם בתוספתא (סוכה ב, יא) נאמר שהמחיר של הלולב היה דינר זהב; סכום גבוה אך סביר. בספרא (פרשת אמור יב, טז), לא נאמר מה היה מחירו של הלולב]. בגמרא נאמר שאזכור המחיר הוא כדי להודיע "כמה מצוות חביבות עליהם". לכאורה היה צריך לומר: להודיע כמה מצוות חביבות עליו – על רבן גמליאל! אלא שעלינו לזכור כי מדובר על תקופה קשה בחיי עם ישראל, בכל זאת הם היו משקיעים ומהדרים בקיום מצוות, כשהנשיא מראה דוגמא אישית (על פי דברי הרי"ד סולובייצי'ק). על פי ההלכה הידור מצווה הוא עד שליש (בבא קמא ט ע"ב; תוס' שם ד"ה אילימא), ונראה שלכן כתב על כך הרא"ש (בבא קמא א, ז): "חשיב גוזמא על רבן גמליאל שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ ע"א)". ברם, אף שאין צורך לשלם סכום כזה, יש לראות ערך חיובי במי שיש לו ומשקיע בהידור מצווה, ובוודאי כשמדובר בנשיא, שהיה עשיר, וממעשיו יש ללמוד שעל כל אדם יש לעשות מה שביכולתו כדי להדר במצוות (ר"ן, סוכה טז ע"א בדפי הרי"ף).

הרב מנשה קליין הסיק מכך להפך. רבן גמליאל היה נשיא ועשיר, וכך גם ר' אלעזר בן עזריה (ברכות כז ע"ב; שבת נד ע"ב; קידושין מט ע"ב) ור' עקיבא (נדרים נ ע"ב). המוכרים הפקיעו את מחיריהם של ארבעת המינים, ורבן גמליאל תיקן לקנות רק אתרוג אחד, שהאחרים יצאו בו ידי חובה במתנה על מנת להחזיר, וזאת מפני ש"מצוות חביבות עליהן", וכך יוכלו הכול, גם מי שאין לו יכולת כלכלית מתאימה, לקיים מצווה זו.

גם כיום נמצא כאלו שדורשים סכומים גבוהים ואף מופקעים עבור ארבעה מינים (בסרט 'אושפיזין' נמכר אתרוג 'יהלום' באלף שקלים!), ויימצאו כאלו שיהיו מוכנים לשלם סכומים גבוהים גם כשאין להם יכולת כלכלית מתאימה, במחיר צורכי חג אחרים כמו בגדים חדשים לבני המשפחה, סעודות יום טוב ועוד. אפשר לרכוש ארבעת המינים יפים, גם אם לא מהודרים, בסכום סביר. ברוך ה', כל ארבעת המינים גדלים בארץ ישראל בשפע. ארץ ישראל היא מקור ייצוא גדולה של ארבעת המינים לכל העולם היהודי בתפוצות, ואין צורך לקנות במחירים מופקעים.

לא מוותרים על מצוות: חיבוב המצוות מופיע גם בדברי הריטב"א, המניח כמובן מאליו שאדם לא ירצה להתערטל ממצוותו, גם אם לא אמר זאת בפירוש. הנחת המוצא היא שיהודי רוצה לקיים מצוות. להיות עטוף בהן ומוקף בכל המצוות. זוהי זהותו העצמית והיא נמצאת בעומק ליבו ודעתו תמיד. על כן, ברור שגם כאשר הוא חולק את חפציו אם אחר, הוא לא חפץ לוותר על המצווה. מדברי 'כף החיים' למדנו יותר מכך, שלא זו בלבד שיהודי מעוניין לקיים מצוות כדבר פשוט, אלא שגם שלימות המצווה (או הידורה, כפי שלמדנו ביחס לנענוע) – גם הם מונחים בעומק דעתו תמיד, ועל כך היתה כוונתו שנתן את האתרוג. על מנת שיוכל לקבלו בחזרה ולקיים את המצווה של נענועי הלולב בשלמותה.

שותפים ונותנים מתנות: הסוגיה והראשונים מלמדים אותנו 'אגב אורחא' את העולם החברתי היהודי. כשיש לאדם אחד לולב, הוא שמח לתת אותו במתנה לאחרים, כדי שגם הם יוכלו לזכות לקיים מצוות. הוא גם מוכן שהלולב שלו יעבור מאחד לשני, ובשמחה – כדי לזכות כמה שיותר יהודים הרוצים לקיים מצוות. גם המושג של 'אתרוג השותפים' מלמד על אחריות קהילתית ועל שותפות מעשית בקיום מצוות, שיש בה מן הדאגה למי שאין ביכולתו לקנות בעצמו את ארבעת המינים.

מדברי התוספות שאמרו שמסתמא כל אחד מתכוון לתת את חלקו (על מנת להחזיר) באתרוג השותפים אפשר ללמוד יותר מכך. יהודי מעוניין כמובן מאליו שגם אחרים יוכלו לזכות לקיים מצוות, גם אם לא אמר זאת מפורשות, זה 'מסתמא' היה רצונו, לזכות את האחרים ולא לשמור את עושרו ואת זכויותיו במצוות לעצמו כמו עשיר השומר את עושרו לעצמו בלבד.

חינוך ילדים קטנים למצוות ארבעה מינים ולמצוות סוכה: במהלך הסוגיה הוזכרה הגמרא בסוכה מו ע"ב אודות הדרך להקנות ארבעה מינים לילד קטן. שהרי, אם לפי ר' זירא אי אפשר להקנות לקטן את ארבעת המינים ביום טוב הראשון, איך הקטן יקיים את המצווה? הדרך הנוחה ביותר היא לרכוש עבור הקטן סט נפרד של ארבעת המינים, כפי שמופיע בעמוד הבא בגמרא (גם לגבי מצוות נוספות כמו ציצית וקריאת שמע): "קטן היודע לנענע – חייב בלולב" (סוכה מב ע"א). כך גם ביחס למצוות סוכה: "קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל קטן" (סוכה כח ע"א). הלני המלכה בנתה סוכה גם לילדיה הקטנים, כדי שיתרגלו במצוות סוכה.  

חינוך למצוות הוא תרגול וחיבור אישי של הבן או הבת לעולם של מצוות ומחויבות, להכרת ההלכות ולמשמעות של המצווה. בגיל צעיר מאוד יש תמימות ושלמות בעבודת ה' של הילדים, והקישור למצוות משפיע ומרומם את הנפש, ואף מייצר תחושת ביתיות ביחס לעולם עבודת ה', כך שהוא תמיד יהיה העוגן הרוחני שלהם. יש להרגיל ולחנך למצוות בנועם ובהדרגה. 

העובדה שהורים טורחים וקונים ארבעת המינים כשרים ויפים, מלמדת על הערך והחשיבות שהמשפחה מעניקה לקיום המצוות, ועל ההשקעה בחינוך הילדים. כשיש לילד ארבעת המינים משלו, הוא דואג לסדר ולהניח אותם במקום שבו הם יישמרו, הוא עצמו אוגד אותם וזה מעורר אצלו את הרצון גם לבוא לבית הכנסת, לנענע בעת אמירת הלל ולהקיף את הבימה. כאמור, כיום קל מאוד לרכוש סט כשר של ארבעת המינים במחיר הגון וסביר (להבדיל: לא יותר ממחירו של כל צעצוע אחר שקונים לילד מדי פעם), ולהעניק אותו לילד, שיהיה שלו בלבד.