בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

סוכה כט ע"ב: לולב יבש והידור מצווה

8/9/2016

מקצוע: תלמוד
נושא: סוכה

חומר הלימודים בתלמוד. הידור במצוות ארבעת המינים, ובמצוות נוספות.

רקע לסוגיה:

המשניות הראשונות בפרק השלישי במסכת סוכה (משניות א-ג, ה) עוסקות בדיני ארבעת המינים – אלו פגמים פוסלים את המינים ואסור יהיה ליטול אותם, ואלו כשרים. המכנה המשותף הנלמד מכל המשניות הללו הוא שארבעה מינים גזולים או יבשים, פסולים.

בסוגייתנו נתמקד בעיקר בסיבת הפסול של לולב יבש. ראשונים חלקו בשאלה מה סיבת הפסול של לולב יבש. לפי רש"י הלולב צריך להיות מהודר ולא יבש, מפני שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב). מצוות לולב היא כמו כל מצווה אחרת שיש ליפות אותה: סוכה, שופר, ציצית, ספר תורה ועוד (שבת קלג ע"ב). לפי תוספות הלולב צריך להיות מהודר ולא יבש, כשם שאתרוג הוא "פרי עץ הדר" (ויקרא כג, מ).

בסוגייתנו נחדד את מחלוקת רש"י ותוספות בהסבר סיבת הפסול של לולב יבש, ובהשלכות הנובעות ממחלוקת זו ביחס לקיום מצוות ארבעת המינים ביום הראשון ובשאר ימי החג. כמו כן נעמיק במשמעות של הידור מצווה בארבעה מינים ובמצוות אחרות – האם הידור המצווה הוא חלק מהותי מהמצווה או שהוא תוספת למצווה, ומה ההשלכות ההלכתיות הנובעות משתי עמדות אלו.

מהלך השיעור:

לפני העיון בסוגיה יש ללמוד: סוכה כט ע"ב "בשלמא יבש..."; ל ע"א: "אמר ר' אמי יבש פסול"; לא ע"א: "תנא יבש פסול", עד לא ע"ב "לא אלולב".

 

א. סדר המשנה: לולב גזול ויבש, של אשירה ושל עיר הנידחת

1. הרב יהושע פאלק, פני יהושע מסכת סוכה דף כט עמוד ב

לולב הגזול והיבש פסול. ויש לדקדק בהנך תלת בבי חלוקות דנקיט התנא בפסולי דלולב ואין טעם לסדר זה. [א] דמה ענין "יבש" אצל "גזול", וטפי הוי ליה למינקט "גזול" בהדי "אשירה ועיר הנדחת" דבשלשתן אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם וכעין מצוה הבאה בעבירה ולא קרינן בהו נמי "לכם"; [ב] וב"יבש" שייך למיתני בהדי "נקטם ראשו ונפרצו עליו" שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר, כמו שפירש רש"י.

והנראה לענ"ד בזה שרבינו הקדוש שנה המשנה בלשון חכמה, והיא גופא אתי לאשמעינן: [א] ד"גזול" דומיא ד"יבש", מה "יבש" לית ליה תקנתא, הוא הדין "גזול" לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין (דף ל' ע"א) דמייתי לה מקרא דגזול דומיא דפסח וחולה, דלית להו תקנתא. [ב] ואיכא למימר נמי דאתי לאשמעינן דכי היכי ד"יבש" פסול אפילו ביום טוב שני, הוא הדין "גזול" כדמסקינן בסמוך אליבא דרבי יוחנן.

 

ב. טעם פסול לולב יבש – "זה אלי ואנוהו" או "הדר"

סוכה כט ע"ב רש"י ד"ה יבש וד"ה בשלמא

סוכה כט ע"ב תוספות ד"ה לולב [וד"ה בעינן, בסופו: "וכן בהדר..."]

 

2. הרב משה בן חביב, כפות תמרים מסכת סוכה דף כט עמוד ב

הנך שלושה – לולב והדס וערבה, מה שיבש פסול בהם, הוא משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב "ואנוהו" כמו שכתב רש"י, ואתרוג פריש ביה קרא דליהוי "הדר". וילפינן לולב והדס וערבה דיבש פסול בהם מדין אתרוג דכתיב ביה "הדר". אף על גב דאפסקיה קרא דכתיב "כפות תמרים" ולא כתיב וכפות תמרים בוי"ו, מוסיף על ענין הראשון, מכח דכתיב בעלמא "זה אלי ואנוהו" ילפינן דיבש פסול. ומ"זה אלי ואנוהו" לחוד לא סגי לפסולא כמה שכתב התוס', ומשום הכי ילפינן לה מ"הדר" דכתיב גבי אתרוג דיבש פסול מכל ד' מינים.

 

3. הרב משה סופר, חידושי חתם סופר מסכת סוכה דף כט עמוד ב

והיבש – פירש רש"י משום "ואנוהו" דסבירא ליה דמעכב. ועיין תוספות. והנה בגיטין כ ע"א:

אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם – דבעינא "זה אלי ואנוהו" וליכא. סבירא ליה לרב אחא בר יעקב דבהא פליגי ר' יהודה ורבנן. דלר' יהודה כשר אפילו להעביר קולמוס על השם, ולרבנן פסול אפילו בדיעבד.  

...קשיא לר' אחא בר יעקב קושית תוספות מלולב מצוה לאגדו משום "ואנוהו" ואם לא אגדו כשר. שמע מינה "ואנוהו" אינו מעכב? ...דיש לומר דהמצוה עצמה צריכא הידור הן בד' מינים, הן בכתיבת השם הקדוש, ובכל המצות ומעכב נמי. אבל מי שכבר קנה ד' מינים כולם מהודרים בעצמותן, אין עיכוב שיהדרהו מבחוץ לאגדו בגימוניות של זהב או לאגדו כלל, ולא קשה מידי קושית תוס'. ...וקשה על תוס' וכי נעלם מהם ומכל הראשונים סוגיא דגיטין הנ"ל? וצריך לומר דסבירא ליה, התם מפרש קרא "זה אלי" דוקא "ואנוהו". פירוש בקדושת "אלי" כתיבת השם בעינן נוה, וכן הכא בד' מינים מפורש "הדר" בעינן נאה לעיכוב, אבל בשארי מצות אינו לעכב.

 

4. הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב, חלק ג, סימן כד

נחלקו הראשונים אם פסול הדר בארבעת המינים הוא דין בקיום המצווה כדין "לכם" ולקיחה תמה שתנאים הם בגוף המצווה, או שפסול הדר הוא בגוף המינים שאם אינו הדר, אינו פרי לקיום המצווה כלל, דהא בעינן הדר וליכא. ונפקא מינה אם פסול הדר כשר בשאר ימים. אם תנאי הוא בקיום המצווה דינו כחסר ושאול שאסור רק ביום הראשון כמצוות התורה ומותר בשאר ימים. ואם פסול הוא בחפצא בגוף המין למצווה שאינו נקרא אתרוג אם אינו הדר, פסול הוא בכל שבעת הימים.

...ונראה שרש"י ותוס' נחלקו בשאלה אם הדר הוא תנאי בקיום המצוה או בהחפצא של המינים. לפי רש"י אין ההדר שונה מדין ההידור וההתנאות בכל המצוות, אלא רק בזאת שבארבעת המינים חוסר ההידור פוסל גם בדיעבד, אבל בעיקר הדין כשם שבכל המצוות ההידור הוא בתנאי המצווה ולא בחפצא שלה כך גם דין הדר בארבעה המינים. אולם אם כך יש לשאול מדוע בארבעה המינים הגדירו חכמים מהו ההדר ומשום כך מיעטו יבש, נקטם ראשו, נפרצו עליו וכד', בעוד שבכל המצוות לא נקבעו גדרים להידור והדברים נקבעים לפי הנוי החיצוני ודעתו וטעמו של כל אדם? וצריך לומר שזה עצמו נובע מהחילוק שבין הדר בארבעה מינים להידור שבכל המצוות. שבארבעה המינים ההדר פוסל גם בדיעבד, ולכן הוצרכו חכמים לקבוע בו גדרים מדויקים יותר.

אבל לדעת התוס' ההדר הוא דין מיוחד לארבעת המינים, והוא דין בחפצא של המצווה. אין מדובר רק בחזית חיצונית הנתונה לטעמו של כל אדם, אלא גם בטיבו של המין, טעמו, רעננותו ושאר תכונותיו. כל חסרון במרכיבים אלו הינו חסרון בהדר, וחכמים הם שקבעו את גדרי ההדר, ואין טעמו מסור לכל אדם.  

 

5. הרב יצחק אדלר, עיון בלומדות, עמ' כ

יש לחקור בנוגע להידור מצוה שלומדים מדכתיב: "זה אלי ואנוהו", אם הידור מצוה נחשב כהרחבת המצווה שבאה לפאר, או שהידור מצוה מהוה יצירה חדשה ואינה חלק מעצם המצווה, ואי קיום ההידור עדין אינו גורע מקיום המצווה כהלכתה.

אפשר לומר שמחלוקת ראשונים אם הידור מצוה דין דאורייתא או דרבנן קשורה לחקירתנו. ...הריטב"א (סוכה יא ע"ב) כתב [בענין לולב צריך אגד]: "דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחילה מן התורה, אלא דיעבד אם לא אגדו כשר, דהא כל בדאורייתא לא שאני לה בין לכתחילה בין בדיעבד. ופרקינן דהיינו מצוה מדרבנן משום שנאמר 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות". אבל יש ראשונים הסוברים שחלק ההידור הוא מצוה מהתורה. עיין חידושי אנשי שם (ברכות לח ע"א בדפי הרי"ף) שכתב שהידור דין דאורייתא הוא וזה לשונו: "דעיקר הידור מצוה דאורייתא הוא דכתוב: 'זה אלי ואנוהו' ודרשינן התנאה לפניו במצוות".

ואפשר לומר אם חלק ההידור הוא מצוה דרבנן נראה יותר לומר שזה סימן שההידור לא מהוה חלק מעצם המצווה. עצם המצווה הוא דאורייתא וההידור דין חדש ולכן הוא רק דרבנן. אבל אם ההידור הוא מצוה מדאורייתא זה סימן שההידור מהוה חלק מהמצווה. מאחר שהמצווה דאורייתא הוא נדין לגבי ההידור.

 

ג. היחס שבין מעשה המצווה לבין ההידור המצווה

6. הרב יעקב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, סימן סז, סעיפים ה-ו

דברי הבית הלוי [הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, שו"ת בית הלוי, חלק ב סימן מז] תמוהים דכתב [ע"פ הרמב"ם הל' מילה ב, ג-ד] שאין הידור מצווה לאחר שגמר המצווה, ומשום הכי אינו חוזר אפילו בחול על ציצין שאינן מעכבין המילה [לדעת הטור יורה דעה סימן רסד, ביום חול חוזר וחותך]. ומדמי לה למי שנטל לולב כשר ואחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה שאין עליו חיוב לקחת הנאה, משום שאין הידור מצוה לאחר שגמר את המצווה.

ולכאורה זה לא דומה כלל להידור מצוה במילה. שהרי בלולב מה שלוקח אחר כך לולב יותר נאה, אין הוא מהדר בזה את מצות נטילת לולב שכבר קיים מקודם בלולב שלא היה נאה ביותר, ואם כן לא שייך הידור מצוה בלא קיום המצווה. מה שאין כן בהידור מצווה במילה, הרי כשחותך את הציצין שאין מעכבין את המילה הוא מהדר בזה את מצוות המילה שכבר קיים מקודם, דמשלים וגומר בזה את מצות המילה. ולכן שפיר סובר הטור דבחול הוא חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, דבאופן זה שייך הידור מצווה גם לאחר שכבר גמר את המצווה, כיוון שבזה הוא מהדר את המצווה שכבר קיים.

...ונראה בביאור מחלוקת הרמב"ם והטור, לפי המבואר בדעת הרמב"ם שהידור מצוה שלמדים מדכתיב "ואנוהו", אין היא מצוה בפני עצמה אלא חלק מגוף המצוה, ...ואשר על כן סובר הרמב"ם שלא שייך לומר שהידור המצווה הוא חלק מגוף המצווה אלא באופן שההידור הוא בשעת עשיית המצווה, אם כן גם ההידור הוא חלק מגוף המצווה, אבל לאחר שגמר את המצווה וסילק ידיו, שוב אין דין הידור מצוה להדר את המצווה שכבר קיים. ...אולם הטור סובר שהידור מצוה אין זה חלק מגוף המצווה אלא שהרי היא מצוה בפני עצמה. ...ולפי זה סובר הטור ששייך הידור מצוה גם לאחר שכבר גמר את המצווה באופן שמהדר את המצווה שכבר קיים, וכגון במילה שביום חול הוא חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה. וכיון שהידור מצוה הוא לא חלק מגוף המצווה אלא הוא מצוה בפני עצמה לכן לא דוחה שבת שרק מצות מילה דוחה שבת ולא הידור מצווה.

 

7. הרב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ' 62

מעשה [מובא בהוספות שבסוף שו"ת נפש חיה] שהיו לרב חיים סולוביצ'יק מבריסק שני אתרוגים לסוכות. אחד של ארץ ישראל ואחד של קורפו [=אתרוגים מהאי קורפו הצמוד לחוף המערבי של יוון ואלבניה]. הראשון היה כשר בתכלית אבל בלתי הדר, השני היה הדר מאד אבל ספק פסול מחשש הרכבה [=הרכבה של עץ אתרוג בעץ לימון]. רצה ר' חיים ליטול את שניהם לפי שיש בכל אחד מה שאין בחברו. והנה שאלה: איזה מהם יטול ראשון ויברך עליו? לכאורה התשובה פשוטה: הארץ ישראלי קודם שהרי הוא כשר בבירור והאתרוג מקורפו הלא הוא ספק פסול. ולא כן היתה דעתו של ר' חיים. חשבון הגיוני היה לו שדוקא ספק הפסול קודם. וזה חשבונו: אם יטול את הארץ ישראלי קודם הרי שהמצוה כבר קיים, ואם כן מה שייטול אחרי כן את הקורפאי בשביל לצאת ידי ההידור, הוא כאילו לא עשה כלום, שאחרי קיום המצווה אין בנטילת אתרוג שום מצווה כלל. יוצא שאת מצות ההידור הפסיד בבירור. אבל אם יטול קודם את הקורפאי, הרי ממה נפשך. אם הוא באמת פסול, לא הפסיד בנטילתו כלום, שהרי מיד נוטל אחריו את הארץ ישראלי ויוצא בו. ואם הוא כשר נמצא שיש בידו גם מצוות ההידור.

 

הצעה לר"מ

פני יהושע

הפני יהושע שואל על סדר הצגת המקרים במשנה. [א] הפסול של לולב גזול דומה יותר לפסול לולב של אשירה או לולב מעיר הנידחת, מפני שסיבת הפסול איננה תלויה בגוף הלולב עצמו, אלא במעשים של בני אדם בעץ הזה, וסיבת פסול זו דומה לכלל "אין מצווה באה בעבירה". [ב] הפסול של לולב יבש היה צריך להיות צמוד לפסול של "נקטם ראשו ונפרצו עליו", מפני שהפסול הוא מצד הלולב עצמו, ואין זה הדר.

סדר המשנה היה צריך להיות:

"לולב הגזול ושל אשירה ושל עיר הנידחת פסול,

לולב היבש ולולב שנקטם ראשו ונפרצו עליו, פסול".

אלא שר' יהודה הנשיא כתב בכוונה אחרת, כדי ללמדנו שני עניינים: ראשית, שגזול הוא כמו יבש. כשם שליבש אין תקנה כך לגזול אין תקנה גם לאחר שהבעלים התייאשו. זאת על פי הלימוד מהפסוק: "והבאתם את הגזול ואת הפסח". עניין נוסף הוא, כשם שיבש פסול ביום השני, כך גם גזול פסול, כמו שנאמר בגמרא בשם ר' יוחנן.

 

רש"י

לולב יבש פסול מדרבנן. בגמרא נאמר שהפסול הוא מפני שאינו הדר. ההסבר הוא שבתורה נאמר: "זה אלי ואנוהו" ויש להתנאות לפניו במצוות  ["התנאה לפניו במצות - עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה" (שבת קלג ע"ב)]. הפסול הוא כל ימי החג. כיוון שיש ליטול שבעה ימים לולב "זכר למקדש" (סוכה מא ע"א), אזי בכל הימים הלולב צריך להיות נאה ומהודר ולא יבש. 

 

תוספות

תנא קמא סבר שלולב יבש פסול, כי יש להקיש לולב לאתרוג; כשם שבאתרוג כתבה תורה "הדר", כך גם הלולב צריך להיות מהודר. ר' יהודה סבר שלולב יבש כשר כי אין להקיש מאתרוג ללולב. לפי ר' יהודה אי אפשר ללמוד דין באמצעות מידה מי"ג מידות ללא מסורת.

לפי תנא קמא זו הסיבה שלולב יבש פסול, ולא כדברי רש"י שנימק מפני שנאמר שיש להתנאות במצוות. הדרישה להתנאות במצוות היא לכתחילה, אך אם המצווה נעשתה בהידור, אין זה פוסל. כך נלמד מהגמרא בסוכה יא ע"ב, שם נאמר: "לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו – כשר". המקור לכך שיש לאגוד את הלולב הוא מדרשת הפסוק "זה אלי ואנוהו" – "התנאה לפניו במצות".

לפי רש"י סיבת הפסול היא מפני שהלולב לא נאה, ולפי תוס' מפני שיש להקיש לולב לאתרוג, ושם נאמר שהאתרוג צריך להיות מהודר.

 

כפות תמרים

לגבי האתרוג כתוב במפורש בפסוק שנדרש בו "הדר", ושלושת המינים האחרים, אם הם יבשים, הם פסולים, גם אם לא נאמר בהם "הדר". סיבת הפסולים נלמדת בהיקש מאתרוג. בפסוק נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל". אחרי המילים: "עץ הדר", הייתה צריכה להיות ו' החיבור – וכפות תמרים (כפי שכתוב אחר כך: "וענף עץ עבות וערבי נחל"), ובכל זאת לא כתוב כך. חפצי מצווה צריכים להיות נאים, כמאמר הפסוק "זה אלי ואנוהו", וממילא אפשר ללמוד ששלושת המינים הללו – לולב, הדס וערבה, פסולים אם הם יבשים.

אי אפשר היה ללמוד את פסול לולב יבש רק בשל הדרישה שחפצי המצווה יהיו נאים, מדרשת הפסוק "ואנוהו", בגלל הסיבה שכתב תוספות – "ואנוהו" היא דרישה לכתחילה, אך היא אינה פוסלת בדיעבד. על כן דרשו מהמילה "הדר" שנאמרה באתרוג שצורך זה קיים גם בשלושת המינים האחרים.

 

חתם סופר

המקרה בספר תורה: הסופר היה צריך לכתוב את שם ה' בספר תורה, אך הוא התכוון לכתוב את השם יהודה. בפועל הוא טעה וכתב את המילה יהודה ללא האות ד', כך שיצא שהוא כתב את שם ה' ללא כוונה. לפי ר' יהודה, הסופר יכול להעביר שוב את הקולמוס על האותיות בכוונה לשם קדושת השם, ולקדש את שם ה'. לפי רבנן אין זה מן המובחר לעשות כך, וכתיבת שם ה' באופן כזה – פסולה.

המחלוקת היא: האם כתב חדש שנכתב על גבי כתב ישן נחשב כאילו עתה הסופר כותב מחדש או לא. אותה מחלוקת והוא הדין לגבי גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. לפי ר' יהודה הגט כשר, ולפי רבנן הוא פסול.

לדעת רב אחא בר יעקב, אין הכרח שהמחלוקת תקפה גם לגבי גט. מחלוקתם היא רק בספר תורה; לפי רבנן שם ה' איננו כשר, משום שעל ספר תורה נאמר "זה אלי ואנוהו", שמשמעו שצריך להתנאות לפני ה' במצוות, וגם אם העבירו את הקולמוס מחדש, השם עדיין אינו כתוב בצורה נאה. אבל גט, שאין כתיבתו מצווה, אף רבנן יודו שהוא כשר בהעברת קולמוס לשמה.

לפי דברי תוספות, הדרשה מהפסוק "ואנוהו" איננה לעיכובא, ואם כן מדוע רבנן פוסלים ספר תורה שהועבר שוב קולמוס על שם ה' שנכתב שלא לשמה? אלא יש להבחין בין שני סוגים של הידורים: [א] יש מצוות שההידור הוא בגוף המצווה; כך בארבעת המינים ובכתיבת שם ה' בספר תורה. אם ההידור הנדרש לא נעשה, זה מעכב וחפץ המצווה פסול. [ב] יש הידורים שהם חיצוניים ומייפים את חפץ המצווה, אך אין חובה לעשות כן. מי שכבר קנה ארבעה מינים מהודרים, אין עיכוב שיהדרם מבחוץ על ידי אגד ב"גימוניות של זהב" או אגד אחר; על זה נדרש "זה אלי ואנוהו".

תוספות וראשונים אחרים פירשו את הפסוק כך: "זה אלי" דווקא "ואנוהו". מקדשים את שם ה' – "אלי", ודווקא על זה נאמר הכתוב "ואנוהו". כך בכתיבת שם ה' בספר תורה, וכך כאן בארבעת המינים, מפני שמפורש בפסוק "הדר", ומכאן שאם אינו נאה זה מעכב, אבל בשאר המצוות אין ההדר מעכב.

 

הרב אליהו בקשי דורון

ישנן שתי אפשרויות להסבר דין "הדר": האם החובה שארבעת המינים יהיו מהודרים היא תנאי בקיום המצווה – כמו שיש לקיים את התנאי "משלכם", או שאם ארבעת המינים אינם מהודרים אזי הפסול הוא בגוף ארבעת המינים והם אינם נחשבים מינים הראויים לקיים בהם את המצווה. ההבדל להלכה הוא האם אפשר ליטול ארבעה מינים שאינם מהודרים בשאר ימי החג חוץ מהיום הראשון. אם חובת "הדר" היא תנאי בקיום המצווה, יש להתייחס אליה כמו דין הפסול של חסר ושאול, ויהיה אסור ליטול ארבעה מינים אלו רק ביום הראשון, שאז המצווה מהתורה, אך בשאר ימי החג יהיה מותר. ברם אם הפסול הוא בגוף המצווה, שארבעת המינים נחשבים אינם ראויים לקיום המצווה, הם פסולים בכל שבעת ימי החג.

רש"י ותוספות נחלקו ביניהם בנוגע לשתי האפשרויות הללו. לפי רש"י דין הדר הוא כמו כל הידור והתנאות שיש בכל מצווה אחרת, אלא שבארבעת המינים, אם הפרי אינו מהודר, הפסול הוא גם בדיעבד, אף שברמה העקרונית דין ההדר הוא תנאי במצווה (בדומה לשאר המצוות, שהוא אינו דין בחפץ המצווה עצמו). לפי תוספות חובת ההדר היא דין מיוחד לארבעת המינים, בגוף המצווה. חובת ההדר בארבעת המינים איננה רק ייפוי חיצוני של הצמחים, אלא בגופם של הצמחים. 

 

הרב יצחק אדלר

לפי הריטב"א לולב צריך אגד אך אם לא אגד אפשר ליטול. מכאן שחובת האגד היא מדרבנן, שהרי בחובה מהתורה אין הבחנה בין לכתחילה לדיעבד. הידור מצווה הוא מדרבנן, ומשמע שהוא אינו חלק מהמצווה אלא תוספת למצווה. לעומת זאת, בחידושי אנשי שם כתבו שהידור מצווה הוא מהתורה, ומשמע שהוא חלק מהמצווה. תוספות בסוגייתנו סבר כריטב"א שהידור מצווה מדרבנן, שהרי תוספות הוכיח מהלכה זו, שההתנאות במצווה היא לכתחילה, אך בדיעבד כשר.

 

הרב יעקב בצלאל ז'ולטי

חיתוך של ציצין שאינן מעכבים המילה: מי שמל בשבת, כל זמן שלא סילק את ידו, אם ראה שנשתיירו באבר המילה ציצין [שיורי ערלה], חוזר וחותך הן ציצין שמעכבים את קיום מצוות מילה [כמו: בשר שחופה את רוב העטרה – שבת קלז ע"א], והן כאלה שלא מעכבים את המילה. אם הוא פירש – סילק את ידו – מותר לו לחזור ולחתוך את הציצין שמעכבים את המילה, מפני שפעולה זו היא כמילה בפני עצמה, אך על ציצין שאינן מעכבים את המילה אינו חוזר, כיון שזו אינה מצוות מילה והיא אינה דוחה שבת. לדברי הרמב"ם, גם בחול אינו חוזר לחתוך ציצין שאינן מעכבים את המילה, ואילו לדברי הטור חוזר וחותך אותם ביום חול.

בית הלוי הסביר את הנימוק לפי הרמב"ם, שאת עיקר מצוות המילה הוא קיים, ואם יחזור אחר כך גם ביום חול ויחתוך את הציצין שאינם מעכבים את המילה, אין לזה משמעות כי כבר אין קשר בין מעשה המצווה לבין ההידור שבה.

לאור האמור, אם אדם נטל ארבעה מינים כשרים ביום טוב הראשון של סוכות ואחר כך הזדמנו לו ארבעה מינים מהודרים יותר – האם עליו ליטול שוב את הנאים יותר? לפי הרמב"ם, כיוון שכבר קיים את המצווה, אין תועלת בקיום ההידור ללא זיקה למצווה עצמה.

על כך הקשה הרי"ב ז'ולטי, שאין מקום להשוואה. חזרה על ציצין שאינן מעכבים את המילה, היא הידור בגוף המצווה שכבר קוימה, בעוד שנטילת ארבעה מינים מהודרים, אינה חזרה על אותו גוף מצווה שבו קוימה המצווה בתחילה.

לדבריו מחלוקת הרמב"ם והטור מתבארת כך: הרמב"ם סבור שהידור מצווה הוא חלק מגוף המצווה בעת עשיית המצווה, ולכן לאחר שכבר יצא ידי חובת המצווה, אין לחזור רק בשביל לקיים את מצוות ההידור. הטור סבור שהידור מצווה אינו חלק מגוף המצווה אלא מצווה בפני עצמה, לכן חוזר על ציצין שאינן מעכבים על המילה ביום חול. בשבת איננו חוזר כי רק מילה דוחה שבת, אך הידור מצוות מילה אינו דוחה את השבת.

 

הרב שלמה יוסף זוין

האתרוג מארץ ישראל היה כשר אך לא מהודר, והאתרוג מקורפו היה מהודר אך היה ספק שמא הוא מורכב. ההיגיון הפשוט אומר לברך קודם על האתרוג מארץ ישראל שהוא בוודאי כשר, ואחר כך על האתרוג שיש ספק לגבי כשרותו. אך הרב חיים מבריסק טען אחרת: יש ליטול קודם האתרוג מקורפו ואחר כך האתרוג מארץ ישראל. אם ייטול קודם את האתרוג מארץ ישראל, הנוטל יקיים בכך את המצווה, ואין כל תועלת ליטול אחר כך אתרוג נוסף כדי לקיים את ההידור. במצב כזה הנוטל מפסיד את מצוות ההידור. רק אם ייטול קודם את האתרוג מקורפו, אזי ממה נפשך: אם אתרוג זה פסול, הנוטל לא הפסיד כלום בכך שנטל אותו, שהרי מיד אחריו הוא נוטל את האתרוג מארץ ישראל. אם האתרוג מקורפו הוא כשר, אז בנטילה הוא יקיים גם את מצוות ההידור.

 

***

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג עמוד ב

תניא: "זה אלי, ואנוהו" - התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: "ואנוהו" - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום.

רמב"ם ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג

הנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים גם כן, רצה לומר ערבי נחל. ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה: [א] האחד מהם, רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם; [ב] והענין השני, טוב מראה ורעננותם ויש מהם טובים בריחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע; [ג] והענין השלישי, עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים ובאספרגל [חבוש] ובאגס וכיוצא בהן.  

הרב אברהם בן דוד, הראב"ד, הלכות לולב

וכמה נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם "לא המתים יהללו יה", והטעם הזה נופל כל שבעת הימים... ואף על פי שפירשו בגמרא שלנו הטעם שהוא "הדר", לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך טעמא על דבר תורה. ואם מת, הוא בודאי אינו הדר שהמת כבר הלך כל זיוו והדרו, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה... הילכך פסול הוא כל שבעת הימים, וכן דעתי נוטה, וכן לבי מסכים עם שכלי.

ספר החינוך מצוה שכד

משרשי המצוה. הקדמה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.

ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפלין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.

ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה.

הרב חיים כהן "החלבן", טללי חיים – סוכות, עמ' תקפד-תקפה

תנא קמא קושר את הפסוק לענין הידור מצוות, ולעומתו אבא שאול קושר את הפסוק לענין עבודת האדם על עצמו. ורש"י מבאר דברי אבא שאול: "הוי דומה לו - ולשון אנוהו: אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו". אנוהו היא חיבור של שתי מילים: אני והוא. צריך לקחת את 'האני' עם 'הוא' ולחברם לאחד. ההליכה בדרכי ה' היא גורמת לאדם להיות דומה לה' וממילא להיות קרוב אליו ומאוחד עמו. אני והוא נעשים אחד ממש. בהליכה בדרכי ה' נעשים גופו ומידותיו של האדם דומים לה', והנשמה מתאחדת ממש בבוראה, כי היא חלק אלוה ממעל, עד שבטל האדם באלוהות ממש.

זה גם ענין "ואנוהו" של ארבעה המינים [ע"פ רש"י]. והיינו שהיות כל המצוות כולן, וארבעה המינים בפרט עשויים דוגמת שמו יתברך, שהם המשכת אורו למטה שזה סוד המצוות, אזי ממילא צריכה להיות גם בחינת "ואנוהו" והיינו שיהיה דוגמת העליונים שיהיה מרכבה לשכינה. וכמו שהאדם בתיקון מידותיו נעשה מרכבה לשכינה, לאור העליון, כך הדבר בארבעה המינים, שעל ידי ההדר והיופי שלהם הם נעשים כלים ראויים להמשכת האלוקות עליהם. והוא ענין "ואנוהו" להיות התחתון דומה לעליון, שאם יש בהם מום, פסול של יובש או לכלוך וחסרון, הרי שאין הם יכולים להיות מרכבה לשכינה, שהרי אין השכינה שורה במקום חסר.

התוספות לומד דין ההדר מפסוק אחר, מהכתוב שמדבר על האתרוג: "פרי עץ הדר" ולומדים זאת לגבי כל ארבעת המינים בהיקש מאתרוג. והנה באמת גם עניין ההדר הוא כמו בחינת "ואנוהו" שכן ההדר הוא בחינת הלבוש של האור העליון, כאומרו: "הוד והדר לבשת" (תהילים קד, א), הינו שההדר הוא בחינת התחתון שהאור העליון מתלבש בו. ופרי מהודר ויפה יכול להיות לבוש לאור העליון שמאיר בו ומהווה בו בחינת נשמה בגוף.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עץ הדר השלם, פרק יד, עמ' ע-עא

הרב שלמה לוריא, המהרש"ל (ים של שלמה, יבמות ח, ג) כתב דבציצין המעכבים את המילה אע"ג דהם מעכבים ודאי והם מהתורה (יבמות עב ע"א), מכל מקום כיון שלא נמצא מפורש בהם כאילו לא מל אינם דומים בעיכובם וחומרם לעיקר המילה. והכא נמי יש לומר דספיקות המזדמנות בענין הקנין של האתרוג שהוא יסוד ההידור שלא לצאת באתרוג של הקהל או של חבירו שמא לא ידע לאקנויי וכי האי גוונא, או ספיקות מענין ההידור, כל אלו אינם מוציאים את המצווה משמה. אבל הספק שיש במורכב חמור מזה, דיש לומר שאינו נקרא בשם אתרוג כלל, והוי הספק בעצמות המצוה ועיקרה.

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, ראש דברך, עמ' שנז

הדר ויופי זה נכון בכל המצוות. אך בארבעה מינים שכתוב "פרי עץ הדר" זה חלק מעצמיות המצווה. ולכן אם אדם לוקח אתרוג "ומעקם את האף" כי הוא לא כל כך יפה בעיניו, אז הוא פוגע בעצם המצווה. כי בתורה נאמר "הדר" ואדם קובע את ההדר עבורו.

אנציקלופדיה תלמודית: הידור מצוה בארבעה מינים

חייב אדם להדר את המצות, שנאמר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), ודרשו: התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה,  ספר תורה נאה לכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה - דהיינו שהכתיבה שכותב בקולמוס היא נאה (שו"ת בנין שלמה ה), בלבלר אומן, וכורכו בשיראים נאים (שבת קלג ב; ירושלמי פאה א א; מסכת סופרים ג יג).

מלבד ההידור של נוי ויופי בכלל, שלא נקבעה בו צורת ההידור, כגון סוכה נאה, ושופר נאה וכיוצא (ראה לעיל), יש כמה מצות שנאמרו בהן הידורים מיוחדים. כגון מצוה לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה באגודה אחת משום זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות (סוכה יא ע"ב).

וכתבו האחרונים, שנוי זה אינו נוי שבני אדם ממציאים ייפוים והידורים שנראים יפים בדעת בני אדם, אלא נוי שקבעה התורה, ולכן צריך לאגוד את הלולב דווקא במינו (ראה ערך נטילת לולב); אלא שאחרי שעשו את נוי התורה יכול ליפותו משום חיבוב מצוה בטבעות של זהב (חתם סופר סוכה לו ע"ב ד"ה במינו).

וכך מפרשים הראשונים בדעת התנאים הסוברים שמן התורה די בהדס אחד למצות לולב (ראה סוכה לד ב, דעת ר' טרפון ור' עקיבא), שגם לדעתם משום הידור מצוה צריך שלשה (ר"ן שם, בשם רמב"ן).

וכן יש מהראשונים כתבו שנויי מצוה הוא להרבות בהדסים ללולב כדי שתהיה אגודה גדולה (רמב"ם לולב ז, ז).

יש שנאמר הידור מיוחד על השיעור של המצוה: בגודל האתרוג יש הידור שיהיה גדול יותר מהשיעור המצומצם שיוצא בו ידי המצוה.

יש הידור מצוה שאינו בגוף המצוה, אלא מהדרים אותה מבחוץ: אנשי ירושלים היו אוגדים את הלולב בחוטים כפופים של זהב משום נוי (סוכה לו ע"ב, ורש"י ד"ה גימוניות וד"ה נוי); וכן היו תולים בסוכה לנוי סדינים מצויירים, ופירות ויינות ושמנים וסלתות (סוכה י ע"א).

אף באגד של לולב, יש מי שכתב שההידור של האגד אינו בעצם הלולב ומיניו, אלא ההידור הוא במעשה הלקיחה שארבעת המינים יהיו יותר באיחוד (ראה שו"ת אבני נזר תלג, תפד, תצב). יש מהראשונים שכתב שהטעם שאין יוצאים ידי נטילת לולב כשמהפך את הלולב או האתרוג (ראה סוכה מב ע"א), הוא לפי שנאמר "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצות, ואין זו לקיחה דרך כבוד (הלכות גדולות הלכות לולב טו).

 

על הסוגיה

הידור מצוה: למילה "הדר" יש שתי משמעויות: חזרה – המהדר הוא מי שמחזר אחר המצווה, כמו אהוב שמחזר אחרי אהובתו, מתאמץ ומשקיע על מנת להחיות את הקשר. נוי ויופי – המהדר הוא מי שמחפש את הדרך לקיים את המצווה באופן הנאה ביותר, טורח ודאג שהחפץ שבו מתקיימת המצווה יהיה נאה ויפה. שני הפירושים מכוונים לאותה מטרה. אלא שאחד מתייחס לחוויה של האדם בשעת החיפוש, והשני למגמה של החיפוש.

יהודי רוצה לקיים את המצווה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, בהשקעה ומתוך רצון, לא רק לצאת ידי חובה ולחפש 'כשר' בלבד. המהדר דואג שיהיה לו תפילין מהודרות, מזוזה מהודרת, ארבעה מינים מהודרים ועוד. חיפוש זה מלמד על ההשקעה והזיקה של האדם למצווה. יש שמשקיעים כסף רב בבניית בית, אבל כשמגיע השלב שבו צריך לקבוע מזוזות בחדרים, הם מחפשים את המזוזות הזולות ביותר. משקיעים רבות בהכנה למסיבת בר מצווה, אבל התפילין פשוטות, וכך הלאה. ההידור במצוות מחנך אותנו להשקעה בעבודת ה', לגלות אכפתיות ורצון לקיים את המצוות על הצד הטוב ביותר.

אתרוג מורכב מחוץ לארץ ואתרוג לא מורכב מארץ ישראל: צריך לדעת היטב איך לגדל את האתרוג, כיוון שהוא זקוק לאקלים ייחודי. מסוף המאה השש עשרה החלו גויים להרכיב ייחורים של עצי אתרוג עם עצי הדר אחרים, בעיקר לימון, וברחבי קהילות ישראל הופצו אתרוגים מורכבים לקראת חג הסוכות. האי קורפו הוא אחד המקומות שבהם גידלו אתרוגים מורכבים, והם נראו נאים ומהודרים.

רוב הפוסקים טענו שאתרוג מורכב פסול למצוות ארבעה המינים. תשובות רבות נכתבו בנושא זה, עם זאת שהיה קשה להשיג אתרוג לא מורכב. נימוק אחד הוא: הרכבת מין בשאינו מינו אסורה מהתורה, גם לגויים, ואין לברך על פרי שנעשתה בו עבירה – אין זה מברך אלא מנאץ (סנהדרין ו ע"ב). נימוק נוסף: האתרוג צריך להיות בשלמותו ממינו ואין להוסיף או לגרוע ממינו (מעין "אתרוג חסר"). עם עליית הראי"ה קוק לארץ, הוא עודד חקלאים לטעת עצי אתרוג לא מורכב, והוא גם כתב ספר הלכתי מעמיק בנושא זה: "עץ הדר – על דבר היתרון אשר לאתרוגים הכשרים המשומרים של אחינו בני המושבות בארץ הקדש תובב"א ופסולן של המורכבים" (ירושלים תרס"ז). באותם ימים הידיעות על אודות גידול האתרוג היו מועטות, ועם זאת החלו להיות מופצים בעולם אתרוגים כשרים ומהודרים מארץ ישראל שאינם מורכבים. מאבקו של הראי"ה קוק בעניין, עם רבנים אחרים, נשא פרי. כיום, למעלה ממאה שנים מאז שהחלו לטעת אתרוגים לא מורכבים בארץ, ארץ ישראל היא המקור המרכזי שמייצא אתרוגים לא מורכבים לכל העולם היהודי.

אתרוגי ארץ ישראל – אתרוג איננו משבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל, ובכל זאת יש ערך רב בנטילת אתרוג שגדל בארץ ישראל. הרב עובדיה הדאיה, פוסק ומקובל, כתב כך:

באתרוגים לא מצינו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומהיכא תיתי להעדיפם, הרי בשאר פירות שלא נשתבחה בהם ארץ ישראל, לא מצינו שחייב להקדימם בברכה על פירות חוץ לארץ? אמנם לפענ"ד ברור שפירות ארץ ישראל הם יש להם עדיפות מצד קדושתן, שהם גדלו בקדושה ובטהרה, שהרי אויר ארץ העמים ועפרו טמא כידוע, ואם כן כשגדל הפרי בעפר ואויר ארץ העמים הרי גדל בטומאה, לא כן אוירה ועפרה הוא טהור וקדוש, והרי מצינו בגמ' בכתובות קיב ע"א ר' מנשק כיפי דעכו, ר' חייא בר גמדא מגנדר בעפרה שנאמר 'כי רצו עבדיך את עפרה ואת אבניה יחוננו'... ומכיון שכל כך גדלה מעלתה וקדושתה... ואם עפר הדומם חביב כל כך, מכל שכן המעולה מהדומם, שודאי עלינו לחבבו משאר צומח שבחוץ לארץ הגדל בטומאת ארץ העמים, ודבר זה פשוט וברור לכל (שו"ת ישכיל עבדי חלק ו סימן כא).

כאמור, כיום מגדלים אתרוגים יפים ומהודרים בארץ ישראל, וברוך ה' הארץ מאירה פנים ויש שפע מבורך של אתרוגים. גם לולבים, הדסים וערבות, גדלים כיום בכמויות גדולות בארץ ישראל, וכל מי שחפץ, יכול לרכוש ארבעת המינים מהודרים משלו. זאת לעומת מציאות נפוצה, עד לפני כמה עשרות שנים, שקהילה שלמה הסתפקה בסט אחד של ארבעת המינים, שהיה 'כשר' בלבד מבחינה הלכתית.

"ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא' (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח ע"א), ורש"י שם ביאר: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". הדבר כאמור בא לידי ביטוי גם באתרוגי ארץ ישראל.

 

הרחבה

  1. הראי"ה קוק, עץ הדר השלם, ירושלים תשמ"ו, מבוא מאת הרב יהודה זולדן.
  2. הרב יהודה עמיטל, "אתרוג המורכב", באר מרים – סוכות, עמ' 197-192.
  3. ד"ר משה רענן, "כשרות אתרוגים מורכבים – היבטים הלכתיים וביולוגיים", ובחג הסוכות, אלון שבות תשע"א, עמ' 306-257.
  4. פרופ' זֹהר עמר, אתרוגי ארץ ישראל, נוה צוף תשע"א.