בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מפגשבת- תזריע- מצורע

מירב מגני ועינת ריינוס, מינהל החמ"ד ולב לדעת, 17/1/2016

מקצוע: פרשת שבוע
כיתה: ג-ה

כח הדיבור ניתן לנו במתנה מאת ה'. אם נשתמש בכח הדיבור לטובה, הוא יביא איתו תועלת וברכה. אך אם נשתמש בו לרעה, בזמן ביהמ"ק נחלה בצרעת, ובכל מקרה עלינו לשוב בתשובה ולתקן את דבורנו.

 

הַמַּתָּנָה הַמֻּפְלָאָה

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא י"ד, ב'-ג').

גָּדִי לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב תַּדְהֵמָה. הוּא רָצָה לִקְרֹא לְאִמּוֹ כְּדֵי לִשְׁאֹל אוֹתָהּ מָה הַשָּׁעָה וְהַאִם הוּא יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּנֵּק בְּמִטָּתוֹ הַחַמָּה, אַךְ הַדִּבּוּר נֶעֱתַק מִפִּיו. הוּא רָצָה לִצְעֹק "הַצִּילוּ", אַךְ גַּם זֹאת לֹא הָיָה יָכוֹל. 'מַה קָּרָה לִי?' הִרְהֵר גָּדִי לְעַצְמוֹ וְצָבַט בִּזְרוֹעוֹ לְהִוָּכַח שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵם - אַךְ שָׁב וְרָאָה כִּי הוּא עֵר וּמַרְגִּישׁ וְחוֹשֵׁב, אַךְ הַדִּבּוּר... הַדִּבּוּר נֶעֱתַק מִפִּיו. אֵין הוּא מְסֻגָּל לַהֲגוֹת אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת! הַתִּמָּהוֹן וְהַתַּדְהֵמָה שֶׁהִכּוּהוּ כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ הָפְכוּ לַחֲרָדָה גְּדוֹלָה. 'מַיִם!' רָצָה גָּדִי לִצְעֹק, אַךְ שׁוּם קוֹל לֹא נִפְלַט מִגְּרוֹנוֹ הַמְּאֻמָּץ. גָּדִי רָאָה אֶת הֶעָתִיד הַצָּפוּי לוֹ: הוּא לֹא יוּכַל לִקְרֹא לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, לְשׂוֹחֵחַ עִם חֲבֵרָיו, לְהִתְלוֹנֵן, לְהַסְבִּיר, לַעֲנוֹת לַטֶּלֶפוֹן, לָשִׁיר. לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם... 

הַיָּמִים חָלְפוּ וְגָדִי נוֹתַר אִלֵּם. רוֹפְאִים אֵין-סְפֹר בְּדָקוּהוּ וְלֹא הִצְלִיחוּ בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לְגַלּוֹת אֶת סִבַּת הַמַּחֲלָה. יָמִים קָשִׁים וַעֲצוּבִים עָבְרוּ עַל גָּדִי. יוֹתֵר מִכֹּל הֵצִיקָה לוֹ תְּחוּשַׁת הַבְּדִידוּת. 'הַכֹּל הָיִיתִי נוֹתֵן וּבִלְבַד שֶׁאָשׁוּב לְדַבֵּר', חָשַׁב בְּעֶצֶב. הוֹרָיו שֶׁל גָּדִי לֹא חָסְכוּ מֵהוֹנָם וְהִתְיַעֲצוּ גַּם עִם רוֹפְאִים הַמְּטַפְּלִים בְּשִׁיטוֹת פָּחוֹת מְקֻבָּלוֹת. הֵם נִסּוּ הַכֹּל, אַךְ גָּדִי נוֹתַר אִלֵּם. עֶרֶב אֶחָד נִכְנַס בְּהִתְרַגְּשׁוּת חֲבֵרוֹ שֶׁל גָּדִי וּבִשֵּׂר: "הִגִּיעַ לָעִיר מֻמְחֶה בֵּינְלְאֻמִּי, אוֹמְרִים שֶׁהַצְלָחוֹתָיו מַדְהִימוֹת. 'מְחוֹלֵל פְּלָאִים' מְכַנִּים אוֹתוֹ". זִיק שֶׁל תִּקְוָה נֵעוֹר בְּלִבּוֹ שֶׁל גָּדִי וּכְבָר לְמָחֳרָת מָצָא אֶת עַצְמוֹ יוֹשֵׁב בַּמִּרְפָּאָה וּמַמְתִּין לְתוֹרוֹ. שָׁעָה חָלְפָה, שְׁעָתַיִם, שָׁלוֹשׁ וְאַרְבַּע. רַק כַּעֲבֹר שֵׁשׁ שָׁעוֹת תְּמִימוֹת קָרְאוּ לוֹ לְהִכָּנֵס לָרוֹפֵא. הָרוֹפֵא בָּדַק אֶת גָּדִי וְאָמַר: "בְּעָיָתְךָ מֻכֶּרֶת לִי. הִנֵּה בְּמִזְוַדְתִּי שִׁקּוּי מֻפְלָא, פְּרִי הַמְצָאָתִי הָאַחֲרוֹנָה. עָלֶיךָ לִטֹּל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי טִפּוֹת - וּמִיָּד פֹּה בְּחֶדֶר זֶה תָּחוּשׁ בַּשִּׁנּוּי. אֶת הַשִּׁקּוּי תְּקַבֵּל לְבֵיתְךָ וְתַמְשִׁיךְ בַּטִּפּוּל עוֹד עֲשָׂרָה יָמִים עַד לָרִפּוּי הַמֻּחְלָט". 

גָּדִי לֹא הֶאֱמִין לְמִשְׁמַע אָזְנָיו. הַנּוֹזֵל כִּמְעַט גָּלַשׁ מִן הַכַּף כַּאֲשֶׁר גָּדִי הִגִּישׁוֹ לְפִיו בְּיָד רוֹעֶדֶת. וְכַעֲבֹר רֶגַע: "אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא... אֲנִי לֹא מַאֲמִין... אֲנִי מְדַבֵּר..." גָּדִי לֹא הִצְלִיחַ לְהַמְשִׁיךְ. הַדְּמָעוֹת חָנְקוּ אֶת גְּרוֹנוֹ וְהַהִתְרַגְּשׁוּת סִחְרְרָה אוֹתוֹ כָּלִיל. "בְּנוֹגֵעַ לַתַּשְׁלוּם", הֵחֵל גָּדִי לוֹמַר, אַךְ הָרוֹפֵא הִסָּה אוֹתוֹ: "הֵרָגַע נַעֲרִי, עַכְשָׁו אַתָּה כְּכָל הָאָדָם... הַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּי בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ הִיא הַתַּשְׁלוּם הַגָּבוֹהַּ שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל בַּעֲבוּר מַאֲמַצַּי. אַתָּה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּם. לֵךְ לְשָׁלוֹם, דַּבֵּר דִּבּוּרִים נְעִימִים וְטוֹבִים וֶהֱיֵה בָּרִיא". 

"אֲבָל הָרוֹפֵא", נִזְכַּר גָּדִי, "אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה חָצוּף? בִּזְמַן שֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְהַמְתִּין לְךָ בְּסֵבֶל רַב וּבְשִׁעֲמוּם נוֹרָאִי, חֲבֵרַי לַכִּתָּה שִׂחֲקוּ כַּדּוּרֶגֶל בַּמִּגְרָשׁ! לֹא יָכֹלְתָּ לְהִזְדָּרֵז יוֹתֵר? כַּמָּה זְמַן אֶפְשָׁר לְחַכּוֹת בַּתּוֹר? אַתָּה חוֹשֵׁב רַק עַל עַצְמְךָ! וּמָה אִתָּנוּ הַחוֹלִים?"

הָרוֹפֵא הַנִּדְהָם נִסָּה לְהַסְבִּיר כִּי הָעֹמֶס הוּא עָצוּם וְכִי פּוֹנִים אֵלָיו חוֹלִים מִכָּל קַצְווֹת הָאָרֶץ, אַךְ גָּדִי קָטַע אֶת דְּבָרָיו וְהוֹסִיף לְהָטִיחַ: "אַתָּה סְתָם רוֹפֵא גַּאַוְתָן וַחֲסַר לֵב, בִּגְלַל עַצְלָנוּתְךָ הִפְסַדְתִּי גַּם אֶת תָּכְנִית הַטֶּלֶוִיזְיָה הָאֲהוּבָה עָלַי. אִלּוּ הִזְדָּרַזְתָּ בַּעֲבוֹדָתְךָ לֹא הָיִיתִי מַמְתִּין כָּאן בַּמָּקוֹם הַנּוֹרָאִי הַזֶּה..."

נמשיך לקרוא:

הָרוֹפֵא, שֶׁלֹּא נִתְקַל מֵעוֹלָם בְּעַזּוּת מֵצַח וּבִכְפִיּוּת טוֹבָה נוֹרָאָה כְּשֶׁל גָּדִי, חָכַךְ בְּדַעְתּוֹ אִם רָאוּי הוּא לְקַבֵּל אֶת בַּקְבּוּק הַתְּרוּפָה לְבֵיתוֹ, אַךְ אֲצִילוּת נַפְשׁוֹ הִכְרִיעָה לְחִיּוּב. הוּא קִוָּה שֶׁגָּדִי יַחְזֹר בּוֹ מֵהִתְנַהֲגוּתוֹ הַנּוֹרָאָה. "קַח אֶת הַבַּקְבּוּק וּפַנֵּה בְּבַקָּשָׁה אֶת הַחֶדֶר לַחוֹלֶה הַבָּא", סִכֵּם הָרוֹפֵא. גָּדִי יָצָא בְּכַעַס וְטָרַק אֶת הַדֶּלֶת. 

בְּפָרָשׁוֹת תַּזְרִיעַ מְצֹרָע מְפֹרָטִים בְּהַרְחָבָה דִּינֵי נֶגַע הַצָּרַעַת: צָרַעַת אָדָם, צָרַעַת הַבֶּגֶד וְצָרַעַת הַבַּיִת. חֲזָ"ל מְבָאֲרִים כִּי הַנְּגָעִים הַבָּאִים עַל הָאָדָם הֵם עֹנֶשׁ עַל לָשׁוֹן הָרַע. "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" - זוֹ תִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע. 

רוֹפֵא כָל בָּשָׂר נָתַן לָנוּ אֶת יְכֹלֶת הַדִּבּוּר בְּמַתָּנָה. כְּשֶׁאָנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּמַּתָּנָה לִפְגֹּעַ וּלְדַבֵּר מִלִּים לֹא טוֹבוֹת, אָנוּ מִתְנַהֲגִים בִּכְפִיּוּת טוֹבָה כְּלַפֵּי נוֹתֵן הַמַּתָּנָה, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּלָּקַח מֵאִתָּנוּ כּוֹחַ הַדִּבּוּר. הקב"ה בְּרַחֲמָיו מַחְזִיר לָנוּ בְּכָל בֹּקֶר מֵחָדָשׁ אֶת הַיְּכֹלֶת לְדַבֵּר וּמַאֲמִין בָּנוּ שֶׁנַּצְלִיחַ לְתַקֵּן אֶת הַדִּבּוּר הָרַע. נֶגַע הַצָּרַעַת נִרְפָּא עַל יְדֵי חֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה, כְּפִי שֶׁמַּסְבִּירִים חֲכָמִים אֶת הַפָּסוּק:"וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". אֶפְשָׁר הָיָה לִכְתֹּב "וְהִנֵּה נִרְפָּא הַצָּרוּעַ", אֶלָּא שֶׁהַמִּלִּים "מִן הַצָּרוּעַ" מְרַמְּזוֹת שֶׁהַצָּרוּעַ רִפֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ שֶׁתִּקֵּן אֶת דְּרָכָיו. הָבָה נִשְׁתַּדֵּל וְנִתְאַמֵּץ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַתְּנַת הַדִּבּוּר לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה. 

 

הסיפור מסתיים בהבנה כי הקב"ה מאמין בנו, שאנו יכולים להשתמש בדיבור בצורה טובה, ולכן הוא מעניק לנו את יכולת הדיבור כל יום מחדש.
אנחנו צריכים ללמוד לבטא את התחושות הרעות שלנו באופן מכובד ורגוע.

משימת כתיבה

נבקש מהתלמידים לכתוב אפשרות אחרת של גדי לדבר עם הרופא ולהסביר לו את מצוקתו.

נוודא שהתלמידים הבינו: הסיפור שלפנינו הוא משל.  נשאל: מיהו הרופא? ומיהו גדי?

אפשר לומר שבניגוד ללשון הרע, יש גם "לשון הטוב"- אלה דיבורים שמדגישים את הטוב. אילו דיבורים שמוסיפים טוב אנו מכירים? – מחמאות, מילות תודה, הערכה, איחולים טובים  וכדו'. (ניתן לרשום על הלוח)

תרגיל: 

על כל זוג לומר האחד לשני, מילה או תכונה מ"לשון הטוב". (מהדוגמאות שהזכרנו קודם).
הערה: בכיתות בהן אנו חוששים שהאופי הישיר של התרגיל לא יתאים, ניתן לבצע את התרגיל בכתיבה. 

ניתן להכניס את השימוש ב"לשון הטוב" להתנהלות היומיומית בכתה.
כמו שעל דיבורים לא טובים (כמו קללות או העלבות) אנו נענשים, כך אפשר לתגמל תלמידים שמזכירים מילים טובות (מחמיאים לחבר, מכירים תודה, דנים לכף זכות ועוד.)

 

סיכום: 

אם נשים לב למילים שיוצאות מפינו ונשתמש במילים טובות,שאינן פוגעות נעשה את רצון ה', וגם האוירה בכתה תהיה טובה ונעימה לכל התלמידים.