בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

ציניות

גלעד שטראוס, 5/6/2012

מקצוע: מחשבת ישראל
נושא: אני עצמי

שאלון אודות מצבים של ציניות:

 

בכלל לא

לעיתים נדירות

לעיתים קרובות מאוד

האם את נתקלת בציניות כלפייך

 

5.       להגדיר ציניות:

                                  א.         מה מאפין התנהגות צינית?

                                  ב.         מדוע אנשים משתמשים בציניות?

                                  ג.          מדוע ציניות כל כך פוגעת?

                                  ד.         מה הנזקים שהציניות גורמת למי שמשתמש בה?

                                 ה.         מה הנזק לחברה שיש בה סגנון ציני?

6.       האם אפשר לשנות התנהגות צינית? (של עצמך; של אחרים; של קבוצה)

 

 

תאורים של התנהגות צינית בתנ"ך:

(יב) ויגד למלך דוד לאמר ברך ד' את בית עבד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה: (יג) ויהי כי צעדו נשאי ארון ד' ששה צעדים ויזבח שור ומריא: (יד) ודוד מכרכר בכל עז לפני ד' ודוד חגור אפוד בד: (טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ד' בתרועה ובקול שופר: (טז) והיה ארון ד' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ד' ותבז לו בלבה: (יז) ויבאו את ארון ד' ויצגו אתו במקומו בתוך האהל אשר נטה לו דוד ויעל דוד עלות לפני ד' ושלמים: (יח) ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את העם בשם ד' צבאות: (יט) ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתו: (כ) וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים: (כא) ויאמר דוד אל מיכל לפני ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם ד' על ישראל ושחקתי לפני ד': (כב) ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה: (כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה: פ                                                       שמואל ב פרק ו

 

(יג) ויבא אדניהו בן חגית אל בת שבע אם שלמה ותאמר השלום באך ויאמר שלום: (יד) ויאמר דבר לי אליך ותאמר דבר: (טו) ויאמר את ידעת כי לי היתה המלוכה ועלי שמו כל ישראל פניהם למלך ותסב המלוכה ותהי לאחי כי מד' היתה לו: (טז) ועתה שאלה אחת אנכי שאל מאתך אל תשבי את פני ותאמר אליו דבר: (יז) ויאמר אמרי נא לשלמה המלך כי לא ישיב את פניך ויתן לי את אבישג השונמית לאשה: (יח) ותאמר בת שבע טוב אנכי אדבר עליך אל המלך: (יט) ותבא בת שבע אל המלך שלמה לדבר לו על אדניהו ויקם המלך לקראתה וישתחו לה וישב על כסאו וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו: (כ) ותאמר שאלה אחת קטנה אנכי שאלת מאתך אל תשב את פני ויאמר לה המלך שאלי אמי כי לא אשיב את פניך: (כא) ותאמר יתן את אבישג השנמית לאדניהו אחיך לאשה: (כב) ויען המלך שלמה ויאמר לאמו ולמה את שאלת את אבישג השנמית לאדניהו ושאלי לו את המלוכה כי הוא אחי הגדול ממני ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה: פ              מלכים א פרק ב

 

תאורים ציניים בחז"ל:

ובמושב לצים לא ישב זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה כינס עליהם כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה וראשית גז צאנך תתן לו] אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפי' אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה, כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה.

ילקוט שמעוני תורה פרשת קרח רמז תשנ

 

יומא חד [יום אחד] הוו מפלגי [היו חולקים] בי מדרשא [בבית המדרש]  (משנה היא במסכת כלים פרק יד משנה ה: הסייף מאימתי מקבל טומאה משישופינו והסכין משישחיזנה ) : הסייף והסכין והפגיון [סכין ארוכה] והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן [סיום הכנתם], ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן [לצרף ברזל באש], ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים [אחרי האש טובלים במים]. אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע [לפי שהיית לסטים אתה בקי באותן כלי אומנות ליסטיות]!

בבלי, בבא מציעא פד א

 

בדברי אחרונים

ספר מסילת ישרים - פרק ה - בבאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם

ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה...

...כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתיסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה כח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים. והנה כפי חומר החטא ותולדותיו, החמיר השופט האמיתי בעונשו והוא מה שלמדונו ז"ל (ע"ז יח): קשה הליצנות שתחלתו יסורין וסופו כליה, שנאמר: פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו':

 

ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן כב

[ז] וְקוֹל הֲבָרָה הוּא דַּע, כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, אֲזַי מִתְעוֹרֵר מִמֶּנּוּ קוֹל דְּסִטְרָא אָחֳרָא, כִּי עַל - יְדֵי הָעֲבֵרוֹת נִבְרָאִים מְחַבְּלִים, וְהֵם צוֹעֲקִים: הַב לָן מְזוֹנֵי! הַב לָן חַיֵּי! וּכְשֶׁאֵין מִתְגַּבֵּר וּמִתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, הֵם נָחִים; אַךְ תֵּכֶף שֶׁמִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, הֵם מִתְעוֹרְרִים תֵּכֶף וּמַתְחִילִין לִצְעֹק וּלְקַטְרֵג נֶגְדּוֹ, וְזֶהוּ קוֹל הַהֲבָרָה שֶׁיּוֹצֵא מִקּוֹל הַקְּדֻשָּׁה. וְזֶה בְּחִינַת (יִרְמְיָה י"ד): "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ" 'אֵין עֲנִיָּה אֶלָּא לְשׁוֹן צְעָקָה' (ג), הַיְנוּ שֶׁהָעֲווֹנוֹת צוֹעֲקִין בָּנוּ בְּתוֹכֵנוּ מַמָּשׁ עַל - יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל הַצָּרְפִית (מְלָכִים - א' י"ז): "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי", הַיְנוּ: כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אֵלִיָּהוּ, וְלֹא הָיְתָה הַקְּדֻשָּׁה גוֹבֶרֶת כָּל כָּךְ, הָיוּ הָעֲוֹנוֹת שֶׁלָּהּ נָחִים, אַךְ עַל - יְדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר שָׁם קְדֻשַּׁת אֵלִיָּהוּ, הָיוּ נִזְכָּרִים וְנִתְעוֹרְרִים עֲווֹנוֹתֶיהָ לִצְעֹק וּלְקַטְרֵג עָלֶיהָ:

וְזֶהוּ: אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ שֶׁהָעֲווֹנוֹת צוֹעֲקִין בְּתוֹכֵנוּ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאָנוּ צוֹעֲקִים אֵיזֶה קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, אֵין אָנוּ זוֹכִין לִשְׁמֹעַ קוֹל דִּקְדֻשָּׁה בְּעַצְמוֹ, לְשַׁבֵּר עַל - יָדוֹ עַזּוּת הַגּוּף, כִּי אִם קוֹל הֲבָרָה, שֶׁהוּא קוֹל הָעֲווֹנוֹת שֶׁנִּתְעוֹרְרִין נֶגֶד קוֹל דִּקְדֻשָּׁה, וְהֵם צוֹעֲקִים בְּתוֹכֵנוּ: ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה לְמַעַן שִׁמְךָ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַנְךָ לְבַד. וּכְשֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר לְהֶחָכָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֶצֶם, אֲזַי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ הַקּוֹל בְּעַצְמוֹ הַנַּ"ל רַק הַקּוֹל הַהֲבָרָה, הַיְנוּ קוֹל הָעֲווֹנוֹת שֶׁנִּתְעוֹרְרִים מִזֶּה הַקּוֹל:

 וְזֶה (רֹאשׁ הַשָּׁנָה כ"ז: ): 'הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר', בְּחִינוֹת (תְּהִלִּים פ"ח):

"שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת", וְהוּא מִתְאַנֵּחַ וְתוֹקֵעַ עַל זֶה; 'אוֹתָם הָעוֹמְדִים בַּחוּץ' שֶׁאֵינָם בִּבְחִינַת בָּשָׂר; 'אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא' הַיְנוּ שֶׁיּוּכַל לָצֵאת מִתּוֹךְ הָרָע שֶׁלּוֹ; 'וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא', כַּנַּ"ל:

נִמְצָא, בֵּין קוֹל אַנְחַת הָאָדָם בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אִם אֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר, שֶׁהַגּוּף רָחוֹק כָּל - כָּךְ מֵהָעֶצֶם הַנְּשָׁמָה עַד שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר, וַאֲזַי אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹל אַנְחָתוֹ; וְכֵן קוֹל אַנְחַת הֶחָכָם, אִם אֵינוֹ בִּבְחִינַת בָּשָׂר לְהֶחָכָם, אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, כִּי אִם קוֹל הֲבָרָה כַּנַּ"ל:


תגיות: אדם בחברה, הקשבה, מידות