בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

שיעור ליום רצח רבין - ערבות

רוני אלדד, 29/12/2015

מקצוע: מעגל השנה
כיתה: כתות י-י"ב

אחת הנקודות המשמעותיות העולות סביב רצח רבין היא שאלת הערבות ההדדית, וכחו ואחריותו של עם כלפי המעשים של הפרטים בתוכו. בשיעור נבקש להעמיק בשאלה זו ולשאול, כיצד אנו יכולים, כעם, להטות את הכף אל הטוב, ולשאת יחד באחריות עליו.

 

דיוק חשוב, לפני פתיחה:

רצח רבין היה מאורע שטילטל את החברה הישראלית ונשאר עד היום כצלקת בלבה. המציאות בה אדם מישראל רצח ראש ממשלה זיעזעה את כל שכבות העם. לאחר הרצח העמיקו שסעים ומחלוקות בחברה הישראלית ויחד איתם גם נוצרו מגוון יוזמות של הידברות והתקרבות. בשיעור זה נעסוק במשמעות הציבורית של רצח רבין ובדרכים שניתן בעקבותיו לחזק את הערבות ההדדית בחברה הישראלית. חשוב לציין כי העיסוק בנושא האחריות והערבות ההדדית לאור רצח רבין הוא נושא עדין המחייב רגישות ודיוק רבים.  הדברים בשיעור זה מכוונים כלפי העם כולו, ולא חלילה, ככתב אישום כלפי ציבור מסוים מתוכו. בניגוד לנטייה להפנות אצבע מאשימה כלפי פלג מסוים בעם, אנחנו מבקשים לברר כאן את  הנקודה הבהירה והחשובה  באמת. חידוד הרגישות למידת האחריות של כל אחד ואחת, לאווירה ולרוח של הכלל, ושל הימים בהם הוא פועל. כולנו ערבים זה לזה, וכולנו, בפינו ובמעשינו, נושאים במידה מסוימת  באחריות לשלומו של הזולת.   

 

פתיחה:

נקדים ונאמר כמה מילות הקדמה על משמעות היום. כל מורה יבחר מאיזה צד להרחיב מעט, כדי להעלות באופן ראשוני את נושא רצח רבין:  ניתן לספר על מעשה הרצח עצמו, על ההקשר התקופתי ועל המורכבות הרבה ששררה בציבור לפניו ואחריו.  העמקה והרחבות שונות ניתן למצוא בחומר העזר למורה.

 

אחרי ההקדמה הקצרה, נזמין את התלמידים לחשוב:

 רצח רבין התרחש לפני למעלה משני עשורים. אתם עוד לא נולדתם בתקופה ההיא, ולכאורה, מדוע אנחנו מתעכבים עליו כל כך. למה להקדיש לו שיעור שלם, כשלמעשה אדם אחד קם ורצח אדם אחר, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה. מה לנו ולזה?

נאסוף את התשובות,  ונעצור את הדיון בשלב מוקדם יחסית, כדי להזמין את התלמידים לעסוק יחד בסיפור, שאולי יטיל אור אחר על המשמעות שלהיום הזה לגבינו.

 

לימוד משותף:

נתחלק לחברותות. נספר לתלמידים שנלמד את הסיפור בחברותות פעמיים:

 

ת"ר : מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש

קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו

עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: " אחינו בית ישראל שמעו!  הרי הוא אומר :(דברים כא) 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך' אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות?!"

 געו כל העם בבכיה .

בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר

אמר:" הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין"

ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

(יומא, דף כ"ג  א)

 

בפעם הראשונה, עליהם לנסות לפענח אותו ברמה המילולית והעלילתית הפשוטה. לבאר לעצמם מילים (מה שלא מובן, לחפש במילון או לשאול אותנו) ולספר את הסיפור זה לזה במילים שלהם.

אחרי שיסיימו, נערוך במליאה הכתתית "יישור קו" , ונוודא רמת הבנה יחסית אחידה אצל כולם. נבקש מחברותא מתנדבת לספר את הסיפור בלשונם, כפי שעשו במהלך הלימוד. נשלים ונדגיש נקודות חסרות בדבריהם, במידת הצורך. לצורך כך, להלן  הסבר נהיר ונגיש של הסיפור, לשימוש המורה במידת הצורך, בהתאם למידת ההבנה בכתה (לקוח מתוך מאמרו של הרב עזריאל יונה "רצח על המזבח" באתר "חברותא"):

אחת העבודות בבית המקדש היא תרומת הדשן. במרכז המזבח היתה כמין תפיחה עגולה שנוצרה מצבירת אפר (דשן) המערכות, ובכל בוקר היה כהן מחתה בגחלים נוטל מהם במחתה של כסף ומניחם על הארץ במרחק שלשה טפחים מהמזבח. תרומת הדשן היתה מצווה חביבה והכהנים כולם ששירתו באותה עת בבית המקדש חפצו לעשותה. כיצד היה נבחר הכהן שיבצע את העבודה? הגמרא מספרת כי בתחילה היה זה באופן שרירותי בלבד בשיטת 'כל הקודם זוכה', כלומר הכהן שהיה מגיע ראשון על הכבש אל ארבע האמות הקרובת למזבח – זכה בעבודה. מרגע שדרכה רגלו, כמו במירוץ אולימפי על קו ארבע האמות, זוכה היה הכהן במצוות הגריפה. ומה קורה כאשר היו שני כהנים מגיעים אל קו הסיום בשווה? אז היה נערך גורל ביניהם.

באחד הימים, רצו שני כהנים על פני הכבש כדי להגיע אל קו ארבע האמות, ולאחר שהאחד הגיע שלף המפסיד סכין מבגדו, ודקר את המנצח בליבו. רבי צדוק שנכח בבית המקדש עמד על מדרגות אחד האולמות וקרא אל הכהנים והעם שעמדו שם באותה שעה: נאמר בתורה "כי ימצא חלל בקרבך ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו את העיר הקרובה לחלל", ומשזו נקבעה מצווים זקני אותה העיר לשחוט עגלה ערופה אל נחל איתן ולהכריז כי 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. במקרה הזה, על מי מוטל להביא את העגלה, על הכהנים בעזרות הסמוכים פיסית למקום הרצח, או על אנשי ירושלים הנחשבים ל'עיר הקרובה לחלל'? העם בתגובה פרץ בבכייה.

אלא שבזאת עדיין לא הסתיים המעשה הנורא. האב שהוזעק לזירה ראה את בנו מפרפר ונושם את נשימותיו האחרונות על העפר שלמרגלות המזבח והוא מיהר לקרא: יהא בני קרבן לכפרתכם, ועתה מהרו להוציא מליבו את הסכין שכן הוא עדיין לא מת וניתן להציל את הסכין הטהורה מטומאת מת. אמרו על כך חכמים: מכאן אנו למדים שענין טהרת כלים חשוב היה להם משפיכות דמים.

 כעת נבקש מהכתה לשוב לחברותות  ולקרוא את הסיפור בפעם השניה.

בפעם הזאת, הם יתבקשו להעלות במהלך הלימוד כמה שיותר קושיות ושאלות שעולות על דעתם במהלכו.

ולנסח את השאלות באופן ישיר לדמויות  הפועלות בו (בני הכהנים, ר' צדוק, אבי הנער, הקהל), כאילו הם עומדים מול אותה הדמות ושואלים את פיה.

 

במהלך הלימוד עליהם לחשוב:

 

סיכום הדיון: "מסיבת עיתונאים"

נתכנס שוב, והפעם, נבקש חמישה מתנדבים מהכתה לגלם את ה"דמויות" בסיפור. כל מתנדב יקבל מדבקה עם שם הדמות  (  הכהן הנרצח, הכהן הרוצח, ר' צדוק, אבי הנרצח, הקהל)

  יתר הכתה יוזמנו להשתתף ב"מסיבת עיתונאים" ולהפנות את השאלות שניסחו יחד בחברותות לדמויות באופן ישיר כביכול. התלמידים המגלמים את הדמויות יתבקשו להשיב, ואם יתקשו, יוכלו לבקש עזרה מהקהל. בנקודות קושי והתלבטות, כדאי דווקא להעמיק ולבדוק מה קשה בשאלה שנשאלה, ומאילו היבטים אפשר להשיב עליה, וכן הלאה...

 

העמקה וחיבור לנושא השיעור:

אחרי מסיבת העיתונאים המאולתרת, נבקש מהתלמידים לשהות ולחשוב מעט על ר' צדוק.

בהתאם למידת הבירור שנעשתה כבר על ידם  במהלך הלימוד והראיונות, נשאל:

 

נאסוף את תשובות התלמידים ונסכם:

לכאורה לא שייך כאן כלל דין עגלה ערופה ודבריו של ר' צדוק נשמעים תמוהים. הרי כולם ראו מי הרג את הכהן, והתרחיש הכללי לא דומה כלל...

אבל מובן שר' צדוק מכוון בדבריו למשהו עמוק בהרבה... הוא מבין שלמרות שאנחנו יודעים מי בפועל נעץ  את הסכין, אין הוא הרוצח היחיד. הרוצחים הם הציבור כולו, שהגיע למצב מוסרי כל כך שפל המאפשר רצח כהכרעת תחרות לגיטימית. מצב בו אין ערבות ודאגה הדדית, אין אהבת אחים פשוטה ואלימות איומה כזאת בתוככי המקדש היא אפשרות ממשית..

 

נעמיק ונשאל:

וכשרוצח אחד הורג ראש ממשלה בישראל, בלב כיכר הומה, לעיני כולם, כשאין ספק בדבר זהות האיש והיד הלוחצת על ההדק,  האם השאלה "על מי נביא עגלה ערופה" רלוונטית  לדעתכם?

נאסוף את תשובותיהם של התלמידים. נבקש להדגיש, במידת הצורך, שהעניין לא נסוב כלל סביב מידת ההסכמה או ההתנערות מעמדותיו ומעשיו של רוה"מ רבין עצמו. בין אם אתם חולקים עליו ובין אם אתם נמנים על תומכיו, מה תוכלו לומר על המצב המוסרי של העם כולו, שמתוכו התאפשר רצח שכזה?

 

 הפנמה:

להעמקת הדיון, והרלוונטיות שלו לימינו, נעלה את סוגיית השיח הציבורי האלים שהתקיים אז כמו שהוא קיים היום. נדגים בעזרת תיאור הכרזות הקשות שהתפרסמו לפני הרצח (הכרזות כללו ביטויים בנוסח  "מוות לבוגדים" וכד').  

נשאל: 

מה דעתכם על הכרזות האלה?

האם אתם מסכימים עם המחשבה שהיתה רוח רעה וקשה בעם, בסופו של דבר גרמה לאצבע אחת ללחוץ על ההדק?

ניתן כמובן  להעמיק ולשאול עוד על זו הדרך.

 

כעת נשאל:

האם אתם חושבים שהשיח הציבורי התעדן היום?

האם כלפי המנהיגים שלנו היום השפה זהירה יותר, האמצעים החזותיים בהם מציגים ביקורת נגדם הם פרי מחשבה מפוקחת ואחראית יותר?

לשיקול דעת המורה: ברחבי הרשת ניתן למצוא דימויי כרזות קשים ביותר, כאלו שמתייחסות לרבין כמו גם כאלו עכשוויות, המתייחסות לבנימין נתניהו, נפתלי בנט, איילת שקד, ראובן ריבלין וכן הלאה. הכרזות אלימות מטבען, וייתכן שמוטב לא להשתמש בהן באופן ממשי אלא רק לתאר אותן, אבל בכתות בהן הדבר נחוץ יותר ניתן להעזר בקישורים הבאים:

 

"זוכרים את הרצח - נאבקים על הדמוקרטיה" - שיעור לשעת מחנך

 

nrg חדשות - איומים והסתה נגד איילת שקד

 

חדשות מעריב - תמונות מסיתות של נבחרי ציבור

 

 

נמשיך בדיון, להעמקה ולסיכום הדברים:

מדוע העברנו ביניכם גם את התמונות הללו?

מה הן משקפות?

האם אתם מרגישים שהמצב שונה היום במשהו?

 

נסכם ונחדד את נקודת הערבות בדיון:

אמנם, יש כאן הרבה סוגיות שניתן להתעמק בהן ביחס לדימויים שראינו. אלימות ברשת, דמוקרטיה וחופש ביטוי, כחה של מילה וכו', אך אנחנו מבקשים לעסוק הפעם במידת הערבות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו כלפי כלל ישראל.

כיוון שמאחורי הכרזות עומדים אנשים אמיתיים, בני העם שלנו, שלא מהססים להפיץ דימויים קשים כל כך כלפי שליחי הציבור, על אף נסיון העבר, אנחנו מבקשים בשיעור הנוכחי להקדיש מבט פנימי, ולבחון את המקום שלנו ביחס לכלל.

רובנו, קרוב לודאי,  לא מייצרים כרזות שכאלה בשעות הפנאי, וככל הנראה גם נזהרים מלשתף אותן אצלנו בפייסבוק, בוואטסאפ וכן הלאה.

חלק מאיתנו כן, וחשבון הנפש שתובע ר' צדוק מאד ברור כשמדובר במקרי שיתוף כאלה, אך למעשה השאלה היא עמוקה יותר:

עד כמה אנחנו מרגישים אחראיים להתרחשות הכללית בעם? עד כמה אנחנו מודעים לכח שלנו, לתקן ולקלקל את כלל ישראל?

נאסוף ונגיב לתשובות התלמידים. נתעכב על הסתייגויות שונות שיעלו לגבי הנחות היסוד שהנחנו.

 

סגירה שהיא פתיחה:

לחתימת הדיון, נפנה למשימה בזוגות, אותה יתבקשו התלמידים לבצע במהלך השבוע הקרוב:

כמו לדברים רבים בעולם, גם לערבות הדדית יש את הכח להפוך לכלי לתיקון, המרפא ומחבר את כלל ישראל. כשאנחנו מאמינים שיש לנו כח להשפיע לרע, כפי שראינו בשיעור האחרון,  אנחנו בהכרח מכירים גם באפשרות ההפוכה, שיש לערבות ההדדית בינינו כח להשפיע טוב, לקרב ולהעלות אותנו לקומה גבוה יותר.

לפיכך, נציע ניסוי כיתתי לשבוע הקרוב:

נבקש מהחברותות לקבוע זמן משותף במהלך השבוע, ולעצב מודעה/ תמונה/כרזה וכו', שעניינה ערבות ואחריות הדדית. אחרי שיגבשו לעצמם דימוי שכזה ויעצבו אותו כטוב בעיניהם, עליהם לנסות להפיץ אותו בכמה שיותר אפיקי וערוצי תקשורת (פייסבוק, טוויטר, וואטסאפ, מיילים בתפוצה רחבה, על פי מה שהם מכירים ונוהגים להשתמש בו ממילא, וכו' וכו') ולאסוף את התגובות שיקבלו עליו, לקראת השבוע הבא.

נזמין את התלמידים להתייעץ עמנו לגבי הכרזה במהלך ההכנה, ונבקש שלפני ההפצה, ישלחו אלינו את הדימוי שייצרו – ויפיצו רק אחרי התבוננות ואישור שלנו..

 

למורה: כדאי מאד להתייחס בכתב לכל כרזה באופן מעמיק, בזמן אישורה, ולנצל את ההזדמנות של שיחה אישית עם החברותא היוצרת, לחידוד הנקודות ולהעמקת הדיון.

 

בשיעור הבא כל חברותא תתבקש להביא עמה עותק מוחשי של הדימוי שלה, וסיכום של התגובות שקבלה סביב הפצתו.

נתייחס לכל דימוי ודימוי ונתעמק בהם במליאה הכיתתית.

 

כאפשרות נעימה לסיכום, ניתן להאזין יחד לשיר  "אל תפחד" של אהוד בנאי.

 נקודת המפתח בשיר: "תאמין שאם קלקלת- אתה יכול גם לתקן" יכולה להוות מוטו לשבוע הקרוב, במהלכו יעמלו החברותות על כרזות הערבות שלהם.

 

 

חומר עזר למורה:

  1. הרחבה מקיפה בעניין דין עגלה ערופה .
  2.  דברים שאמר הר' ליכטנשטיין זצ"ל מיד אחרי הרצח, שסובבים סביב הסיפור הזה ועגלה ערופה.
  3.  כדאי לצפות בשיעורו של הרב אברהם ליפשיץ על ערבות הדדית בהקשר ליום רבין.