בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

בבא מציעא דף נט ע"א: תנורו של עכנאי

נתנאל אזואלוס , 24/8/2015

מקצוע: תלמוד
נושא: בבא מציעא

עיון מדוקדק בסוגיה יביא לחידוד המסר העיקרי העולה ממנה, בניגוד להנחה המקובלת שהסוגיה עוסקת בנושא של בידי מי הכוח והסמכות לקבוע הלכה, חכמים (בני-אדם) או הקב"ה (בת קול/ניסים). הסוגיה עוסקת בנושא של אונאה. חשיפת התלמידים לרגישות שבה הסוגיה מתמודדת עם אונאה ומתוך כך ללמוד איך בחיים שלנו נכון וראוי לנהוג לחברינו גם כאשר יש בינינו מחלוקת אמיתית לשם שמים ואנחנו צודקים.

 

מפגש ראשוני עם המקור

עוד לפני לימוד המקור בגמרא, נחלק את השאלון הבא – תוך תשומת לב לזמנים הכתובים בו.

(שים לב, אם לערכתך תלמידיך טרם פגשו את הסיפור בגמרא בכלל, ניתן לדלג על הפעילות הזו, המתאימה לכיתות בהן סביר שהסיפור המרכזי של 'תנורו של עכנאי' כבר נלמד).

 

שאלון מהיר – 5 שניות לכל שאלה (1-4), 10 שניות לשאלות 5-6.

1. האם אני מכיר את סיפור תנורו של עכנאי? 

2. כמה פעמים לפחות שמעתי/ קראתי/ למדתי על הסיפור הזה?

3. מי הדמויות החולקות בסיפור?

4. מי צודק יותר, בעיני?

5. אם הייתי צריך לציין משפט אחד שאני זוכר במיוחד מהסיפור מה הוא היה?

6. כשאני מנסה להיזכר בהקשר שבו שמעתי / למדתי/ קראתי את הסיפור, מה היה המסר המרכזי שיצא ממנו?

 

לאחר השאלון, נלמד את הגמרא מסוגיית 'אונאה', מחולקת כך:

1. מ"תנן התם חתכו חוליות.." עד "חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני"

בשלב זה, נעצור ונשאל את התלמידים שאלת העמקה: ממה שקראת עד כה, מהו לדעתך המסר של הסיפור – מדוע הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה?

 

בשלב הבא נלמד את הגמרא -

2. מ" אמרו: אותו היום הביאו" עד "כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה"

שאלת העמקה: ממה שקראת עד כה, מהו לדעתך המסר של הסיפור – מדוע הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה? ומה התחדש לך מקטע זה?

 

כעת (ורק כעת) נחזור אחורה, אל המשנה ונלמד:

3. מהמשנה "כשם שאונאה במקח" עד "ואמר רבי אבהו שלושה...ועבודה זרה"

שאלת העמקה: לאחר שעיינת ברקע לסוגיה (3) ובסוגיה המלאה מהו לדעתך המסר המרכזי של הסוגיה? ומה הדבר המרכזי אותו אתה לוקח מהסוגיה לחיים הפרטיים שלך?

 

סביר שדיון בכיתה יעורר את המורכבות הצומחת בסוגיה, שמחד ניכר שההלכה נפסקת כרבן גמליאל, ורבי אליעזר עובר על דברי חביריו, ובשמים רבש"ע מחייך ואומר 'נצחוני בני', ומאידך, הקשרה הרחב של הסוגיה מלמד את חומרת האיסור לצער ולהונות אדם, ושכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

 

כעת נעיין במקורות הבאים, כפי מידת הזמן שיש (מדובר על מקורות שלא כולם בחומר לבגרות)

 

עיון במקורות

1. מהר"ל מפראג, נתיב אהבת הריע, פרק ב:

2. תורת חיים מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א    

3. הרב דוד אסולין, אסופות, כרך ד', עמ' 175

4. הרב זלמן מלמד (מתוך אתר 'ישיבה')

5. הרב יצחק בלוי, מתוך אתר ישיבת הר עציון
6. הרב ד"ר יהודה ברנדס, אגדה למעשה, כרך ב, עמ' 75

 

1. מהר"ל מפראג, נתיב אהבת הריע, פרק ב:

יש לך לדעת כי הפרש יש בין אונאה ובין כאשר הוא מכה את חברו ומצערו, כי האונאה בפרט הוא לנפש האדם אשר מקבל האונאה ואין האונאה לגוף... וכל בושה היא לנפש... ומפני כי האונאה היא לנפש והנפש היא בידו של הקב"ה... ומפני כי מי שהוא מאנה את חבירו אינו מחשיב אותו למציאות כלל רק כאילו אינו דבר כלל... ודבר זה גורם שאין השער ננעל כלל, אבל הוא פתוח לפני השם יתברך... כמה גדול כח אונאה יש לך לדעת ממה שאמרו על מעשה דר"א בפרק הזהב... כי כאשר ר"א הגדול באו עמו במחלוקת והיה ר"א איש אלקים שהוא מזרע משה... ומפני כך אל תתמה אם ר"א הגדול כאשר היה מתגבר בתורה נגד החולקים עליו, אם היה מחדש בעולם שינוים שהם עדות על מה שרצה. ומכל שכן כאשר היו כאן דברי אונאה, אשר שערי אונאה לא ננעלו והוא ביד ה' אשר ראוי שיהיה הש"י מחדש נסים בשביל ר"א הגדול...  ואמר שזלגו עיניו דמעות ולכך לקה העולם... וכל זה בשביל אונאה, שכך אמרה אשתו של ר"א כך מקובלני מבית אבי אבא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה... שאין לך דבר יותר מן האונאה.

 

2. תורת חיים מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א

כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. לאו שאין התפילות נכנסות כלל דרך השערים כיון שהן סגורות חלילה לומר כן דודאי הן נכנסות אלא שצריך האדם לאפושי ברחמי הרבה ולכוין דעתו בכל לבו עד שיפתחו השערים ואינו נענה מיד כשמתפלל אלא כאדם הדופק על שער הבית ואין פותחין לו מיד עד שהוא דופק בכל כוחו וכדאמרינן בפרק מרובה דלת הננעלת לא במהרה תפתח אבל שערי אונאה פתוחין הן והצועק על אונאת דברים נענה מיד כדבר שנאמר עוד הם מדברים ואני אשמע וכן משמע בעובדא דרבי אליעזר בסמוך דקאמר אשכחתיה דנפל על אנפיה אמרה ליה קום קטלי [ת]לאח[י] אדהכי נפק שיפורא כו' מדקאמר אדהכי משמע דמיד [תוך] (חוץ) כדי דבור יצתה נשמתו של ר"ג והיינו לפי ששערי אונאה פתוחין לכך נענה מיד כשנפל על אפיה. ונראה דהיינו דנקט נפק שיפורא ולא קאמר אדהכי שכיב ר"ג לאשמעינן כי בעוד שהיתה מדברת אליו שמעו הקול שמת ר"ג שכל כך מיד נענה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מכירה שכתב וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד שנאמר כי אני ה' וכן משמע קצת לעיל דקאמר שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה פי' הפורענות ממהרת לבא כיון דגם שערי דמעות פתוחין הן ונכנסין מיד.

 

 

3. הרב דוד אסולין, אסופות, כרך ד', עמ' 175

הוויכוח ההלכתי על טהרתו של התנור מרוכז בשאלת החתירה להבנת האמת ההלכתית;  ואילו הקביעה של "אחרי רבים להטות" מתייחסת לדרך הכרעת ההלכה. אך אין די בשני אלו. גם כאשר מכריעים ופוסקים את ההלכה, יש לעשות זאת מתוך אהבה ואחווה, בבחינת "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". כאן היתה בעיה. לפי דברי הגמרא, נעשתה כאן אונאת דברים לרבי אליעזר. המפרשים ברובם סתמו ולא פירשו מה טיבה של הונאה זו שנעשתה לרבי אליעזר. אבל בירושלמי מבואר: "לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו" אף שצדקו חכמי ישראל וקבעו יסוד מושרש ויסודי ש"לא בשמים היא" – מכל מקום יכלו לנהוג ביותר חמלה על חברם שזה עתה הכריעו נגדו ואף נידו אותו. יש כאן  מסר מורכב. יש כאן מערכת של ערכים שמשלימים זה את זה וחייבים להתייחס אליה ככזו.

רבי אליעזר נראה כסלע מוצק בבית המדרש, שאינו מוכן להתפשר ולקבל את עמדת הרוב. אך למעשה אנו רואים אותו גם באנושיותו ורגישותו. אנו רואים כיצד הוא מזיל דמעות – "זלגו עיניו דמעות"– וכיצד הוא מבטא את עלבונו בנפילת אפים שגורם בסופו של דבר למותו של רבן גמליאל. אכן, חכמי ישראל צודקים, הם קובעים קביעה היסטורית  שהופכת להיות בסיס למעמדה של תורה שבעל פה, אך יחד עם זאת יש כאן קריאה, לאנושיות ליחס אוהב של תלמידי חכמים שמנעימים זה לזה בהלכה.

 

4. הרב זלמן מלמד (מתוך אתר 'ישיבה')

מי שמצטער על זה שהוא נפגע הדברים נשמעים למעלה. לכאורה ר' גמליאל היה מוכרח לעשות את מה שהוא עשה, לא יכול להיות שתלמיד חכם, גדול ככל שיהיה, לא ישמע לדעת רוב החכמים. תהיה אנדרלמוסיה בפסיקת התורה. ואעפ"כ היה כזה צער גדול, ושערי אונאה אינם ננעלים. אם כן מה היה רבן גמליאל יכול לעשות? אלא שכנראה אין ברירה - יש כאן מלכוד, לפעמים אדם צריך לעשות מעשה ולהיות מוכן לשאת בתוצאות. אדם צריך לדעת שגם אם הוא עושה משהו אמיתי ונצרך אבל מצער, יכול להיות שגם אם הוא יעשה את זה בצורה מושלמת, הוא יסבול מזה. אפילו אם הוא צודק. אולי חכמים גם ניסו לומר לנו בסיפור הזה שהתגובה כלפי ר' אליעזר הייתה חריפה מדי. בכל מקרה צריך להיזהר מאוד מאוד שלא לצער אחד את השני. לא תמיד אנשים מרגישים שהם מצערים את השני. לפעמים הם חושבים שהאדם כלל לא נפגע, ואח"כ מסתבר שהייתה כאן פגיעה גדולה. אדם צריך לבחון את מילותיו, ומה דיבוריו עושים לחבירו, אם זה מצער - זה אסור. "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה"

 

5. הרב יצחק בלוי, מתוך אתר ישיבת הר עציון

מיהו הצודק בסיפור הזה? מצד אחד, תרעומתו של ר' אליעזר מתקבלת בשמיים, ורבן גמליאל נענש על כך. גם ההקשר של הדיון, המובא כדוגמא לאונאת דברים, מעיד על כך שר' אליעזר הוא הצודק. מצד שני, הקב"ה קיבל את טענתו של רבן גמליאל, שכל מה שעשה - עשה למען עם ישראל, והציל את ספינתו. כמו כן, בסופו של סיפור "תנורו של עכנאי" הקב"ה נענע בראשו, והסכים עם הכרעת חכמים. מיהו, אם כן, הצודק?

ר' יעקב עמדין מבאר כי יש לחלק בין שני שלבים שונים של הסיפור. אמנם הקב"ה הסכים עם הפסיקה כדעת רוב החכמים ובניגוד לדעתו של ר' אליעזר, אך החרם שהוטל עליו כנראה לא היה מוצדק.

נראה, כי ניתן לתת הסבר אחר. אמנם חכמים צדקו בכך שהטילו חרם על ר' אליעזר - ולו מפני שהוא דבק בדעתו לאחר שחבריו חלקו עליו. אך עם זאת, אפילו לפעולות נכונות יש תוצאות שצריך לקחת בחשבון. כאשר אידיאלים שונים מתנגשים, אפילו לבחירה בערך הנכון יש מחיר. נראה שהיה צורך להחרים את ר' אליעזר כדי לשמור על אחדותה של ההלכה, אך הפגיעה בכבודו של אדם חשוב כר' אליעזר לא יכולה היתה לעבור בלא-כלום. חכמים היו צריכים לקחת זאת בחשבון, ולנסות לשמר את כבודו של ר' אליעזר על אף החרם שהוטל עליו.

 

6. הרב ד"ר יהודה ברנדס, אגדה למעשה, כרך ב, עמ' 75

אין שום פרופורציה בין ההיקף העצום של הדיונים הפרשניים והמחקריים שהוקדשו לחלק הראשון של הסוגיה לבין מיעוט ההתעניינות בחלק השני שלה, העוסק בעלבונו של רבי אליעזר ובתגובתו. הדבר בולט במיוחד לנוכח העובדה שסוגיית תנורו של עכנאי שובתה כאן לא במסגרת דיון על המחלוקת ועל תורה מן השמים, אלא בהקשר של אונאת דברים.

גם המפרשים העוסקים בחלק השני של הסוגיה מתייחסים אליה יותר כאל השלמה של החלק הראשון- הנידוי שבעקבות המחלוקת ולא כנושא לעצמו- השאלה של כבוד החכם ואונאתו.

נראה שהסיבה לפער זה היא שדאלת תורה מן השמים היא שאלה תאולוגית עמוקה וסבוכה שיש לה גם משמעויות נרחבות בפולמוסים של העת החדשה בנושא הסמכות והחידוש בהלכה. לעומת זאת, אונאת דברים היא תביעה מוסרית פשוטה למדי, והיא סובלת דווקא משום שהיא נראית פשוטה למדי... על כך מחו בהקדמותיהם כמה וכמה ממחברי ספרי המוסר בישראל...

...

איש אינו מטיל ספק שמה שעשה כאן רבן גמליאל נעשה לשם שמים, ולא לכבודו. נקודה זו היא הנקודה הכאובה שבסיפור. שכן אין בסיפור הזה הבחנות חותכות בין טוב לרע, בין צודק לשאינו צודק. ייתכן שרבי אליעזר לא היה צריך לעמוד על דעתו בתקיפות שכזאת, וייתכן שרבן גמליאל לא היה צריך להרחיק לכת עד כדי נידויו. אולם בסיכומו של דבר, לא ברשעים אנו עוסקים כאן, אלא באנשים הנאבקים על אמונם ודעותיהם, ומשום כך, בסופו של דבר, נח הים מזעפו...

 

השאלה הקשה בסיפור היא מדוע נענש רבן גמליאל. העובדה שהים נח מזעפו מעידה על כך שהכירו מן השמים בצדקת מעשהו של רבן גמליאל ובערך מפעלו לייצוב בית המדרש. מן האופן שבו מוצגים הדברים בסוגיה ניתן להסיק שאכן אין תשובה לשאלה זו. מצד אחד רבן גמליאל צדק, מצד שני, רבי אליעזר נפגע, ודמעותיו בקעו שערי שמים וגרמו למותו של גיסו.

 

אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהסיפור הזה מלמדנו אמת כאובה. אין אמת וצדק מוחלטים בסיפור האונאה. יש מצים בחיים שבהם כל הכרעה לצד אחד תגרור אחריה מחיר כבד מן הצד השני. במובן הזה נאה היא הגדרתו של עמנואל לוינס... שקבע כי היהדות היא 'דת של מבוגרים', דהיינו אין לה פתרונות קלים ונעימים לכל מצב, והיא לא נושאת באמתחתה בשורה של שלוות נפש עולמית. היא מדריכה את האדם כיצד לנווט את דרכו בעולם מסובך ומורכב, מלא קשיים ואפילו רוע ובוודאי הסתר פנים. בנוסח אחר, חריף לא פחות, טוען הרי"ד סולובייצ'יק שהתורה מציגה בפני האדם דיאלקטיקה בלתי ניתנת לסינתזה ולהרמוניזציה, ולכן הקרע הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם. יתר על כן, קרע זה הוא המכונן את גדולתו של האדם היוצר. כלומר, גדולתו של רבן גמליאל היא דווקא בכך שלא נרתע מלנדות את רבי אליעזר גיסו, אף שידע מה חמור הוא המעשה הזה, ועד כמה תהיה אונאה זו של תלמיד חכם יחיד בדורו, כרוכה על עקביו כעכנא כל ימי חייו... לו הייתה ניתנת חסינות מן השמים לא היה צריך להיות במעלת המנהיגות של רבן גמליאל כדי לקבל את ההחלטה.

פירוש זה מבוסס על ההנחה שסוגיית האגדה, שלא כמו סוגיית ההלכה, אינה מנסה ליישב סתירות, היא מקבלת אותן כנתון במציאות. אין היא מחוייבת להציע הכרעה אחת סופית, אלא להתוות את העקרונות שמתוכם, בכל מקרה נתון, תחולץ ההכרעה המעשית המתאימה למצב החד פעמי.

 

 

משימה לתלמידים:

לאחר עיון במקורות (אפשר גם בחלקם) רשום שלושה רעיונות או עקרונות שהתחדשו לך. בנוסף רשום שלוש שאלות שהיית שואל את רבי אליעזר אם היית יכול.

 

שאלות נוספות לעיון:

 

הצעה להפנמה

לאחר הלימוד של המקורות, נשאל את התלמידים את השאלה הבאה, ונבקש שיענו בכתב:

הבא מקרה מחיי היום יום שלך שבו הייתה סתירה בין אונאה לעקרון הלכתי כלשהו, (כלומר ש'אמת' או 'הלכה' התנגשו עם צערו של אדם מסויים. לצורך התרגיל תוכל להניח שגם הצער שלך עצמך הוא אונאה, במידה וזו ההנחה שלך הסבר מדוע לדעתך זו הנחה נכונה.). כיצד פעלת? מדוע? האם היית פועל אחרת בעקבות לימוד הסוגיה?

לאחר מכן ניתן לאסוף את התשובות ולבקש ממי שמוכן לשתף את הכיתה כולה.

 

סגירה שהיא פתיחה

מה הדבר החשוב ביותר שלמדתי על הסוגיה?

מה הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהסוגיה?

האם יש אונאה שלי לעצמי? ובמידה ויש האם זו סיבה טובה מספיק כדי לשנות/להקל/להגמיש את ההלכה במקרה שהיא הגורמת לאונאה.

 

לתשומת לב

הסוגיה עמוסה ברעיונות חברתיים, הלכתיים ורגשיים, כל תלמיד הוא שונה וכל תלמיד קורא את המקורות מתוך עולמו הפנימי המיוחד, אני מציע לא לפסול רעיונות של תלמידים גם אם הם סוטים מהרעיון או המסר אליו השיעור מוכוון, בנוסף אפשר לכתוב על הלוח את הרעיונות השונים של התלמידים ולדון באילו שמסעירים את התלמידים.

 

הרחבות

לצפייה