בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

מבוא ופתיחה לפרק אלו מציאות - בבא מציעא

ינון דוד, 24/8/2015

מקצוע: תלמוד
נושא: בבא מציעא, אבדות

פרק שני במסכת בבא מציעא, פרק אלו מציאות, עוסק בדיני השבת אבידה. שיעור זה הוא שיעור מקדים ללימוד הפרק. לפני שאנו נכנסים ללמוד פרטי הדינים במשניות ובגמרא נרצה לראות מהיכן דינים אלו יונקים. לשם כך נלמד את פסוקי התורה העוסקים בדיני השבת אבידה בשני המקומות בהן הם מופיעים. מפסוקים אלו ננסה להבין את יסוד הדין. לשם כך נעזר בלימוד הסברו של הגרנ"ט למחלוקת הראשונים בין הרמב"ם לרא"ש.

מקורות:

 

שמות כ"ג ד-ה

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ, אוֹ חֲמֹרוֹ, תֹּעֶה – הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.

כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

 

דברים כ"ב, א-ד

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.  

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ –וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם; הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

 

רמב"ם גזלה ואבדה פרק יא הלכה יא

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד? הניח פרתו ברפת שאין לו דלת ולא קשרה והלך לו, והשליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו. ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: "אשר תאבד ממנו ומצאתה" (דברים כג, ב), פרט למאבד לדעתו.

 

רבנו יעקב בן רבנו אשר, טור חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסא

וכתב הרמב"ם אף על פי שאין לרואה ליטלה לעצמו, מכל מקום אין חייב ליטפל בה וכן כתב הרמ"ה. ואין נראה כן, דאבידה מדעת הוי הפקר.

גרנ"ט, קנב

והנראה ליישב כל הני, דהנה יש לחקור, מה פעלה התורה כאשר ציוותה העשה דהשב תשיבם, די"ל דבלא הציווי הוי אמינא דאמנם אסור ליטלה לעצמו אבל לטפל ולהשיבה נמי לא חייב, ציוותה התורה להשיב אבידה דחייב לטפל ולהשיבה, או דילמא בלא ציווי התורה הו"א דמותר לו לקחת לעצמו, דכיון דאבוד ממנו אין כאן גזילה, וליכא לאו דגזילה, רק כשגזלה מידו או מרשותו, וציוותה התורה דאע"פ שאבוד ממנו אסור לו ליטלה לעצמו וחייב לטפל ולהשיבה לו...

 

שאלות לעיון:

1. נסה ללמוד את הפסוקים שלפניך כאילו זו הפעם הראשונה שאתה לומד אותם (או בכלל אודות השבת אבידה).

2. מה אופיה של המצווה, כפי שהיא מופיעה לפניכם? (בין השאר, תוכל לשים לב למילים בולטות, פעלים, דמויות, תוכל גם להיעזר בהקשר הפסוקים בפרק – אם לדעתכם ניתן ללמוד ממנו משהו).

3. כתב הגרנ"ט בסימן קנב: 'דהנה יש לחקור, מה פעלה התורה כאשר ציוותה העשה דהשב תשיב'...'. נסה לענות על שאלתו – מה פעלה התורה? מה היה קורה לולי חידושה של התורה?

4.  נסו להסביר טעמו של הרמב"ם וטעמו של הטור.

5. אם הייתם מנסים למצוא סיוע מהפסוקים שלעיל לאחד הראשונים, למי הייתם מסייעים?

6. לאיזו דעה אתם נוטים בנטייתכם הטבעית?

7.  כיצד חקירת הגרנ"ט מבהירה את עמדות הרמב"ם והטור.

8. מהו המסר שהתורה מחנכת אותנו אליו במצוות השבת אבידה?

9. האם יש למסר זה השלכה על חייך, גם בהנחה שלא תמצא אבדה בהמשך החיים?

[הערה: שאלות 1-3,5 נשאלות בהקשר לכל אחד ממקבצי הפסוקים כפי שאסביר במערך השיעור.]

 

תורף החידוש הלמדני

באמצעות שאלת הגרנ"ט נבין את מהותה של מצוות השבת אבידה. הגרנ"ט שואל מה היה קורה אילו לא  היה ציווי בתורה על השבת אבידה, האם המוצא יכול היה לקחת את האבידה לעצמו? או שמא לא היה מחויב להחזיר אך לא יעלה על הדעת שהוא יוכל לקחתה לעצמו. הגרנ"ט עונה על שאלתו באמצעות ביאור מחלוקת ראשונים באחד בדיני מצוות השבת אבידה. הרמב"ם והרא"ש חולקים מה הדין כאשר אדם לא שמר כראוי על חפציו, לדוגמא, לא קשר את בהמתו בחצר או שזרק את ארנקו ברחוב? לדעת הרמב"ם אין על המוצא חיוב להחזיר אך לא יעלה על הדעת שאדם יוכל לקחת חפץ ששייך לחברו. לעומת זאת הרא"ש סובר שכיוון שבעל האבידה איבד חפציו מדעת, לכן, לא רק שאין המוצא חייב להחזיר לו את חפציו, חפציו הם הפקר ומותר למוצאם לקחתם לעצמו. הגרנ"ט רואה מקרה זה כאבן בוחן למציאות בה ישנו חפץ שאבד שאין חיוב מן התורה לקיים בו מצוות השבת אבידה, כיוון שהמאבד איבדם לדעת. לפי הבנה זו עונה הגרנ"ט על שאלתו ותולה אותה במחלוקת הראשונים. הרמב"ם סובר שחידושה של התורה במצוות השבת אבידה היא בחיוב להשיב ולטפל באבידה אך לא יעלה על הדעת לקחת חפץ ששייך לאחר. לעומתו, סובר הרא"ש שחידוש התורה הוא לא רק שחייבים להחזיר, אלא גם שאסור לקחת את האבידה.

 

 

מערך שיעור הפנמתי

 

1.       הכיתה תחולק לשתי קבוצות כאשר לכל אחד מהתלמידים יחולק דף לימוד כאשר הדפים שיחולקו לכל קבוצה יהיו שונים רק בדבר אחד. קבוצה אחת תקבל דפי לימוד עם הפסוקים בספר שמות והקבוצה השנייה תקבל דפי לימוד עם הפסוקים מספר דברים.

2.       בתחילה כל תלמיד  יונחה ללמוד לבד על פי הדפים. שלושת ההנחיות הראשונות יהיו שאלות 1-3 מהשאלות לעיון. התלמידים ינסו ללמוד את הפסוקים כאילו זו הפעם הראשונה בה הם לומדים אותם וינסו להבין את מצוות השבת אבידה על פי העולה מהפסוקים. שאלת הגרנ"ט תסייע לתלמידים להבין את החדשנות שבמצוות השבת אבידה.

3.       בשלב הבא התלמידים ילמדו בחברותות עם תלמידים מאותה קבוצה לה הם שייכים. התלמידים יונחו לשתף אחד את השני בפרי לימודם ולשים לב לשונה ולשווה בין הדברים. שלב זה יסייע לתלמידם לחדד את הלימוד שלהם ולראות זווית ראיה נוספת דומה או שונה לזווית הראיה שלהם.

4.       כתיבה: כל תלמיד יכתוב מה התחדש לו מהלימוד המשותף ולאחר מכן יערך שיתוף מדגמי של הדברים בכיתה.

5.       התלמידים ילמדו לבד או בחברותא (ע"פ שיקול דעת המורה) את דברי הרא"ש והרמב"ם ויענו על שאלות 4-6 שמופיעות בשאלות לעיון בכתב.

6.       לימוד דברי הגרנ"ט בכיתה, נבהיר את ההבדל בין עמדת הרא"ש לעמדתו של הרמב"ם על פי הסברו של הגרנ"ט.

7.       כעת תיערך השוואה בין הקבוצות. כל חברותא תלמד עם חברותא מקבילה ותשתף אותה  בפרי לימודה. תערך השוואה של הלימוד הזהה על בסיס פסוקים שונים.

8.       כל תלמיד יכתוב לעצמו מה למד מהלימוד עם החברותא המקבילה. לאחר מכן יערך שיתוף מדגמי של הדברים בכיתה.

9.       לסיכום הלימוד כל תלמיד יענה בכתב על שאלות 8-9 ולאחר מכן יערך שיתוף של הדברים בכיתה ודיון על כך. לחידוד העניין ניתן לדון ביחס שבין המוסר הבסיסי לבין המוסר התורני שכפי שעולה מהסוגיה התורה נשענת על בסיס מוסרי שקיים בעולם ללא קשר לציווי התורה.

 

 

לתשומת הלב:

 

1.       הלימוד הזהה של פסוקים שונים יכול להיות מאוד מפרה כיוון שעל בסיס פסוקים שונים ניתן להגיע למסקנות שונות (מצד שני גם ניתן להבין מהפסוקים דברים שונים) השיתוף והדיון בדברים מפרה מאוד.

2.       ניסיון ללמוד את הפסוקים כאילו נלמדו בפעם הראשונה מסייע לתלמידים לבוא עם "ראש פתוח" ולנסות להסיק מסקנות נועזות יותר שאולי לא היו מגיעים אליהם אילו היו באים אל הפסוקים באופן רגיל.

3.       שאלת הגרנ"ט מסייעת מאוד לחידוד הבנת מצוות השבת אבידה ומהותה. מעבר לכך, היא מעודדת את התלמידים להעז לחשוב באופן חדשני ולנסות להבין את הנחות היסוד ולא רק לקבל אותן כמובנות מאליהן.

4.       "מה אתה לוקח לחייך מהלימוד גם אם לא תמצא אבידה בחייך?"  - שאלה זו מסייעת לתלמידים ליישם את הדברים ולהפנימם. מעבר לכך, היא מסייעת לתלמידים להבין שלימוד גמרא עיוני יכול להוביל לתובנות ולהשלכות מעשיות מעבר לעצם ידיעת ההלכה (מסייע לתלמידים להבין "בשביל מה ללמוד גמרא? אני יכול ללמוד קיצור שולחן ערוך כדי לדעת את הלכה!").  

5.       דיון על יחסי המוסר הטבעי למוסר התורני הוא הכללה של הלימוד לנושא רחב יותר. דיון כזה גם מסייע להבנה עמוקה יותר של הסוגיה, גם מסייע להפנמה והזדהות וגם פותח פתח לתלמידים לחשוב על כך בהקשרים נוספים.   

 

 

להעשרה:

אורות הקודש (ח"ג, פתח דבר, סע' יא'):

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רוחבו ועומקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מידותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי סגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמיים כזאת היא יראה פסולה.

ניתן להביא את דברי הראי"ה הללו על מנת לחדד שיראת שמיים היא קומה נוספת על המוסר הטבעי, בדומה למה שעולה מן הסוגיה.