בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

בבא מציעא כה ע"ב - כו ע"א: מציאה ברשות של אחר

גיא רביב, 12/8/2015

מקצוע: תלמוד
נושא: בבא מציעא

1. רקע:

המשנה בדף כה: מביאה מספר מקרים שבהם אדם מצא חפץ בתוך רשותו של חברו. ההתלבטות היא למי שייך החפץ:
מצד אחד הגמ' בדף י: אומרת שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מה שלכאורה מקנה לבעל החצר את החפץ באופן אוטומטי.
מצד שני ברור למשנה שבכותל ישן זה לא עובד, כלומר החפץ לא נקנה לבעלים באופן אוטומטי אלא שייך למוכר.
לכן צריך לומר שקניין חצר עובד בתנאים מסויימים, וצריך להבין מהם התנאים.

 

2. מקורות:

בב"מ כה ע"ב:

מתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו:
גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי:

רש"י שם:

דשתיך טפי - העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:

תוד"ה דשתיך

דשתיך. וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי' דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכות ז-ח

ז. המוצא מטמון בגל או בכותל ישן - הרי אלו שלו, שאני אומר של גוים הקדמונים הן. והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין הן שם.

ח. והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר (הל' גזלה ואבידה יז, ח), למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו של בעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו. ומה אבדה של אדם אמרה תורה: "אשר תֹאבד ממנו וּמְצָאתָהּ" (שמות כב, ג) - מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו.

 

הרב מרדכי אשכנזי, מרדכי, מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמזים רנז-רנט

מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הם, וכגון דשתוך טפי, פירוש: חלודה. ולא שייך כי האי גוונא למימר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הכותל והגל, דכיון דאין דבר ההווה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון. הלכך דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות דחצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחר כך, אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות, לא קנה... והכא נמי אין הקונה מעלה על לבו לקנות המטמונות, הלכך חצירו נמי לא זכי ליה.

... ומעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל, ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל, ותבעו בדין שאִינָּהוּ אונאה, ופטרו אבי העזרי [=ראבי"ה] שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן העובד כוכבים כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, מן הראייה שכתבתי לעיל, והודה לו ר"ת. וכן אירע מעשה לפני ריב"א שמת גר בביתו והחזיק לו אחד מן התלמידים בזהב שבאבנטו. וריב"א אמר דלא קניא מטעם חצרו, דאפילו חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם.

ורבינו ברוך ממגנצא פי' דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבדה ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירה.

 

הרב רצון ערוסי, "תווית פרס שנתגלתה ע"י אורח - למי היא שייכת?", תחומין, כג (תשס"ג), עמ' 422,  430-428

א.       קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה על אתר שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו לערכאות. השופט פסק שמדובר ב"משפט שלמה", ולכן עליהן להתחלק ביניהן בדמי אותו פרס, חצי למארחת וחצי לאורחת. מהו הדין במקרה זה לפי ההלכה?

ב.       השבת אבדה

נלע"ד שלפי ההלכה, הפרס שייך למארחת, שהיא בעלת הבית ובעלת הבקבוק, והאורחת צריכה לקיים מצות השבת אבדה ולהשיב תווית זו למארחת, אף שזו לא ידעה על קיומה. במסגרת מצוות השבת אבדה, על האורחת ליידע את המארחת על התווית, כדי שהמארחת לא תשליך את הבקבוק בטעות לאשפה כשאר הבקבוקים. אורחת שתמאן לתת את תווית הפרס למארחת לא רק שתבטל בכך את המצווה של השבת אבדה, אלא אף תעבור על לא תגזול.

...

ג.       אבודה ממנו ומכל אדם

אלא שעדיין יש לטעון, הרי המארחת לא ידעה על תווית הפרס, ומבחינתה התווית פרס היא כמו אוצר שאמנם נמצא בחצירו של אדם, אבל בגלל שהוא אינו יודע על קיומו, הוא אבוד ממנו, והמוצאו הרי הוא שלו. הרי כך שנינו במשנה בבא מציעא כה ע"ב: "מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו". אלא שמשנה זו תמוהה, למה לא יחשוש המוצא שמא הניחו בעל הגל או בעל הכותל את מטמונם בכוונה בגל או בכותל? משום כך אנו נזקקים לפירושה של התוספתא (בבא מציעא ב, יב): "מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן". כך מבואר גם בבבלי (בבא מציעא כה, ב - כו, א) ששאלו על תוספתא זו: "אטו אמוריים מצנעי, ישראל לא מצנעי?!" משמע שיש לחשוש שמא יהודי הצניע מטמון זה שם (והחשש הוא אפילו לא להטמנה של בעל הגל או הכותל). בגמ' השיבו: "דשתיך טפי", ופירש רש"י: "העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו". נמצא שיכול המוצא לזכות במטמון רק כשיש בסיס להנחה שהוא שייך היה לגויים - לא לבעל הגל או הכותל ולא לאף יהודי אחר. לכן, בהמשך המשנה מובא, שאם נמצא המטמון בכותל חדש מבפנים - הוא של בעה"ב, כי הוא הניח אותו שם.

 במקרה דנן, הבקבוק נרכש ע"י המארחת, והוא שלה, אלא שהיא אינה יודעת את ערכו ואינה מודעת לכך. חלה אפוא על האורחת חובת השבת אבדה, להודיע למארחתה על הימצאותה של התווית, ואף ליידע אותה בערכה של תווית זו.

 

ד.       חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו - מידת חוסר הידיעה

למרדכי (בבא מציעא פרק ב, רמז רנח) [לעיל מקור מס' 3] יש תירוץ שונה מזה של בעלי התוס' והרמב"ם לשאלה מדוע בעל הגל או בעל הכותל לא זכו במטמון הישן... "ומעשה באחד שקנה בדיל...". לכאורה, הוא הדין בנידוננו. המארחת לא זכתה בתווית הפרס, כי היא לא ידעה על קיומו. אין זה דבר רגיל שהקונה בקבוקי משקה מוצא בהם את תווית הפרס; וכבמעשה של הבדיל, מוכרי הבקבוקים לא ידעו אף הם את המטמון הטמון בבקבוק שמכרו למארחת. אם כך, לכאורה, האורחת שגילתה את התווית זכתה בה. 

אולם אין המקרה שלנו דומה לדין הבדיל:

[א] אכן, במכירת הבדיל לא ידע איש שיש כסף בתוך הבדיל; ממילא המוכר לא נתכוון למכור אלא בדיל, וגם הקונה לא נתכוון לקנות אלא בדיל. אבל במקרה דנן, חברת המשקאות מכרה את הבקבוקים עם תוויות הפרס במכוון, כדי שהקונים יחפשו אותם בין הבקבוקים, ולשם כך יקנו יותר ויותר בקבוקים. ולכן לא מיבעיא אם הקונה, במקרה דנן המארחת ידעה על המבצע, רק לא שתה ליבה שיש לה בקבוק שיש בו תווית פרס, שבוודאי התווית שלה, וצריך ליידע אותה שלא תפסיד אוצרה. אלא אפילו אם לא ידעה על המבצע, ובין בקבוקיה נמצא הבקבוק נושא תווית הפרס - מאחר וזכות הוא לה, והחברה התכוונה למכור אותו בקבוק שיש בו תווית הפרס, זכין לאדם שלא בידיעתו. על האורחת חלה אפוא החובה ליידע את המארחת על אודות התווית.

[ב] ועוד: המרדכי הנ"ל חילק בין חצר שגם הקונה וגם המוכר לא ידעו על אודות המטמון הטמון בה, לבין חצר שלאחר קנייתה נכנסה אליה מציאה. בחצר האחרונה, אף אם לא ידע בעל החצר על אודות המציאה, זכה בה. ואם כן, גם חצרה של המארחת זכתה לה בתווית פרס, שהרי אותו בקבוק עם אותה תווית פרס הוכנס לחצר לאחר שכבר היתה בבעלותה.

 

הרב איתמר ורהפטיג תגובה בתחומין שם

הרב איתמר ורהפטיג, "תווית פרס שנתגלתה ע"י אורח - למי היא שייכת? (תגובה)", תחומין שם עמ' 433-432

א.      קנין של דבר שאין סיכוי למוצאו - מידת הסיכוי

המחבר [הרב רצון ערוסי] מכריע בפשטות לטובת המארחת. לי נראה שיש מקום לדעה אחרת, ואין התשובה חתוכה.

 מבחינת דיני הקניינים לכשעצמם, מסתבר אכן שלא התכוונה המארחת להקנות את התווית לאורחת. גם אם נניח שמארח מקנה את הבקבוק לאורח או שמפקירו, הרי ביחס לבקבוק עם תווית יש לומר כי זו מתנה בטעות או הפקר בטעות. וגם אם הייתה זורקת את הבקבוקים בפועל לאשפה, נראה שהמוצא חייב היה להשיבם מדין השבת אבדה. אין זו אבדה מדעת, שכן באבדה מדעת משליך בעליו את גוף הדבר, מה שאין כן בנידון דידן שאין הוא יודע על אודות התווית.

אלא שיש לדון בכך לאור סברת התוס' (ב"מ כו, א ד"ה דשתיך), שכתבו "דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם", והרי כך היה עולה גם בגורלן של התוויות נשוא מאמרנו. ...מתוס' משמע שדי לנו בכך שבעל האבדה לא ימצאנה. ואפילו ימצאנה אחר, כמו מי שבא לחנות והקונה מן התגר, עדיין קיימת הסברה שלא זכה בה בעל החצר בעת שהייתה ברשותו. וכן משמע שפסק הרמ"א להלכה (חו"מ רלב, יח), בהביאו את דברי המרדכי ביחס לסרסור שקנה דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואח"כ נודע לו שהיה בו כסף או זהב, שזכה בו הלוקח, ולא הסרסור, "הואיל ולא ידע בו" (ועי' עוד בדברי הרמ"א להלן רסח, ג).

ב.       הסיכוי שימצאנו אחר

מחבר המאמר חילק בין תווית הפרס לבין הבדיל, שבבדיל לא ידע איש מעולם על הכסף או הזהב שבו, ואילו בתווית הפרס התכוונה החברה למכור את הבקבוק עם תווית הפרס במכוון, וזכין לאדם שלא בידיעתו. אבל חילוק זה אינו מועיל בדבר שאין הלקוח עתיד למוצאו, שבו גם אם התכוונה החברה למכור - הלקוח לא קנה. מה עוד, שבנידוננו לא החברה היצרנית מכרה לו, אלא מתווך שבאמצע, ולחברה לא אכפת מי יזכה - המארחת או האורח.

ג.       יציאת המציאה מחצרו של הראשון

אלא שעדיין היה מקום לחלק. בחנות ובתגר יצא הדבר מרשותו, מה שאין כן בנידוננו, שלא יצאו הבקבוקים מרשותה של המארחת. אלא שלפי"ז היה מקום לחלק בין מסיבה משפחתית בבית לבין מסיבה הנערכת באולם וכיוצ"ב, שבאולם אפשר שכבר אין הבקבוקים ברשות בעל השמחה. אולם אם בעל השמחה שכר את האולם, ולא רק את שירותיו, נצטרך לדון אם השוכר זוכה בקנין חצר במושכר, ואכמ"ל.

אבל בין כך ובין כך לא ברור שהמבחן הוא אם הדבר יצא מרשותו לרשות אחרת. יתכן שגם כשלא יצא מרשותו, אך אינו עשוי להימצא, זכה בו המוצאו. כך עולה לכאורה מדין מצא בחנות לפי תוס' (ד"ה דשתיך). וכך עולה גם מדברי הש"ך (חו"מ רס, יח) שיישם דין התוס' גם על הבתים שלנו, שרבים דורסים בהם; ובאלו אילולא נטל הזוכה אותו חפץ, הוא לא היה יוצא מרשותו של בעל הבית.

לסיכום: אמנם אם זכתה המארחת בתווית, לא זכתה בו האורחת. אבל לפי תוס', יתכן שלא זכתה בה המארחת, וממילא זכתה בה האורחת.

 

כיצד רשותו של אדם קונה לו מה שבתוכה (ב"מ י:)? האם צריך את דעתו בשביל לקנות? האם אנחנו מניחים שבעל הבית הוא זה שהניח את החפץ שם?
(נרצה להבדיל בין מקרה בו בעל החצר לא ידע על הימצאות החפץ מעולם ומקרה בו רבים עוברים במקום האבדה)

 

3. שאלות לעיון:

מה הופך ממון ל'שלי'? (צריך להבדיל בין ממון הפקר לממון של מישהו שאני צריך להוציא מרשותו)

איך זה שחצר קונה בשבילי? בגלל שזה בתוכה? (אפשר לחשוב על כל מיני סברות – יד או שליחות: אולי זה כאילו אני מחזיק בחפץ? אולי אני מתכוון לזה שכל מה שבחצר אני זוכה בו)

מי מנצח במאבק בין המציאות הפיסית והמטאפיסית (= דעת)? (לדוגמא ד' אמות קונות לו אא"כ גילה דעתו שרוצה לקנות בדרך אחרת של הגבהה לדוג'). נסביר: מבחינת העובדות הפיזיות החפץ נמצא ברשותי, אך מבחינת הכוונה אין לי כוונה עליו ובכל זאת הוא נקנה לי (חצר קונה לו שלא מדעתו). מצד שני רואים שסוגיית יאוש שלא מדעת שבדעתך עוד לא התייאשת אבל החפץ כבר לא ברשותך ופוסקים כאביי שאין כאן יאוש כלומר הולכים אחרי הכוונה ולא אחרי המציאות. מה ההבדל בין המקרים – פעם אחת מדובר על משהו שלי שיוצא מרשותי (יאוש שלא מדעת) ופעם מדובר על משהו שלא שלי שנקנה לי (חצרו קונה לו).

 

4. תורף החידוש הלמדני:

נק' המחלוקת בין הרמב"ם לתוס': האם הקניין קורה מכיון שזה כמו "זוטו של ים" – מציאות שבה החפץ מופקע ממני ולכן לא עוזרת לי הכוונה: אפילו אם אני רואה את החפץ שלי אבל הוא במצב שאני לא יכול להגיע אליו הרי זה מופקע ממני (תוס'); או שמא החפץ הגיע מההפקר והוא פשוט עוד לא ביצע את התהליך של "להיהפך להיות שלי" כי לא ידעתי עליו עד עכשיו.
משמעות רוחנית: האם הולכים אחרי הפוטנציאל, הבכח, או אחרי המציאות בפועל: לפי התוס' רק מכיוון שמציאותית זה ממש מובדל ממך אתה לא זוכה בחפץ, כלומר הולכים יותר אחרי המציאות בפועל. לפי הרמב"ם זה לא מובדל ממך (שהרי אולי בעתיד אתה תדע מזה) אבל כל עוד לא התכוונת לזכות בחפץ, כל עוד לא היתה בך דעת לקנות אותו – הוא לא נהפך להיות שלך אפילו שהוא ברשותך.

יכול להיות שזאת תהיה המחלוקת גם במקרה שלנו – משהו שעוד לא התכוונת לעשות עליו קניין אבל מתישהו כן תעשה עליו קניין. לפי תוס' זה שלך, לפי הרמב"ם לא.

 

5. הצעה למהלך הפנמתי בסוגיא:

בתחילת השיעור נציג בפני הכיתה את הסיפור ואת ההתלבטות – מי צריכה לקבל את הרכב, המארחת או האורחת? אפשר לקיים דיון קצר ולשמוע את דעתם.

לאחר מכן נחלק את הכיתה לשתי קבוצות (הכי נוח להעביר 'קו' באמצע הכיתה), נחלק פתק לכל תלמיד וכל אחד יצטרך לרשום על הפתק מה דעתו: מי צריכה לקבל את האוטו? את הפתקים נאסוף לפי החלוקה כך שנוכל לראות כמה היו בעד האורחת וכמה בעד המארחת בכל אחת מהקבוצות. עקרונית, ההתפלגות צריכה להיות דומה שכן בשלב זה של השיעור עדיין אין שום הבדל בין הקבוצות.

בשלב הבא נלמד את הגמ'. המשנה והגמ' לא כ"כ קשות, המטרה שלנו היא לעשות סדר בין כל המקרים ולהבין מתי המציאה שלו ומתי עליו להחזירה. נוכל למלא את הטבלה הבאה:

 

המקרה:

מצא בגל ובכותל ישן

מצא בכותל חדש

היה משכירו לאחרים

מחציו ולחוץ

מחציו ולפנים

הדין:

שלו

שלו

של בעה"ב

שלו

 

 

כעת נלמד את התוס' הנ"ל: הרקע לתוס' הוא מה שהגמ' אומרת בדף כא ע"ב שכאשר האבידה ב'זוטו של ים' הרי יש יאוש בעלים כפוי והמוצא יכול לקחתה גם אם הבעלים שם. הדגש בתוס' הוא על זה שלעולם לא תהיה ידיעה לבעה"ב על החפץ ולכן החפץ לא נקנה לו.

כעת נלמד את הרמב"ם הנ"ל: הדגש ברמב"ם הוא על זה שעדיין לא היתה לבעה"ב הדעת לקנות את החפץ ולקבל עליו בעלות ולא מעניין אותי אם בעתיד הוא בטוח ידע על החפץ.

כעת נלמד את המרדכי, בעיקר את מעשה הבדיל. חשוב להבין את המקרה כי הוא ראיה טובה בעד המתארחת.

בשלב הבא נבקש מהתלמידים לשבת לפי הקבוצות ולהתכונן למשפט שיערך בין המארחת והאורחת. הכללים הם:
הר"מ הוא השופט
קבוצה אחת תייצג את המארחת וקבוצה שניה תייצג את האורחת.
הקבוצה המייצגת את המארחת תקבל כמקור עזר את הפסיקה של הרב רצון ערוסי והקבוצה המייצגת את האורחת תקבל כמקור עזר את הפסיקה של הרב ורהפטיג. כל קבוצה לא תדע מה קיבלה הקבוצה השניה!
כל קבוצה תמנה 3 נציגים שיהיו עורכי הדין ויציגו את הטענות של המארחת/אורחת
מדובר בבי"ד רבני ולכן על הטענות להיות מבוססות על הגמ' והדעות שראינו בשיעור!

לגבי הכרעת הדין, הר"מ צריך להכריע ולנמק, זה יכול להיות לפי מה שהוא משתכנע.

לאחר שהרוחות ירגעו... נבצע שוב הצבעה חשאית בקרב התלמידים למי מגיע האוטו ושוב נעשה את זה לפי קבוצות. יהיה מעניין לראות אם העובדה שקבוצה מסויימת היתה צריכה לייצג עמדה מסויימת השפיעה על ההחלטה מי צודק. תאורטית אמורה להיות זהות סטטיסטית בין שתי הקבוצות (אין לאף אחד אינטרס לא לכתוב את מה שהוא באמת חושב), אבל יהיה מעניין לראות אם כך באמת יהיה.

 

 

6. לתשומת לב:

ראשית, יש לשים לב שאנו מנסים את כוחנו בטיעונים בעולם התורה, אך ברור שעל מנת להיות דיין ולהכריע את ההלכה במקרים כאלו, יש ללמוד הרבה יותר...

מה המטרה שלנו בשיעור הזה? מה מטרת המהלך ההפנמתי?
לדעתי יש כאן 2 מטרות:
א. הפיכת השיעור לרלוונטי ומעניין – מקרה אמיתי מהחיים שלנו, זכיה בפרס יקר ערך וכו'. סביר להניח שהתלמידים יזכרו טוב את החוויה של בית הדין ואת הסיפור הפיקנטי.
ב. עיסוק בשאלה הרוחנית שהעלינו: איך מכריעים כאשר המציאות הפיסית (מקום הימצאו של החפץ) מתנגשת עם המציאות הרוחנית (הדעת לקנות אותו)? יכול להיות שהשאלה הזאת היא קצת יותר קשה, תלוי בכיתה.

 

7. הרחבות:

נושא שעלה כאן כבדרך אגב זה ההזדהות שלי עם דיעה בגלל שאני צריך לייצג אותה. לכאורה, זאת רק הצגה ומשחק תפקידים וזה לא אמור להשפיע על עמדתך מי צודק. עם זאת אנחנו רואים שכאשר אנחנו צריכים להציג עמדה מסויימת ולנסות לשכנע שהיא נכונה, זה משפיע על העמדה שלנו (בד"כ). מה זה אומר? אולי יש כאן נגיעה אישית (אני רוצה שהמארחת תנצח כי הייתי בצד שלה ואז יותצא שאני צודק) שמשפיעה על דעתי. בכל מקרה, כשאנחנו מתווכחים עם מישהו, כדאי לפעמים לנסות להציג את הצד שכנגד כדי שזה יחדד לי טוב יותר את עמדתי בנושא.