בס"ד

לב לדעת - המכללה האקדמית הרצוג

בבא מציעא ה ע"א: מיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא

אוריאל פלוס, 12/8/2015

מקצוע: תלמוד
נושא: בבא מציעא

רקע לסוגיה

 

הנושא שלנו פותח בשאלת הגמרא על המשנה- אם שני הטוענים לזכותם על החפת מוחזקים בו, מדוע הם צריכים להישבע – שיחלקו גם ללא שבועה! על שאלה זו מביאה הגמרא שתי תשובות: ר' יוחנן ואביי. ר' יוחנן מסביר כי אנו חושדים שמא יבוא אדם סתם ויחזיק בחפץ חברו ויטען לבעלותו עליו. כדי להרתיעו מלעשות זאת אנו מצריכים את שני הטוענים להישבע.

מיד מקשה הגמרא- "ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא!" ודוחה הגמרא בפשטות- "לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא."

הגמרא מביאה מספר שאלות מדוע באמת לא אומרים את הכלל מדאחנ"א וביניהם מדינו של רב הונא בנוגע לשומר שמעדיף להישלם ולא להישבע על הפיקדון שהיה ברשותו, שמשביעים אותו על כך שבאמת אינה ברשותו, שמא נתן בה עיניו. מקשה הגמרא- אם אותו שומר באמת שקרן המעוניין בפיקדון שהושם אצלו, הרי שגם לא יהיה אכפת לו להישבע- ומיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. מתרצת הגמרא: בעיניו אין הוא גזלן החשוד על הממון כיוון שהוא מעוניין לשלם את הפיקדון. [יש לשים לב שההנחה הזו נכונה רק בעיניו של הכופר, ובוודאי שאסורה].

וכאן עוברת הגמרא לשאול שאלה מפתיעה – גם אם הוא מעוניין לשלם, הרי הוא עובר אל איסור "לא תחמוד", ונאמר שמתוך כך יהיה חשוד גם על השבועה. 

מתרצת הגמרא:  האדם הפשוט חושב שעל איסור "לא תחמוד" עוברים דווקא אם גוזלים ללא תמורה כספית- כלומר לקיחה בפועל ללא החזר.

 

לאחר שהבנו מדוע הכופר בפיקדון נשבע ולא חושדים אותו כשקרן, נבחן את דברי הגמרא ביחס ללא תחמוד והתאווה בכלל.

נסכם עם התלמידים כי מפשט הגמרא יוצא שאנשים חושבים שלא תחמוד זה לקיחה ממשית בלי להחזיר, אך הגמרא עוקרת דעה זו ואומרת בלי מילים ש"לא תחמוד" שייך גם אם שילם את הדמים המלאים.

 

תורף החידוש הלמדני

ננתח עם התלמידים מה שראינו בגמרא. נראה מהגמרא כי ה"אינשי" לא מבחינים בין גזל לבין לא תחמוד, בשניהם עוברים רק אם לוקחים ולא מחזירים כלום. הנחה שגויה שאותה דוחה הגמרא כאמור, ללא מילים.

נלמד עם התלמידים את הפסוקים ונשאל- מה גדר האיסור לא לחמוד, ומה השוני בינו לבין גזילה?

    לימוד מקורות החידוש הלמדני:

רמב"ם גזילה ואבידה א ט-י: הרמב"ם מחדש שעובר על איסור "לא תחמוד" גם אם השיג את החפץ בדרכים כשרות של שכנוע. אולם הוא מחדש שלא לוקים כי אין מעשה. גזילה לדבריו היא לקיחה בלא מתן דמים. [העשרה: דעת הראב"ד ותירוצי נושאי הכלים]. [עצירה למחשבה: מה המשמעות של העובדה שהתורה אוסרת משהו שאין בו מעשה ממשי כמו לחמוד? האם אתם מכירים עוד דוגמאות לכך? לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תטור וכד']

תוספות סנהדרין כה ע"ב ד"ה מעיקרא- בניגוד לרמב"ם שמחלק בין גזילה לחמדנות, התוספות מסבירים כי מה שסוברים האינשי זה האמת- אם שילם לו על החפץ לא עבר על לא תחמוד. רק כאשר לוקח בלא דמים עובר על האיסור. מדברי תוס' יש זהות בין איסור גזל ל"לא תחמוד", ואין איסור כמו זה של הרמב"ם שתלוי בחמדנות הלב של האדם. [עצירה למחשבה: האם העלית בדעתך אפשרות כזו בהבנת האיסור? איך עד היום הבנת את איסור לא תחמוד?]

תירוץ שני בתוספות [פחות נתמקד בו]- דעת ביניים: כשמשכנע את הבעלים למכור אינו עובר בלא תחמוד [שלא כמו הרמב"ם] אך כשלא מודיע להם כלל ונותן את הכסף עובר על כך מדרבנן [שלא כמו תוספות בתירוץ א' שאינו עובר כלל].

 

תהליך ההפנמה

בתהליך ההפנמה נרד לעומקם של שתי שאלות:

-          איך לפי הרמב"ם התורה מצווה על דברים שבלב שלא תמיד יש לי שליטה עליהם?

-          מדוע התורה אוסרת על דברים שבלב אם הם לא מזיקים לאף אחד? מה אכפת לתורה אם אדם רק חומד בליבו או שונא את אחיו בלבבו?

על השאלה השנייה לא נענה באופן ישיר אלא רק נפתח עם התלמידים דיון שנוגע בשתי שאלות: האם באמת אפשר להבחין בין הרצון של האדם לבין פעולותיו, וכן איזה סוג חברה רוצה התורה ליצור בציוויים על לבו של האדם.

 

א.      תרגיל הפנמה:

נכתוב על הלוח: "איסור גזל" – "לא תחמוד". נכתיב לתלמידים שאלות:

לפי הבנתי עד היום, על איסור גזל עוברים כאשר......

ועל איסור "לא תחמוד" עוברים כאשר......

האם קרה לך שרצית משהו שהיה שייך לחברך [משהו פיזי, מופשט וכד']?

כתוב לעצמך על המצב, תאר מה עשית ולבסוף מה הרגשת [האם זה בסדר, מוזר וכו'].

האם יצא לכם להרגיש משהו בלב ובעקבות ציווי התורה ניסיתם לשנות אותו?

עד כמה המצוות האלו תופסות מקום בחיינו לעומת המצוות המעשיות?

 

לאחר שהתלמידים יענו על השאלות, ניתן לבקש מכמה כותבים לשתף את מה שכתבו, ולפתח דיון אודות האיסור לחמוד ואודות מצוות שאינן על המעשה אלא על הלב

 

ב.      צעד נוסף קדימה: לא תתאווה- סיג או תכלית? בין אדם לחבירו או בין אדם למקום?

נפתח את שיטת הרמב"ם- עד עכשיו ראינו שהרמב"ם מחדש שאם שכנע בדברים את חבירו למכור לו- חייב משום לא תחמוד. אולם הרמב"ם שראינו מזכיר איסור דק יותר- "לא תתאווה". הרמב"ם מציג מודל של שלושה שלבים: מתחיל בתאווה, ועובר לחמדנות במקרה הטוב ולגזילה במקרה הרע. מה פשר איסור התאווה? האם אסור לי לרצות משהו שיש לחברי? האם בתור מוכר אסור לי לפרסם מוצרים שיעוררו רצון אצל לקנותם אצל הקונים? נדגיש לתלמידים את המבנה של הרמב"ם- התאווה נאסרה כדי שלא נגיע לכדי איסור גזילה או חמדנות.

וכמובן השאלה הגדולה- אם מקודם שאלנו כיצד התורה יכולה לאסור מכירה שהייתה לבסוף בהסכמת הבעלים, כיצד פה אפשר לחייב את האדם על מחשבותיו בעלמא?

 

מכאן נטעם על קצה המזלג שתי שיטות בנוגע לשאלה המהותית  שיש לה השלכות רבות גם לחיי היומיום- כיצד יכולה התורה לצוות את האדם על דברים שבלב?

ספר החינוך: הציווי על הלב אינו רק אפשרי אלא גם בסוף התכלית והעיקר. התאווה אינה סייג לגזל ולחמדנות אלא להיפך, הגזל והחמדנות מטרתם להשפיע ולשנות את לב האדם. מכאן מובן שענייני הלב הם העיקר. למתאווה שורש בעייתי שאינו מבין שישנם דברים שאינם ברשותו, הבעייה היא בצורת המחשבה עוד לפני שמגיע המעשה.

נחדד לתלמידים שאנחנו צריכים להרגיל את עצמינו לעשות על העיניים את הפעולה ההפוכה- להסתכל פנימה ולא החוצה ולראות מה הקב"ה נתן לי, ולא לחפש את עצמי אצל אחרים.

 

ראב"ע שמות כ יג. הציווי על ענייני הלב נמצא במישור של בין אדם למקום. על האדם להבין שאם דברים מנותקים ממנו זה חלק מהמהלך האלוקי. דווקא מתוך כך שאתה מתאווה, תבין שהדבר הזה לא שייך לך וממילא תצליח לגבור על התאווה. אין האדם מתאווה אלא לדבר שיש לו שייכות אליו [כפרי לא מתאווה לבת המלך], וכך צריך שיהיה אצל האדם תהליך הפוך- אם אתה מתאווה כלפי משהו מסויים שלא שייך לך תבין שאתה לא אמור להשיג אותו.

נפנים עם התלמידים שדבר שאין לנו אותו מותר לשאוף אליו אבל מתוך הבנה שאני באמת שייך ומחובר לדבר ולא רק כי לאחר יש אותו. מותר לרצות- אסור להתאוות.

 

 

דף  מקורות- מיגו דחשיד אממונא

בבא מציעא דף ה  ע"ב

 

וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה? - אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא. - ונימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא! - לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא...

אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! - התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו +שמות כ'+ דלא תחמד! - לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו.

 

אימתי עוברים על "לא תחמוד"?

 

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' +שמות כ' ט"ז+ לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' +דברים ז' כ"ה+ לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה.

 

תוספות מסכת סנהדרין דף כה ע"ב

תירוץ א':

וא"ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל.

תירוץ ב':

וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת ועי"ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד...

 

לא תתאווה- סייג או תכלית?

 

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הל' י-יא

כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' +דברים ה' י"ח+ לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד.

התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

 

ספר החינוך מצוה תטז

וכתב הרמב:ם... שלאו דלא תחמוד ימנענו מלקחת בשום צד בין בדמים בין שלא בדמים מה שקנה זולתנו, אם איננו חפץ למכור אותו דבר, ולאו זה דלא תתאוה ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למוכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חברו, שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החילוק שביניהם.

ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה' אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות [פ"ב מ"ט].

 

אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יג

אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.

 

הרב אלחנן סמט

נראה כי חמדת "כל אשר לרעך" - אשתו, ביתו או רכושו - אף שהיא כבושה בלב החומד ואינה ניכרת כלל במעשיו, נתפסת כמזיקה את חברו. אדם עלול להזיק את חברו בפועל, לפגוע בגופו או בממונו, להרוס את משפחתו במעשה ניאוף או אף ליטול את חייו. ברם, מן הסוגיות הראשונות במסכת בבא-בתרא למדנו שאדם עלול להזיק את חברו גם בעיניו - "היזק ראייה שמיה היזק" ואסור לעשותו, ועל כן שני שותפים באותה חצר, "יש לכל אחד מהן לכוף את חברו לבנות הכותל באמצע (- החצר) כדי שלא יראהו חברו בשעה שמשתמש בחלקו" (רמב"ם, הלכות שכנים פרק ב הלכה יד, על פי הסוגיות האלה(.

איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות.

וכך כותב מ"ד קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ' 166:)

חידוש נשגב נמצא בדיבור 'לא תחמד'... האדם מחויב חיוב יסודי להימנע לא רק מלנאוף את אשת רעהו ומלגנוב מה ששייך לרעהו, אלא גם מלהשתוקק לאשת רעהו ולרכוש רעהו. אף בתשוקה זו הוא עובר עבֵרה חמורה נגד העקרונות שבהצהרה האלוהית (- ההתגלות שבעשרת הדיברות). כנראה הכוונה היא לא רק שהתשוקה תוכל להביא לידי מעשה ומן הראוי לאסור אותה משום סייג, אלא גם שהתשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה."