תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > רבי זירא - חלק א

רבי זירא - חלק א

רעות ברוש
הדפסה
מקצוע: תושב"ע
נושא: רבי זירא - חלק א

על דמותו ופועלו של ר' זירא. הצעה למערכי שיעור לשלשת חלקי הפרק.

רקע:

רבי זירא, או רבי זעירא כפי שהוא מכונה בתלמוד הירושלמי, הוא אמורא בבלי, שבהמשך עלה לארץ ישראל, חי בדור השלישי לאמוראים.  בבבל היה תלמידו של רב יהודה ולאחר עלייתו לארץ למד בבית המדרש של רבי יוחנן. היה ידוע ברצינותו הרבה ובדקדקנותו בנוסח השמועות שנאמרו מפי חכמים.

(בבלי ערובין פ ע"א, בבלי בבא מציעא מג ע"ב בבלי נידה מח ע"א) כמה סיפורי ניסים מופלאים נקשרו בדמותו (בבלי מגילה ז ע"ב, בבלי סנהדרין סה ע"ב) זכה לאריכות ימים ונפטר בשיבה טובה.

 

לפרק שלושה חלקים:

א. גדולתו בתורה- ענוותנותו, מסירותו של רבי זירא ללימוד התורה ודייקנותו הרבה במסירת התורה.

ב. עלייתו לארץ- ההתמודדות עם התנגדותו של רבו, רבי יהודה, לעלייה לארץ, הדרך לארץ ישראל וקשיי ההיתערות בארץ החדשה - על המנטליות השונה כל כך מזו הבבלית- הן בלימוד התורה הארצישראלי והן ביחסם של בני הארץ כלפיו.

ג. קירוב רחוקים- דרכו השקטה ומלאת הענווה של רבי זירא לקרב גם את הרחוקים והקשים ביותר.

 

 

א.     גדולתו בתורה

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד א

רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוה קבל וקיים. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו - אמצי ליה אנפשיה. כי סמכוה לרבי זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס - ויעלת חן.

 

תרגום: רבי זירא היה מתחבא מפני הסמיכה, שאמר רבי אלעזר: לעולם היה בחשכה וכך תחיה. כיון ששמע את מה שאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו-  גילה את עצמו. כשסמכו את רבי זירא שרו לו כך: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס - ויעלת חן.

 

שאלות לעיון:

  • מדוע מתחבא רבי זירא?
  • מה גורם לשינוי דעתו?
  • מה משמעות השיר ששרו לרבי זירא עם סמיכתו?

 

מהרש"א סנהדרין י"ד

העושה עצמו כפרוש ואינו פרוש מקרי צבוע כמו שעושה עצמו יפה ע"י הצבע ואינו יפה. ולזה אמרו "לא כחל" וכו' שאינו מן הצבועים שעושין עצמן כפרושין,  ככחול הזה שהוא צבע לעינים כך יש צבועין כפרושין עושין עצמן כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים... וכן "לא שרק" שהוא צבע לפנים הם הם הצבועים עושין עצמן כפרושים לפנים (=כלפי חוץ)... וכן "לא פירכוס" שהוא צבע שעושה בשערות כן העושים עצמם כפרושים וכנזירים לגדל שיער, שמכל אלו מידות הצבועין לא היו ברבי זירא אבל יעלת חן- שנושא חן מצד עצמו בלי צבע כן היה רבי זירא שהיה מעלה חן שהיא התורה.

 

הצעה למורה:

בסיפור הסמיכה של רבי זירא (שהתקיימה בארץ ישראל משום שאין סמיכה בבבל- בבבל הוא נקרא רב זירא, ולאחר הסמיכה בארץ נקרא רבי זירא) ניתן לראות את הערכתם הרבה של חכמים אליו, שזה מקרוב הגיע מבבל ובכל זאת קנה מהר את מעמדו בקרב תלמידי החכמים של ארץ ישראל. כמו כן אנו למדים מסיפור זה על ענוותנותו הרבה, ועל כך שברח מן הגדולה והשררה. מעניין לראות כיצד רבי זירא עומד מול שתי מימרות של רבי אלעזר- ששתיהן מבטאות כנראה קול פנימי הקיים בתוכו- מצד אחד הרצון להצניע את עצמו, ומן הצד השני- הרצון לזכות למחילת עוונות.

השיר ששרו לו בזמן הסמיכה מבטא את ענוותנותו הרבה של רבי זירא ואת האמת הפנימית המאפיינת אותו, ללא צורך בגינונים חיצוניים.

 

כיוונים להעמקה:

בעקבות מקור זה ניתן לעסוק במתח שבין צניעות וענווה לעשייה והכרה ציבורית וכן ביחס שבין גינוני כבוד והדר (אותם אפשר להשוות לכחל והשרק המוזכרים ב"שיר הסמיכה" של רבי זירא) לבין פשטות נטולת גינונים – יתרונות וחסרונות של כל צד.

 

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח עמוד א

שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? - אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי, ולא קראתי לחבירי בחכינתו (=בכינוי ולא בשמו האמיתי) ואמרי לה בחניכתו. (=בשם המשפחה שלו)

 

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 43

ואמרו עליהם על רבי זירא ועל רב פפא שמימיהם לא שחו שיחת חולין, ולא ישנו בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראיי, ולא קידמן אדם לבית המדרש, ולא מצאן אדם יושבין ושותקין אלא יושבין ושונין, ולא בטלו מקדוש היום, ולא כנו שם רע לחביריהם, ולא נתכבדו בקלון חביריהם, ולא עלתה קללת חביריהם על מטתם, ולא נסתכלו בצלם דמות רשע, ולא קבלו מתנות, ותרנין היו לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

 

שאלות לעיון:

  • מהו המכנה המשותף של הדברים שאפיינו את התנהגותו של רבי זירא?
  • מה יכול להיות הקשר בין דברים אלו לבין אריכות ימים?

 

 

רבי חיים טירר מצ'רנוביץ' באר מים חיים, כי תשא לב

מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו'. ולשון בתוך ביתי לכאורה אינו מובן והיה די לומר מימי לא הקפדתי. ואמנם באמת כי גם במדת הכעס המגונה מאוד מאוד מכל מקום צריך האדם להשתמש בה לפעמים לצורך עבודת גבוה כמו לכעוס על עוברי רצונו יתברך שמו וכדומה בדבר מצוה וכמאמר חז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו, זה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה ואמר רבא אפילו לדבר עבירה וכו'. ... הרי שהוא עבודה גדולה ביחוד השם ובודאי גם הקדוש רבי זירא השתמש בזה לצורך גבוה (כי בודאי ר' זירא היה מקיים והלכת בדרכיו, והבן). ואמנם התפאר רבי זירא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו פירוש בפנימיותו בלבבו לא היה בו שום הקפדה כל דהוא רק מבחוץ היה נראה כמתכעס לפנים שיעשו כחפצו לשם שמים.

 

הצעה למורה:

הגמרא בה מנסים תלמידי רבי זירא להבין את סוד אריכות הימים לה זכה, מצויה בתוך רצף של סיפורים דומים, בהם ניתנות תשובות שונות לשאלה זו אצל חכמים שונים. בספרו מסילת ישרים (פרק יט) מסביר הרמח"ל כי המשותף לכל הדברים המזכים באריכות ימים הוא מידת החסידות- דקדוק במצוות שבין אדם למקום לפרטיהן עד כמה שידו של אדם מגעת, והקפדה מקסימלית בכבוד הבריות  ומאמץ תמידי להיטיב לאחר.

את העובדה שזכה לאריכות ימים מייחס רבי זירא להנהגותיו המיוחדות שמבטאות הן מסירות מיוחדת ללימוד התורה והן יחס רגיש לחברה הסובבת אותו.

את הביטוי "ולא ששתי בתקלת חברי" אפשר להסביר בשתי דרכים- 1. לא שמחתי בליבי כאשר ראיתי שחברי מתבזה- מה שיכול להגדיל את ערכי לעומתו. 2. לא הרשיתי לעצמי להחצין שמחה ולעלוז כאשר היה בסביבתי חבר פגוע.

 

כיוונים להעמקה:

יצירת הקשר בין ההתנהגות בעולם הזה לבין אריכות הימים מעוררת את שאלת השכר והעונש- הרי ראינו צדיקים גדולים שלא זכו באריכות ימים, וכן מקובלנו ששכר המצוות הוא בעולם הבא ולא בעולם הזה. יש המסבירים שהידור מצווה או עשיית מצוות מעבר לחיוב המינימלי אכן יכולה להוסיף לאדם שנות חיים.

רבי נחמן מברסלב הסביר את הביטוי "אריכות ימים" לא כתוספת של ימים ושנים לחיים, אלא כהרחבת והעמקת כל יום ויום בפני עצמו. הסבר זה יכול לתת הבנה וגישה אחרת אל המושג של אריכות ימים (אם כי וודאי שבפשט רבי זירא אכן זכה לשנים רבות)

וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר - כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִיל וּלְהַרְחִיב בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה. וְכֵן כְּשֶׁבָּא יוֹם הַשֵּׁנִי, יִהְיֶה הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה יְתֵרָה. וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם יִהְיוּ יָמָיו מִתְרַחֲבִין בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה, וְזֶה בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים (ליקוטי מוהר"ן תורה ס)

 

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א

תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף - מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. רבי יהודה אומר: מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. אמר רבי יוחנן, הלכה: מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף.

רַבִּי זֵירָא, כִּי הֲוָה חָלִישׁ מִגִּירְסֵיהּ, הֲוָה אָמַר: אֵיזִיל וְאֵיתִיב אַפִּתְחָא דְּבֵי רַבִּי נָתָן [בַּר טוֹבִיָּה], אָמַר: כִּי חַלְפֵי רַבָּנָן, אֵיקוּם מִקַּמַּיְהוּ וְאַקַבֵּל אַגְרָא. נָפַק, אָתָא רַבִּי נָתָן [בַּר טוֹבִיָּה], אָמַר: מַאן אָמַר הֲלָכָה בֵּי מִדְרָשָׁא? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל מוּסָף וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁל מִנְחָה. אָמַר לֵיהּ: רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה? אָמַר לֵיהּ: אִין. תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין. אָמַר לֵיהּ: 'חֲדָא' הִיא לָךְ? אוֹ 'חֲדַת' הִיא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: 'חֲדַת' הִיא לִי! מִשּׁוּם דְּמִסַפְּקָא לִי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי.

 

תרגום:

רבי זירא, כשהיה נחלש מתלמודו, היה הולך ויושב בפתח ביתו של רבי נתן בר טובי, אמר: כאשר יצאו חכמים (מבית המדרש) אז אקום ממקומי (לכבודם) ואקבל שכר.

יצא ובא רבי נתן בר טובי,

אמר לו: (רבי זירא לרבי נתן) מי אמר הלכה בבית המדרש?

אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: אין הלכה כרבי יהודה שאמר: מתפלל אדם של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה.

אמר לו: רבי יוחנן אמרה?

אמר לו כן.

שנה ממנו ארבעים פעמים.

אמר לו: (רבי נתן לרבי זירא)  אחת היא לך?  (רש"י: שלא למדת דבר משמו של רבי יוחנן אלא זו בלבד, לכך חביבה היא לך) או חדשה היא לך? (רש"י: שהיית סבור שאחד מן האחרים אמרה.)

אמר לו: חדשה היא לי, משם שהייתי סבור שרבי יהושע בן לוי אמרה (ולא רבי יוחנן)

 

שאלות לעיון:

  • אלו דברים ניתן ללמוד על דרכו של רבי זירא בלימוד התורה מסיפור זה?
  • מדוע הוא חוזר על ההלכה ארבעים פעמים?
  • מה הן שתי התנועות הנפשיות ביחס ללימוד התורה הטמונות בשאלתו של רבי נתן "חדא או חדת"?

 

הצעה למורה:

בסיפור על רבי זירא היושב בפתח בית המדרש כשחלש כוחו מן הלימוד ניתן לראות את מסירותו העצומה לתורה- גם כאשר אין בו כוח להמשיך בלימוד, הוא דואג לשים עצמו בסיטואציה בה יזכה למצווה של כבוד תלמידי חכמים. מן הדו שיח שביו לבין רבי נתן ניתן ללמוד  על תכונה נוספת שאפיינה את רבי זירא ואת דרך לימוד התורה שלו- הדייקנות בדרך מסירת השמועות הנאמרות מפי חכמים ומסירתן. (תכונה זו עולה אף ממקורות אחרים כמו ברכות לג ע"ב, חוליןע"א  ועוד. כמו כן בירושלמי (שבת יא:) קראו עליו את הפסוק ממשלי (כ, ו) "ואיש אמונים מי ימצא") אנו רואים כאן את הרצון לקבל את התורה ולהעביר אותה בצורה המדוייקת והמבוררת ביותר.

החזרה על לימודו 40 פעמים מבטאת רצון להפנים את הלימוד באופן עמוק, וכמו שאמרו חכמים "אין אדם עומד על דעת רבו עד 40 שנה" (ע"ז ה ע"ב) כמו כן הדבר מזכיר את מעמד הר סיני ומתן תורה שהיה 40 ימים לאחר יציאת מצרים.

 

 

 

חדש באתר

גשם גשם משמים
אסופת שיעורים לגילאי היסודי העוסקים בבקשת ובהזכרת הגשמים.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים