תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > היחס לכסף - חלק ב

היחס לכסף - חלק ב

רעות ברוש
הדפסה
מקצוע: תושב"ע
נושא: היחס לכסף - חלק ב

המשך מהשיעור הראשון

ד. בשבח העניות

 

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד ע"ב – כה ע"א

(1)אמר רב יהודה אמר רב:

(2) בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת:

(3) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

(4) הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא, משום כיסופא,

(5) הוה לה הך שיבבתא בישתא.

(6) אמרה: מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי?

(7) אזלא וטרפא אבבא,

(8) איכספא ועיילא לאינדרונא,

(9) איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא.

(10) אמרה לה: פלניתא, פלניתא! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך.

(11) אמרה לה: אף אנא להכי עיילי.

(12) תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים.

(13) אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי?

(14) אמר לה: מאי נעביד?

(15) בעי רחמי דניתבו לך מידי,

(16) בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא.

(17) חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי. ואיהי אפתורא דתרי כרעי,

(18) אמר לה ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר?

(19) אמרה ליה: ומאי נעביד?

(20) בעי רחמי דנשקלינהו מינך.

(21) בעי רחמי ושקלוהו,

(22) תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון.

(23) דגמירי: דמיהב יהבי, מישקל - לא שקלי.

 

תרגום:

אמר רב יהודה אמר רב:

בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת:

כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

היתה רגילה אשתו לחמם את התנור כל ערב שבת ולהעלות עשן גדול משום  בושה

היתה לה שכנה רעה אחת

אמרה: הרי יודעת אני שאין להם דבר,  מה כל זה? (שהיא מסיקה את התנור)

הלכה ודפקה בדלת

התביישה ונכנסה לחדר הפנימי

נעשה לה נס שראתה את התנור מלא לחם, והאגן מלא בצק

אמרה לה: פלונית, פלונית, הביאי מרדה, שלחמך נשרף

אמרה לה: אף אני לכך נכנסתי.

שנה: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים.

אמרה לו אשתו (של חנינא בן דוסא לחנינא בעלה) עד מתי נלך ונצטער כל כך?

אמר לה: מה נעשה?

בַּקֵשׁ רחמים שיתנו לך דבר מה

ביקש רחמים, יצאה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב

ראתה בחלום שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלוש רגלים, והיא אוכלת בשולחן של שתי רגלים.

אמר לה: נוח לך שיאכלו כולם על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר?

אמרה לו: ומה נעשה?

בַּקֵשׁ רחמים שיקחוהו ממך.

ביקש רחמים ולקחוהו.

שנה: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון

שלמדנו: שלתת- נותנים, לקחת- לא לוקחים.

 

שאלות לעיון ולדיון:

מהי משמעות שמו של חנינא?

איזה עולם אסוציאציות מעלה החרוב?

מה משמעות התרחשותו של הסיפור דווקא בערב שבת?

את מה מייצגת השכנה בסיפור?

מהו הרגש המרכזי המניע את עלילת הסיפור?

מה מסמלת העובדה שאשתו של רבי חנינא אינה מופיעה בשמה?

כיצד יש לקרוא את תגובתה של האישה לשכנתה "אף אנא להכי עיילי"?

מה מסמל שולחן הזהב בעל 3 הרגליים?

מה מסמל השולחן החסר?

מה מבטא הערבוב בין החלום למציאות בסיפור?

מדוע הנס האחרון היה גדול מן הראשון?

האם אשתו של חנינא בן דוסא עברה שינוי במהלך הסיפור? אם כן- מהו?

 

פרשנות:

 

מהרש"א

נראה הרמז בזה כמו שכתוב בג' עמודי עולם על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים העולם עומד בשביל אלו ג' עמודים נברא העולם כדי שיזכה בהן לעוה"ב ואלו הן ג' כרעי ורגלא דפתורא שיהיה לצדיקים לעתיד בשכרן הטוב ואמר דבעי רחמי ליתן לו משכרו בעוה"ז ויהבו ליה חד כרעא דהיינו שכר התפילה שהיא העבודה שהיה מתפלל עכשיו והיה רגיל להתפלל כן על כל צרה שלא תבוא... ואחזו ליה בחלמו שיהיה חסר בעוה"ב מזה הכרעא שהוא שכר התפילה והעבודה.

 

 

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט עמוד ב

(1) אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר:

(2) מאי דכתיב (ישעיהו מ"ח) "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי"?

(3) מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות.

(4) אמר שמואל ואיתימא רב יוסף:

(5) היינו דאמרי אינשי:

(6) יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא.

 

תרגום:

אמר לו אליהו (הנביא)  לבר הי הי ויש אומרים לרבי אלעזר:

מהו שכתוב : (ישעיהו מ"ח) "הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי"?

(3) מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות.

(4) אמר שמואל, ואם תאמר רב יוסף:

(5) זהו שאומרים אנשים:

(6) נאה עניות ליהודים כמו רסן אדום לסוס לבן.

 

המילה ברזא: א. מארמית= רצועה, אפסר, רסן

                   ב. מיוונית= שטיח עור שעל גב הסוס

 

פרשנות:

 

מהרש"א

סוסיא חיורא (=סוס חיוור) הוא סימן טובה לרואה גם בחלום ולא כן הסומק והיינו שהוא מורה על ליבון עוונות... גם שהוני גופיה רעה להם, מכל מקום הוא מצרף ומלבן אותן להיטיב אותן כמו גוף הסוסיא שכולו חיוורא. ועי"ל המשל בסוסיא חיורא שהוא יפה מצד עצמו ולא מצד תכשיטו כסף וזהב אשר עליו, שהרי אין בו רק הוורדא ורצועה אדומה של עור כן יאי עניותא להן שיהיו מצד עצמן ותורתן יפין ולא מצד עשירות.

 

מרומי שדה חלק ב'- רבי נפתלי צבי ברלין הנצי"ב

יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא: כוח הדין שהוא נמשל לאדום, על מלא רחמים שהוא נמשל בלבן. והענין דבמה שהם מרובים בעניות, ונצרכים לחסד ורחמים, וישראל עושים כטבעם, בזה המה מרובים בזכויות ובמעשים טובים. נמצא דהעניות של העניים מייפים את העשירים ומזכים אותם.

 

אור התורה דברים ו' רבי מנחם מנדל שניאורסון

כי בחינת עני זהו ענין ענוה ושפלות... וכן עינוי ותענית. .. ועל זה אמרו יאה עניותא ליהודאי שבחינת הכנעה ושפלות וענוה זהו דוקא הכלי להשראת אור אין סוף ברוך הוא וזהו ענין יהודה- הודאה וביטול וכענין מודים אנחנו לך.

 

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ד אמר רבי

(1) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד)

(2) מְמַסְכֵּינִי אחריך נרוצה

(3) כההיא דאמר ר' אחא

(4) צריך יהודאה לחרובא עביד תתובא,

(5) כההיא דאמר רבי עקיבא

(6) יאיא היא מסכנותא לברתיה דיעקב כערקא סומקא בקדלא דסוסיא חיורא.

 

תרגום:

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד)

(יש לקרוא כך את הפסוק:) מְמַסְכֵּינִי אחריך נרוצה (=אתה מביא אותי לידי מסכנות ודוקא מתוך כך- אחריך נרוצה)

כמו שאמר רבי אחא:

כשיהודי נצרך לחרוב הוא עושה תשובה

כמו שאמר רבי עקיבא:

נאה היא המסכנות לבתו של יעקב כמו רסן אדום בעורפו של סוס לבן.

 

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פא עמוד א

שלחו מתם:

הזהרו בערבוביתא,

הזהרו בחבורה,

הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה,

שנאמר: (במדבר כד) יזל מים מדליו, שמהן תצא תורה.

 

ערבוביתא= לכלוך

חבורה= השתדלו ללמוד תורה דווקא בחבורה

 

שאלות לעיון ולדיון:

מדוע דווקא מבני העניים תצא תורה?

למה משולה התורה? מה שמשמעותו של דימוי זה?

בביטוי "דליו" ישנו כפל משמעות במדרש- מלשון 'דלות' ומלשון 'דלי'. מה המשותף לשתי משמעויות אלו?

 

פרשנות:

 

מהר"ל חידושי אגדות חלק שני עמ' כג

שלחו מתם וכו'. ומה שאמר יזל מים מדליו פי' כי התורה יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים אשר אין להם העושר שהוא מדריגת עולם הזה וכאשר מסולק מן מדרגת עולם הזה ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית הנבדלת מן עולם הזה, כי אף אם יש לאדם מעלת עה"ז, ואפשר שיקנה ג"כ מדריגת עולם הנבדל וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל החכם שיש לו מדריגה שכלית נבדלת רק על ידי שאין לו חלק בעה"ז. ויש לך להבין ג"כ מה שאמר שלכך אין ת"ח מצוין שיצא מהם ת"ח שלא יאמרו התורה ירושה לנו, פירש שהחכמה השכלית הנבדלת מן האדם לא שייך בו ירושה, כי אין מוריש לבניו אחריו רק דבר שהוא גשמי כי האדם שהוא גשמי יש לו יחוס וקורבה אל בנו מצד הגשמית, ולפיכך לא שייך ירושה לבניו בתורה שהיא שכלית, ולכך אין מצוי שיצא ת"ח מת"ח כי התורה היא שכלית אין בה דבר גוף שיהיה מוריש לזרעו, ולפיכך האדם מוריש לבנו הקומה והנוי ושאר דברים אשר הם דברים גשמיים או מתייחסים אל הגשמי, אבל דבר הנבדל מן האדם הגשמי לגמרי כמו התורה אין בזה ירושה מאביו.

 

 

 

ה. מצב כלכלי כנסיון

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב

(1) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים,

(2) והיו תלמידיו מהלכין אחריו.

(3) ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים,

(4) כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו,

(5) אמרה לו: רבי, פרנסני!

(6) אמר לה: בתי, מי את?

(7) אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני.

(8) אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך?

(9) אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. (= אמרה לו: רבי, האם לא כך מושלים משל בירושלים: "מלח ממון חסר" ויש אומרים שהמשפט הוא "מלח ממון חסד")

(10) ושל בית חמיך היכן הוא?

(11) אמרה לו: בא זה ואיבד את זה.

(12) אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי?

(13) אמר להן לתלמידיו:

(14) זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.

(15) בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת (16) בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של (17) אומה שפלה.

(18) ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה?

(19) והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין תחתיו,

(20) ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו!

(21) איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד. (=אם תרצה תאמר: לכבודו הוא עשה)

(22) ואיבעית אימא: כדבעי ליה למיעבד לא עבד,  (=ואם תרצה תאמר: כמו שהיה ראוי לו לעשות לא עשה)

(23) כדאמרי אינשי: לפום גמלא שיחנא. (=כמו שאומרים אנשים: "לפי הגמל- המשא")

(24) תניא, אמר ר' אלעזר ברבי צדוק:

(25) אראה בנחמה, אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו, קראתי עליה מקרא זה:

(26) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים (שיר השירים א, ח)

(27) אל תקרי גדיותיך אלא גויותיך.

 

נקדימון בן גוריון היה מעשירי ירושלים בתקופה שלפני חורבן בית שני. במסכת תענית (יט ע"ב) מופיע סיפור על פיו בשנת בצורת אחת קנה 12 עיינות מים עבור עולי הרגל. במסכת גיטין (נו ע"א) מסופר יחד עם כלבא שבוע ובן ציצית הכסת היה יכול לפרנס את תושבי ירושלים בעת המצור במשך כ20 שנה, אלא שהקנאים שרפו את מחסני המזון.

 

שאלות לעיון ולדיון:

כיצד מעוצב ההבדל התהומי בין רבן יוחנן בין זכאי לבין בתו של נקדימון בן גורין בתחילת הסיפור? (הוא רוכב על החמור, יושב גבוה, מעל הבהמה - והיא מלקטת שעורים – מאכל בהמה מבין גללי הבהמות- הכי נמוך שאפשר)

מה מבטאת העובדה שבתו של נקדימון בן גוריון לא מופיעה בשמה אלא כ'בתו של...'?

מה משמעות המעשה שעושה הבת, "נתעטפה בשערה", כשהיא רואה את ריב"ז? (מעניין לשים לב למעבר מהשעורים לשערות)

מה ניתן ללמוד מהקריאה "רבי פרנסני" על מצבה של בתו של נקדימון בן גוריון?

מה משמעות הביטוי "מלח ממון חסר"?

מה משמעות ההיזכרות בכתובה?

מדוע בוכה ריב"ז?

מה הקשר בין דבריו של ריב"ז על עם ישראל לבין האירוע שהיה עד לו? (הכתובה משמשת גם כסמל לברית בין עמ"י לקב"ה)

מדוע עשרו של נקדימון בן גוריון אבד?

מהי משמעות הביטוי "לפום גמלא שיחנא" בהקשר של סיפורנו?

כיצד קורא רבי אלעזר את הפסוק בשיר השירים?

 

 

פרשנות:

 

רש"י:

מלח ממון חסר- הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים- יחסרנו לצדקה תמיד. וחסרונו זהו קיומו.

ואמרי לה חסד- יעשה ממנו חסד. ושל בית אבא לא עשו כראוי וכלה ממונן.

 

מהרש"א:

כל מי שאינו נותן צדקה כראוי הוא מחסר המלח שהוא קיום ממונו.

ואמר אשריכם ישראל בזמן שאתם עושין רצונו של מקום וכו' ובזמן שאין עושין רצונו וכו' אמר אשריכם על שני הצדדים כי באמת שני ההפכיות הם למעלות ישראל כי כל אומה ואומה יש לה שר ומזל בשמים מה שאין כן ישראל שאין להם שום מזל אבל הם חלק ה' כי יעקב חבל נחלתו וע"כ כשעושין רצונו הם למעלה מכל האומות ושריהם כמו שכתוב הבט נא השמימה וגו' שדרשו שהוציא את אברהם החוצה למעלה מכל צבא השמים דאין הבטה אלא מלמעלה למטה  אבל כשאין עושין רצונו וכו' הקב"ה מסלק שכינתו מהם והרי הם שפלים ונבזים מכל האומות שיש להם שר ומזל ולישראל אין שר ומזל.

...ורבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם, כגזלת עובד כוכבים ואח"כ מתנדבים מאותו ממון, להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שבירך, להיות להם שם ותפארת, ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה ואין לעושר הזה מלח וקיום.

 

מהר"ל חידושי אגדות חלק ראשון עמ' קנג

מלח ממון חסר וכו'. פי' שאין קיום אל העושר של אדם כי אם ע"י הצדקה, ודבר זה דומה למעיין אשר הוא משפיע אל כל מקום ומתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל צד מוסיף ומתגבר תמיד המקור, ומיד שאין המים הולכים ומתשפטים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל המקור, וכן כאשר הש"י השפיע אל האדם העושר, אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני ומשפיע מעשרו, אז מוסיף השפע הבא אל האדם הוא העושר, אבל כאשר האדם מחזיק בעשרו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעיין אשר אין מימיו יוצאים חוצה מתקלקל המקור כאשר אין מימיו יוצאים ומתפשטים, וכן כאשר הש"י משפיע ברכה אל האדם ונותן אליו עושר, יש לו להשפיע אל אחר מברכתו, שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבא הברכה מוספת בשביל כי מתגבר המקור והוא מוסיף והולך, ואם אין משפיע מברכתו אז מתקלקל שפע הברכה:

...ולאמרי לה חסד, מפני שבעל החסד הוא דבוק בחסדו, והחסד הוא קיום העושר, כי כאשר עושה חסד ג"כ השי"ת עושה עמו חסד ומקיים העושר ויש קיום לעושר שלו מצד החסד, ולפיכך מלח ממון חסד. ועוד כי עתה אין כאן תוספת כיון שהוא משפיע לאחר, והתוספת שנותן לו הש"י הוא להשפיע לאחר. והנה שתי לשונות אלו שחולקים למר מלח ממון חסר שבזה עומד העושר דיש קיום לעושרו במדת הדין, כאשר מחסר ממון שלו ונותן לעני שאז אין מקטרג עליו מצד מדת הדין, ולמר מלח ממון חסד כאשר עומד במדת החסד ופי' מבואר וברור הוא:

 

נפלאות אליהו (הגר"א)

פירוש אם ישתה מים מלוחים לא די שלא ירוה צמאונו אלא יצמא יותר. וכן ממון- כל מה שירבה לו- יחסר לו עוד.

 

בן יהוידע על כתובות פרק ו' רבי יוסף חיים הבן איש חי

אין זה מלח אלא אם כן יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה גמילות חסדים שהלוה לאדם בשעת דוחקו ואח"כ חזר זה ופרע לו, דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח.... דודאי כל מה שאדם מוציא ממון בעבור הנאתו, הן הנאת אכילה ושתיה ולבוש, הן הנאת הכבוד, אין נחשבים הוצאות אלו לחיסרון אליו, מאחר דעל ידם קבל הנאה גדולה, והרי זה כמחליף דבר בדבר, דחפץ זה ישב במקום זה ונתמלא החיסרון. ולכן אמרה מלח  ממון חסר, שיהיה נחסר ממש דבר, וזה כיוון דעבד לכבודו לא נחסר ממנו כלום, כי הכבוד הגשמי עמד במקום אותו ממון שיצא מידו, ונתמלא החיסרון הגשמי.

 

שדה צופים על מסכת כתובות  (הרב שמואל דוד פרידמן)

עיין בפרדס יוסף ויקרא (ב, יג) שמביא ירושלמי הוריות מלח בזול פלפלין ביוקר ואי אפשר לעולם בלא מלח ומדמה מלח ופלפלין לחכמה ובינה וא"ש מה שכתוב כאן מלח ממון, דהכוונה שרכוש זקוק לשכל, כדי לידע איך להתנהג בו, ובלתי הוא כתפל בלי מלח.

ויש להוסיף בדרך אחר, כי רכוש הוא כמו מלח, כשם שא"א לאכול מלח לחודיה, רק לתקן המאכלים, כך בעשירות גרידא אין כלום.

 

להרחבה:

 

גדולות צרותינו וגדולים תנחומינו/ הרב זלמן מלמד (על ריב"ז ובתו של נקדימון בן גוריון)

 

על ענוה וחסד: סיפורה של בת נקדימון בן גוריון/ נעמי בנט

 

 

מקורות נוספים:

 

שמות רבה (וילנא) פרשה לא ד"ה ג ד"א אם

ד"א (שמות פרק כב, כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:

הה"ד (קהלת ה,  יב- יד) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ: וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה: כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ.

אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו

שאין בריה שאין הקב"ה מנסה אותה,

העשיר מנסהו אם תהא ידו פתוחה לעניים,

ומנסה העני אם יכול לקבל יסורין ואינו כועס

שנאמר (ישעיה נח ז ) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם

ואם עמד העשיר בנסיונו ועושה צדקות הרי הוא אוכל ממונו בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא והקב"ה מצילו מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים מא) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'

ואם עמד העני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים לעתיד לבוא שנאמר (תהלים יח כח) כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל

ממי אתה למד? מאיוב שנתייסר בעולם הזה ושלם לו הקב"ה כפלים שנאמר (איוב מב) וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה

 אבל העשיר שעינו רעה הולך הוא וממונו מן העולם הזה שנאמר (קהלת ה) וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע - שעינו רעה כנגד גבאי צדקה.

למה?

שגלגל הוא בעולם: לא מי שהוא עשיר היום עשיר למחר ומי שהוא עני היום עני למחר,

אלא לזה מוריד ולזה מעלה שנאמר (תהלים עה ח)  כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים

בא וראה: יש עושר שהוא עושה רע לבעליו ויש עושר שעושה טוב לבעליו,

עושה רע לבעליו זה עשרו של קרח שהוא היה עשיר מכל ישראל וכתיב (במדבר טז, לב-לג) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל

דבר אחר זה עשרו של המן הרשע שנאמר (אסתר ה) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וכתיב (אסתר ט) וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ

ושהוא טוב לבעליו זה עשרו של יהושפט שנאמר (דברי הימים ב יח) וַיְהִי לִיהוֹשָׁפָט עֹשֶׁר וְכָבוֹד לָרֹב ומה היה לו וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַה' עֲזָרוֹ

 

 

משנה מסכת קידושין פרק ד משנה יד

רבי מאיר אומר

לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה

ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו

שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות

שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות

אלא הכל לפי זכותו

רבי שמעון בן אלעזר אומר

ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות

והן מתפרנסין שלא בצער

והלא לא נבראו אלא לשמשני

ואני נבראתי לשמש את קוני

אינו דין שאתפרנס שלא בצער

אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי

 

הרב פתחיה מנקין, נחלת אבות ביאור לפרקי אבות. פרק א' משנה ה'

נקדים דברי המדרש: "ועניים מרודים תביא בית" אלו הן עניים מרודים? אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהן. מי גרם להם שייענו, על ידי שלא פשטו ידיהם במצות, ועל ידי שלא עשו רצון אביהן שבשמים. לכך נאמר ועניים מרודים תביא בית".
הנה כשאדם נולד אזי ידו קמוצה ושמעתי שהוא רמז אל חיי האדם, כשנולד הוא חושב שכל עולם שלו הוא, אבל כשמת הוא פושט ידיו, כלומר אין אתי מאומה, לא ירד אחריו כבודו, אבל מה טוב ומה נעים, אם בעת שהאדם חי יפשוט ידיו לעניים, כאילו כבר מת הנהו. וזהו צדיקים במיתתם קרויים חיים ודוק. זה שאמר שלמה המלך ע"ה, בשבח אשת חיל, "כפה פרשה לעני" היא פרשה את כפה, כאילו כבר מתה, וכל זה בשביל העני, למלאות מחסורו, "וידיה" השתיים "שלחה לאביון" הנצרך לתמיכה יותר גדולה.
והנה חלק העניים נתן הקב"ה בתוך חלק העשירים, כלומר נתן לעשירים חלק העניים, והם צריכים להחזיר לעניים חלקם, והוא חלק עשירי מנכסיהם שהם מרויחים, וכו הוא הדין דצריך לעשר מעשר כספים.
...אמרתי לבאר משנת "איזהו עשיר השמח בחלקו", שאינו חומד לו גם חלק העני שנתן לו ד', ונותנו לעני, אזי הוא מתעשר עוד, אבל אם אינו שמח בחלקו לבד ומעכב גם חלק העני - הוא מתרושש.
אם האדם אינו מעשר כספים, ומחזיק של עניים בידו, הוא נקרא "קמצן" מפני שהוא מ"קמץ" את ידו מלפושטה לעניים שיקחו את כל חלקם, ועל זה נאמר "עשר כדי שלא תתחסר"...

... שתי סבות לאבוד הממון; א) אם לא עבד כדבעי למעבד, והיינו שלא הוציא עישור נכסיו והחזיק בשל עניים, ב) אם לכבודו עשה ולא לכבוד שמים לקיים מצות ורצון ד'.

 

 

חדש באתר

מקום
מה הוא מקום וכיצד מאפשרים אותו בלמידה

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים