תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס

תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס

רעות ברוש

עיון בסיפור על תחילת לימודו של ר' אליעזר בן הורקנוס

פרקי דר' אליעזר

מֶה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס? בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה וְלֹא לָמַד תּוֹרָה. וְאָבִיו הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וְהָיוּ לוֹ חוֹרְשִׁים הַרְבֵּה. פַּעַם אַחַת הָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהוּא הָיָה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים. יָשַׁב לוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים? עַכְשָׁו אַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה. יָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה? אָמַר לוֹ: לָאו. – וְלָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אַתָּה –וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה! אֶלָּא קַח לְךָ אִשָּׁה וְתוֹלִיד לְךָ בָּנִים – וְאַתָּה מוֹלִיכָם לְבֵית הַסֵּפֶר.

 

פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶלְמַד תּוֹרָה לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אָמַר לוֹ אָבִיו: אִי אַתָּה טוֹעֵם עַד שֶׁתַּחֲרֹש מְלוֹא מַעֲנָה. הִשְׁכִּים וְחָרַשׁ מְלוֹא מַעֲנָה. נָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְׁבְּרָה רַגְלָהּ. אָמַר: לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי. בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בִּירוּשָׁלַיִם.

 

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְלֹא טָעַם כְּלוּם מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת. כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶבֶן שְׁדֵמָה וּנְטָלָהּ וּנְתָנָהּ לְתוֹךְ פִּיו.

 

בָּא וְיָשַׁב לוֹ לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לוֹ: רְצוֹנִי לִלְמוֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: לֹא לָמַדְתָּ מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: לָאו. הִתְחִיל מְלַמְּדוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁתֵּי הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם, וּבְשַׁבָּת הָיָה חוֹזֵר עֲלֵיהֶן וּמְדַבְּקָן. עָשָׂה שְׁמֹנָה יָמִים וְלֹא טָעַם כְּלוּם, עַד שֶׁעָלָה רֵיחַ פִּיו לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֱלִיעֶזֶר בְּנִי, כְּלוּם סָעַדְתָּ הַיּוֹם? שָׁתַק. שׁוּב אָמַר לוֹ – וְשָׁתַק. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, הַיּוֹם אַתָּה סוֹעֵד אֶצְלִי. אָמַר לוֹ: כְּבָר סָעַדְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא שֶׁלִּי. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן לְתַלְמִידָיו: חַיֵּיכֶם, שֶׁתְּבַקְּרוּ אֶת הַדָּבָר.

 

הָיוּ הַתַּלְמִידִים מְחַזְּרִים בְּכָל שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִים בְּפֻנְדְּקָאוֹת: יֵשׁ כָּאן חָבֵר אַכְסְנַי? יֵשׁ כָּאן חָבֵר אַכְסְנַי? אָמְרוּ לָהֶם: לָאו. עַד שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אִשָּׁה אַחַת וְאָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: יֵשׁ לוֹ כָּאן כְּלוּם? אָמְרָה לָהֶם: יֵשׁ לוֹ שַׂק אֶחָד, שֶׁהוּא נוֹתֵן רֹאשׁוֹ לְתוֹכוֹ וּמוֹצֵץ כְּנֵבֶל יַיִן. אָמְרוּ לָהּ: הַרְאִינוּ אוֹתוֹ. הֵבִיאָה אֶת הַשַּׂק לִפְנֵיהֶם, פְּתָחוּהוּ וּמְצָאוּהוּ מָלֵא עָפָר. אָמְרוּ לָהּ: כְּלוּם סָעַד אֱלִיעֶזֶר אֶצְלְכֶם הַיּוֹם? אָמְרָה: לָאו. אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא אֵצֶל רַבִּי הָיָה סוֹעֵד – וַהֲרֵי שְׁמֹנָה יָמִים שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם.

 

הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. כְּשֶׁשָּׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר: "אִי לְךָ, אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיִיתָ מֻשְׁלָךְ בֵּינוֹתֵינוּ! אֲבָל אֹמַר לְךָ: כְּשֵׁם שֶׁעָלָה רֵיחַ פִּיךָ לְפָנַי, כָּךְ יֵצֵא רֵיחַ תּוֹרָה מִפִּיךָ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". קָבַע לוֹ מְזוֹנוֹת וְנִתְרַפֵּא.

 

עָשָׂה לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שָׁלֹש שָׁנִים.

 

אָמְרוּ בָּנָיו שֶׁל הוּרְקָנוֹס לַאֲבִיהֶם: רְאֵה, מֶה עָשָׂה לְךָ אֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ, הִנִּיחֲךָ בְּזִקְנָתְךָ וְהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. לֵךְ וְהַדֵּר אוֹתוֹ מִנְּכָסֶיךָ. עָלָה הוּרְקָנוֹס לִירוּשָׁלַיִם לְהַדִּיר אֶת בְּנוֹ מִנְּכָסָיו.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם טוֹב לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְכָל גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה סוֹעֲדִים אֶצְלוֹ: בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדֵּימוֹן בֶּן גּוֹרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עַל הוּרְקָנוֹס שֶׁבָּא, אָמַר: עֲשׂוּ לוֹ מָקוֹם. הוֹשִׁיבוּהוּ בֵּין גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה. הָיָה יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וּמְרַתֵּת. נָתַן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עֵינָיו בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר לוֹ: פְּתַח וּדְרוֹשׁ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִפְתּוֹחַ. מָשָׁל לְבוֹר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מַיִם יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא מַכְנִיס, כָּךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָשָׁל לְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וּמוֹצִיא מַיִם מֵאֵלָיו, אַף אַתָּה כָּךְ. דָּחַק עָלָיו וּדְחָקוּהוּ הַתַּלְמִידים. עָמַד וּפָתַח וְדָרַשׁ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעְתָּם אֹזֶן מֵעוֹלָם, וְהָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת בְּאוֹר הַחַמָּה וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לַיְלָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצֵיכֶם! אָמַר הוּרְקָנוֹס: לְמִי אָמַר כָּךְ? אָמְרוּ לוֹ: לֶאֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ. אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא: אַשְׁרֵי אֲנִי שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצַי!

 

עָלָה הוּרְקָנוֹס עַל הַסַּפְסָל וְאָמַר לִפְנֵי בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם: רַבּוֹתַי, אֲנִי לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהַדִּיר אֱלִיעֶזֶר בְּנִי מִנְּכָסַי; עַכְשָׁו כָּל נְכָסַי יְהוּ נְתוּנִים לֶאֱלִיעֶזֶר בְּנִי, וְכָל אֶחָיו אֵין לָהֶם בָּהֶם כְּלוּם. אָמַר לוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר: אִלּוּ קַרְקָעוֹת בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה נוֹתֵן לִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"; אִלּוּ כֶּסֶף וְזָהָב בִּקַּשְׁתִּי – הָיָה נוֹתֵן לִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת". לא בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא תּוֹרָה בִּלְבַד.

 

פירוש מילים

תְּחִלָּתוֹ - ראשית דרכו (כתלמיד חכם)

הַמַּעֲנָה - אדמת מישור

בִּטְרָשִׁים - אדמה סלעית וקשה לעיבוד

מְבַקֵּשׁ - רוצה

אִי אַתָּה טוֹעֵם - לא תאכל דבר

לְטוֹבָתִי - למעני

מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת - מצהרי יום שישי עד חצות הלילה במוצאי שבת

אֶבֶן שְׁדֵמָה - רגב עפר בשדה

וּמְדַבְּקָן - לומד אותן על פה ומטמיע אותן בתודעתו

רֵיחַ פִּיו - ריח רע (בשל הרעב ואכילת העפר)

חַיֶּיךָ - לשון שבועה

אַכְסַנְיָא - בעל(ת) המקום שבו הוא מתגורר

שֶׁתְּבַקְּרוּ - תבדקו

מְחַזְּרִים - מסתובבים

אַכְסְנַי - אורח שהוא תלמיד חכם

כְּנֵבֶל יַיִן - נאד יין

אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא אֵצֶל רַבִּי הָיָה סוֹעֵד - הנחנו שהוא אוכל בביתו של רבן יוחנן

מֻשְׁלָךְ - מוזנח

לֵךְ וְהַדֵּר אוֹתוֹ מִנְּכָסֶיךָ - נדור נדר שלא יזכה לקבל דבר מרכושך

בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדֵּימוֹן בֶּן גּוֹרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ - שלושת עשירי ירושלים ערב החורבן (גיטין נו ע"א)

וּמְרַתֵּת - רועד (מאימת הכבוד שעשו לו)

דָּחַק - הפציר ולחץ

וְקַרְנוֹתָיו - של אור

וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ - מעוצמת האור

שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצֵיכֶם- מצאצאיכם הוא

 

ר' דוד לוריא, פירוש לפרקי דרבי אליעזר

...האריכו לספר ענין החרישה, נתכוונו לרמוז שמענין החרישה שלו בטרשים האיר בלבבו ניצוץ מבעיר אהבת התורה, ...

ואף אנו נאמר כן ברבי אליעזר רבו, שבוודאי לפי ערך גדולתו אחר כך אין ספק שהיתה גם מקודם מחשבתו הטהורה טמונה בלבבו, אלא שלא היה סיפוק בידו להוציא לאור רצונו הטוב עד שהיה בן כ"ח שנה, ולכן חשש כן פן לא תצלח עוד בידו ללמוד תורה, אך ממלאכתו הלזו שהיה חורש והזמין לו ה' לחרוש בטרשין במקום אבנים קשים שכל היום יחרוש החורשה ברוב עמל לפתח ולשדד אדמתו בהן לתת מקום לזורע לזרוע והולידה והצמיחה לחם לאוכל, והנה שרשי הצמחים בוקעים בעומק בקושי ההרים ואבנים... ומזה נתעורר גם כן ר' אליעזר לדון שדברי תורה הקשים כברזל יבקעו סגור לב האבן בקרבו לזרוע ולהצמיח בו צמח צדיק כי טוב לתורה ולתעודה והסכים ללמוד תורה. 

 

רבי אליעזר בן הורקנוס

תנא בדור השני, תקופת חורבן בית שני ולאחריו. הוא ר' אליעזר סתם. נקרא גם רבי אליעזר הגדול. תלמידו החשוב של רבן יוחנן בן זכאי. אשתו היא אמא שלום המוזכרת בכמה סיפורים בתלמוד.

ר' אליעזר היה תקיף מאוד באופיו, והיה עומד על דעתו ולא היה מעביר על מידותיו, לא התפשר גם בהיותו בדעת מיעוט.
לאחר החורבן היה חשש להתפוררות העם ולהתפצלות הפזורה ליחידות בעלות מנהגים שונים. כנגד מגמה זו עמלו הסנהדרין להביא לידי הכרעה בכל המחלוקות, ולקבוע הלכה ומנהג אחיד לכל תפוצות ישראל. נגד שאיפה זו עמד ר' אליעזר, שבשמרו על המסורת שקיבל מרבותינו לא נכנע לדעת הרוב. במחלוקת אחת בעניין טומאה וטהרה (תנור של עכנאי) לא רצה לוותר על דעתו גם אחרי שעמדו למניין ורבו עליו חבריו. כל חבריו, ובראשם הנשיא, רבן גמליאל גיסו, ראו בעמדתו זו של ר' אליעזר סכנה לאחדות האומה, ולא הייתה לפניהם דרך אחרת אלא לנדותו.

מתלמידיו יש להזכיר, מלבד ר' עקיבא שהיה תלמידו המובהק, את ר' אלעאי אביו של ר' יהודה ששנה משנת רבי אליעזר ומסרה לר' יהודה בנו, והודות לו נכנסה משנת ר' אליעזר למשנה. בדורות מאוחרים יחסו לר' אליעזר חיבור אגדי בשם פרקי דרבי אליעזר

 

מהלך השיעור:

א. נראה לתלמידות שתי תמונות: אחת של אדם חורש שדה והשניה של חברותא. נבקש מהן לכתוב אסוציאציות לתמונות. נאסוף אותן על הלוח. (החיבור בין החברותא לחרישה ישמש אותנו בסיום השיעור בלימוד דברי הרד"ל)

 

Ox Plough, Farmer, Tilling, Furrowing

ב. קריאת את הסיפור

ג. כתיבת מבנה הסיפור על הלוח: פתיחה, נקודת המפנה, רבי אליעזר מגיע ללמוד אצל ריב"ז, המפגש בין רבי אליעזר להורקנוס אביו

ד. התמקדות בהתחלה: מאיזו משפחה הגיע רבי אליעזר? מה מאפיין אותה? (משפחה של עובדי אדמה. חומרית, מעשית, אווירה קשוחה. אב תובעני. שוני בין רבי אליעזר לאחיו)

ה. הבכי- ממה נובע הבכי? (צמאון פנימי למשמעות, תחושת חוסר ותסכול מהחיים כפי שהם, תחושת דרך ללא מוצא, בדידות בכך שאחיש מהסובבים אותו לא מבין אותו באמת) התגובה של הורקנוס לבכי- הצעות מעשיות לפתרון. מעצים את תחושת חוסר המובנות, הבדידות, השוני שלו ממשפחתו.

ו. עלתה שאלה שדנו בה- איך יש לו געגוע וכיסופים ללמוד תורה אם הוא לא למד מעולם? דיברנו על תחושת הריקנות הפנימית, על חיפוש משמעות לחיים, על הנשמה הקוראת לאדם לחפש תוכן פנימי לחייו.

ז. פיסקה שניה- נקודת המפנה- מה מחולל אותו? (הפיכת הרצון הכללי להחלטה מעשית "אמר אלך ואלמד תורה אצל ריב"ז", הקשיחות של אביו דוחקת אותו אל הקצה והשיא- שבירת רגל הפרה- שהיתה יכולה לגרום לשבירה פנימית שלו ולייאוש דווקא מתפרשת אצלו כסמל אופטימי. לטובתי נשברה פרתי.

ח. כל הנושא של אי האכילה- למה לא לקח איתו צידה לדרך? למה בירושלים הוא לא אוכל שמונה ימים? אולי ניסיון להתכחש לצד החומרי של החיים, למרוד בו ולהתמסר לחיי רוח בלבד- עד שמוצא מאוחר יותר איזון.

ט. אצל ריב"ז-  המוכנות ללמוד מההתחלה. במאמץ עצום.  כשריב"ז מציע ללמדו דברים פשוטים הוא מגיב בבכי- מדוע? שוב מחזיר אותו לחייו בקרב משפחתו עם התחושה כי הוא לא באמת מובן במלוא הצימאון הפנימי שלו. רבי דוד לוריא על החרישה- לחזור לפתיחת השיעור- ההשוואה בין החורשים ללומדי התורה. באותה מוכנות לעבודה קשה ומאומצת שהתגלתה בעבודת האדמה הוא כעת מתמסר ללימוד התורה "ומדבקן בליבו" מערכת היחסים המיוחדת בין ריב"ז לתלמידו

י. המשל של הבור מול המעין (באבות ב,ח רבי אליעזר מכונה "בור סוד שאינו מאבד טיפה מול המעין המתגבר..)

יא. המפגש עם אביו- מה קורה שם? האם הורקנוס עובר שינוי? מצד אחד- עדיין מה שמשפיע עליו הוא הכסף הכבוד והמעמד. מצד שני יש כאן גם שינוי מסויים, ולעיתים אדם אחד עובר שינוי שמשפיע על שאר משפחתו.

יב. לסיום הלימוד נחזור שוב לשאלה: מה מחולל שינוי? איך יוצרים שינוי בחיים?

יג. לשיעור הבא- להביא אבן שיכולות דרכה לספר משהו על עצמן (כפתיחה ללימוד של רבי עקיבא ליד הבאר)

 

הרב זאב פרידמן:

נעיין תחילה בסיפור המסגרת: אישיותו של ר' אליעזר בן הורקנוס מוצגת כאן על רקע העימות שבינו לבין אחיו, שבא לידי ביטוי כבר בתחילת המדרש: "שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר". נראה, כי האחים הם העומדים מאחרי הרעיון לנדותו מנכסי אביו, ולפיכך בסיומו של הסיפור מחליט הורקנוס לשלול את הירושה מן האחים. וכך אמנם מפורש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ב): "אמרו בניו של הורקנוס לאביהם: עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסיך".

השקפת עולמם של האחים מבוססת על יחס ישיר בין עבודה לשכר — מי שטרח והשקיע בנכסים סופו לזכות בירושתם. אליעזר אחיהם נראה בעיניהם כמי שמשתמט מן העבודה, ובדעתו לזכות בשכרה. העימות מול השקפת עולם זו היא הציר המרכזי של המאמר כולו, וננסה לעמוד על ביטוייה המשתקפים בחלקים השונים של המדרש.

ר' אליעזר נחשד, כמובן, בדבר שאין בו. לאורך הסיפור כולו מתגלית אישיותו העקשנית של ר' אליעזר, המוכן לכל מאמץ והשקעה. ר' אליעזר חורש בהר, מקום סלעי וקשה לעיבוד, לעומת אחיו החורשים במישור. גם בלומדו תורה — הוא משקיע את כל מאמציו בתורה, ומוכן להסתפק באכילת קזוזות אדמה. מעשהו התמוה של ר' אליעזר, חושף את השקפת עולמו. באכילת עפר מן האדמה מהדהדת הגזירה הקדומה על האדם: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יח–יט). ר' אליעזר מדלג בהתנהגותו על הגזירה לעבוד את האדמה כדי להוציא ממנה לחם, והוא ניזון ישירות מן האדמה.

מתברר אם כן, כי ר' אליעזר אינו משתמט מן העבודה, אלא מורד בה. הוא מתקומם נגד הגזירה המועידה את האדם להשקעת זיעתו, כוחותיו וחייו, באמצעים למען שכרו, והוא מוותר עליה ומבטל אותה מעיקרה. את האירוע המביא אותו למפנה בחייו — פציעתה של פרתו, אין ר' אליעזר מפרש כקושי הקשור בעבודת האדמה, כפי שיפרשו אותו אחיו, אלא כסימן שלו ציפה — הוכחה משמיים שהוא איננו קשור לקללת האדמה.

כנגד השכר הגשמי לו מצפה עובד האדמה בסיום עבודתו, מגלה ר' אליעזר מבנה אחר לחלוטין. מערכת השכר בעולמה של תורה מתוארת בדברי רבן יוחנן בן זכאי: "אמר לו: כשם שהבאיש ריח פיך על התורה, כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו". זו מערכת אימננטית, העמל והתוצאה הם צדדיו השונים של אותו עניין עצמו — אותו ריח רע של העמל בתורה יתגלה בסופו של עניין כריחה של תורה.

עיקרו של סיפור הוא בנקודת השינוי שבו. על פניו נראה, כי הורקנוס — אביו של ר' אליעזר — עובר שינוי מהותי במהלך הסיפור. הוא עולה לנדות את בנו מנכסיו, ולמעשה להוציא אותו מן המשפחה. והנה, הוא מגלה את גדולת בנו, והחלטתו מתהפכת: במקום לנדות את אליעזר, הרי הוא מעניק לו את כל נכסיו, ואת אחיו שביקשו להרחיקו, מבקש הוא לנדות מן הירושה. ברם, לא כך הם פני הדברים. הדרשן מגלה לנו את הסיבה להתפעלותו של הורקנוס: אין הוא מתרשם מן הדברים שנושא בנו, מצדיקותו או מאישיותו. הוא מתרשם מן העובדה ש"גדולי מדינתו יושבים לפניו". המעמד והכבוד בו זוכה בנו במחיצתם של עשירי ירושלים הם המרשימים אותו. למעשה, מתברר כי במובן העקרוני לא השתנה בהורקנוס דבר. כאן מגיע הניגוד בין השקפות העולם לשיאו: כסף, נכסים וכבוד, נותרו משאת נפשם של הורקנוס ומשפחתו. ר' אליעזר עצמו אינו שייך כלל למערכת הערכים אותה מייצגים אחיו ואביו, ולכן אין לו כל כוונה לזכות בנכסים שמבטיח לו אביו. השינוי הדרמטי בעלילה, עיקר הסיפור מנקודת מבטו של הקורא, בטל מעיקרו בעולמו של ר' אליעזר. בפרקי דרבי אליעזר מובא סיום הסיפור בנוסח הבא: "והרי אני איני שווה כאחד מהם". נוסח המתבקש לכאורה מן הסיפור: ר' אליעזר מוותר לחלוטין על הנכסים, ודבק בעמדתו הנשגבה המבטלת כל ערך לאמצעי–קיום גשמיים. ברם, יתכן שדווקא הנוסח שלפנינו: "ואיני אלא שווה בהם כאחי", מציגה את ר' אליעזר כאדם ריאלי, המכיר במציאות, אך מעמיד לה סולם ערכים שונה לחלוטין.

...כשנבחן את השתקפות שני המעגלים זה בזה נגלה בשניהם הבנות חדשות. ברור לעין, כי ר' אליעזר דורש בפני גדולי מדינתו את סיפורו האישי: 'חרב פתחו רשעים' — אלו האחים שרדפוהו על לא עוול בכפו. 'חרבם' — זו תכניתם לנדותו מן הירושה. 'תבוא בלבם' — זו כוונת הורקנוס לנדות את האחים מן הירושה, ולהעניק כל נכסיו לאליעזר. פסוקי המזמור מחדדים את המאבק בין ר' אליעזר לאחיו. הפסוקים מדגישים את דברי הורקנוס, ומעמידים אותם במרכז הסיפור — האחים הרשעים יקבלו את אשר זממו על ראשם, מידה כנגד מידה.

ברם, עיקרו של הסיפור, כפי שראינו, אינו בגמולם של הרשעים, אלא בעימות בין עולמו של ר' אליעזר לעולמם של האחים ושל הורקנוס אביו, ובהצבת סולם ערכים אלטרנטיבי לזה של משפחת הורקנוס: עבודה בשדה המביאה לשכר גשמי. ... השאלה המשמעותית, בסיפור זה כמו בסיפורים רבים אחרים: 'מי יזכה בנכסים?', מי יזכה 'בעושר ובאושר', יש לה משמעות בעולם החיצון, בעולמם של האחים והורקנוס אביהם, אך אין לה כל משמעות בעולמו של ר' אליעזר. ההשוואה למזמור בתהילים מעמתת את הגישות השונות לשאלת הגמול, ומחדדת מאוד את עמדתו של ר' אליעזר באשר לכל אלה. ה'עונש' הצפוי לרשעים על פי אמת מידה זו היא בהשתייכותם לעולם שכזה, ולאו דווקא בהחרמת נכסיהם או הכחדתם.

 

 

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים