תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > קידושין כט' ע"א: האב, הרב ותלמוד תורה של הבן

קידושין כט' ע"א: האב, הרב ותלמוד תורה של הבן

משה הרשקוביץ
הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: האב, הרב ותלמוד תורה של הבן - קידושין כ'ט

הסוגיא שלהלן מיוחדת ושונה בעריכתה מסוגיות רבות בש"ס בכך שהיא משלבת באופן הרמוני שיח הלכתי עם שיח אגדתי. השיעור מבקש להתבונן בזיקה ובקשרי הגומלין בין הסוגיא ההלכתית של הוא ללמוד ובנו ללמוד – מי קודם? לבין הסיפור שפורץ מתוכה על אודות התנין בבית מדרשו של אביי.

מבוא

עריכת הסוגיא:

הסוגיא שלהלן מיוחדת ושונה בעריכתה מסוגיות רבות בש"ס בכך שהיא משלבת באופן הרמוני שיח הלכתי עם שיח אגדתי. אמנם פעמים רבות נמצא כי עורך הסוגיא מצרף ומדבק על דרך של "שכנות" בין הנושא ההלכתי שנלמד לעניין אגדתי כזה או אחר שקרוב לו או מרחיב אודות ההלכה הנלמדת. המאירי במקומות רבים נוקט בהקשר זה במטבע לשון: "על דרך הגלגול", וכוונתו היא שעורך הסוגיא מתגלגל מעניין לעניין על דרך הקשרים וקשרים אסוציאטיביים משהו. ברם, דומני כי בסוגיא שלנו אין בדיבוק ההלכה והאגדה אך יחסי שכנות בלבד אלא קרובים הם להיות תואמים ו/או משלימים זה לזה עד כי להבנתי עורך הסוגיא מבקש בדרך עריכה זו לומר ללומד כי אי אפשר ללמוד סוגיא זו בשלמות הנדרשת לה מבלי לתת את הדעת לשתי הסוגות הספרותיות – זו ההלכתית וזו האגדתית-סיפורית – וכי רק כשהם יחד יש מבע שלם של העניין הנלמד. כפי שאבקש להראות בדברי להלן.

 

הלכה ואגדה לצדה:

כאמור, בסוגיא שלנו ישנו שילוב בין אמירה הלכתית לסיפור שמתגלגל בעקבותיו. מודל כעין זה נמצא מדי פעם בכמה סוגיות בש"ס. תן דעתך במהלך הלימוד מה תפקיד האגדה שפורצת מתוך ההלכה – לשם מה שולבה האגדה בסוגיא ההלכתית[1א]? מה היא מוסיפה בסגנונה השונה מההלכה? מה תפקיד הסיפור האגדתי אצלנו? האם הוא מחזק את האמירה ההלכתית? שמא סותר אותה? מה הוסיף לי סיפור האגדה להבנת הסוגיא ההלכתית – דהיינו: לעניין השאלה הוא ללמוד ובנו ללמוד מי קודם?

 

מצוות תלמוד תורה:

בשונה ממצוות פדיון הבן או מצוות מילה [שמופיעים במשנה יחד עם מצוות תלמוד תורה] שהם מעשים גדורים ותחומים בזמן ובמעשה קיומם, הרי שמצוות תלמוד תורה של האב את בנו איינה מוגבלת לזמן כלל ואינה מסתיימת במעשה מסוים וחד פעמי, ולפיכך יש לעמוד היטב על טיבה של השאלה הדומה שנשאלת בגמרא בזיקה לפדיון הבן ולתלמוד תורה: "ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות...  הוא ללמוד ובנו ללמוד....". באופן פשוט הגמרא עוסקת באדם שמוטלות עליו שתי מצוות חיוביות: מצוות לימוד תורה של עצמו ומצוות תלמוד תורה לבנו, אלא שמצוקה כלכלית מעכבת בעדו מלקיים את שתי חובותיו גם יחד, ויש להכריע איזה מהם קודמת. כך ניתן להסיק בעיקר בשל הדמיון של השאלה למקרה של פדיון ששם יש לאבא רק חמשה סלעים בלבד וצריך לפדות את עצמו (כיון שלא פדאו אביו) וצריך לפדות גם את בנו בכורו – והגמרא מסתפקת אפוא מי מבינהם קודם למצוות פדיון? אלא שכאן בדיוק דורשת ההשוואה התבוננות והעמקה. שהלוא במצוות פדיון ברור מאוד מהוא גדר מצוות הפדיון שמוטלת על האב – לתת לכהן חמשה סלעים עבור בנו. מה שאין כן לגבי תלמוד תורה שחייב האב ללמד את בנו – האם יש "שיעור" מסוים להיקף לימוד התורה שחייב האב ללמד את בנו? האם חובת האב ללמד את בנו היא לעולמים ["ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם" – אולי לעולמים?] או עד גיל מסוים? או לחילופין ניתן לשאול: ממתי חלה חובת תלמוד תורה על הבן ללא כל קשר לאביו? דומה כי דווקא קריאת הסיפור המובא בסוגיא, על רב אחא בר יעקב ובנו, מכוונת אותנו לסוגית לימוד תורה בגיל מאוחר של הבן, שהרי הסיפור עוסק באבא ששולח את הבן ללמוד בישיבה אצל אביי – בן כמה הבן באותה שעה? האם האבא חייב לממן אז את בנו או את מלמדו של הבן כדי שהבן יוכל ללמוד תורה? על איזה לימוד תורה מדבר הסיפור – באופן פשוט לימוד בישיבה איננו הלימוד הראשוני אלא הלימוד המשני, המעמיק וכדו' ואם כן הלוא האב והבן לכאורה חייבים באופן דומה ועצמאי כל אחד בלימוד תורה כזה ומה היא אפוא פשר השאלה מי קודם?  מדוע בכלל יש הו"א שהבן יהיה קודם לאבא?

אכן, תחילת הסוגיא , קודם שהיא מעמידה את שאלת הוא ללמוד ובנו ללמוד, עוסקת בבירור המקור שממנו לומדת המשנה כי האב חייב ללמד את בנו תורה: ""ללמדו תורה". מנלן? דכתיב "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט). והיכא דלא אגמריה אבוה – מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב "ולמדתם". וכבר העיר רש"י שם כי המקור ללמוד עצמו הוא מפסוק אחר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, ב)". הרי לנו כי שתי חובות לימוד שונות יש ללימוד תורה חובה אחת שעניינה חובת האב ללמד את בנו – "ולמדתם... את בניכם" וחובה אחרת שעניינה חובת לימוד עצמית ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות את מצוות התורה.

ברם, עדיין לא שמענו מה השיעור של מצוות תלמוד תורה של האב לבנו. סוגיא זו מוצאת את מקומה בהמשך הגמרא ["עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה?" – "עד" בגיל או "עד" בהיקף?] כאשר בתווך נמצאת הסוגיא שלנו – סיפור של תלמוד התורה של רב יעקב בנו של רב אחא בר יעקב והתנין עם שבעת הראשים שנמצא בבית המדרש של אביי – ולצידה בסמוך לה סוגיית ללמוד ולישא אישה [סוגיא זו אינה מענייננו כאן ברם דומני כי היא משלימה פן נוסף של הבירור שיעלה מדברנו]. דומני כי עריכה זו מכוונת את הלומד להשתהות בין בירור מקור חובת הלימוד תורה של האב את בנו לבין בירור היקפה של חובה זו בשאלה יסודית ועמוקה מאוד: על אודות ייחודה של מצוות תלמוד תורה, שונותה ומופלאותה לעומת שאר המצוות. בהקשר זה יש לתת את הדעת כי בהמשך הגמרא (ל ע"א) נמצא כי ישנו מקור נוסף לחובת לימוד תורה: "תנו רבנן: "ושיננתם" (דברים ו,ז) – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך ...". מה טיבה של חובה זו? על מי היא מוטלת- על האב? על הבן? על הרב? בדברי להלן אני מבקש לתת את הדעת על סוגיתינו, בין היתר לאור היחס והזיקה שבין שלושת המקורות השונים לחובת לימוד התורה.

 

רקע והסבר למבנה וסדר הלימוד המוצע:

להלן אני מציע שני דפי מקורות מונחים ללימוד הסוגיא.

כאמור, המכוונות העיקרית שלי היא להתבוננות בזיקה ובקשרי הגומלין בין הסוגיא ההלכתית של הוא ללמוד ובנו ללמוד – מי קודם? לבין הסיפור שפורץ מתוכה על אודות התנין בבית מדרשו של אביי.

ברם, כדי להניח תשתית מושגים משמעותית ללימוד הסוגיא וממילא גם להבנת הסיפור הנזכר אני מציע להקדים ללימוד הסיפור דף מקורות מונחה [רצוי ללימוד עצמי בחברותות בסדר הכנה לקראת השיעור]  שיעסוק במקורות השונים [בפסוקים] של לימוד תורה, שעולים בסוגיא. את העיון אפתח דרך מקורות ברמב"ם ורק בסוף אחזור חזרה לסוגיית התלמוד. בכך אבקש לנצל ולגייס ללימוד העצמי – ה"מונחה" - את לשונו הרהוטה וסידורו המופתי והבהיר של הרמב"ם ולהרוויח בין היתר על הדרך גם את ההתרגלות לעיון ברמב"ם על מקורותיו השונים: משנה תורה וספר המצוות.

בשלב השני אני מציע דף מקורות מונחה ללימוד משותף – חבורת לימוד – של הרב והתלמידים יחד כאשר עיקר תפקידו של הרב יהיה דווקא לעורר את התלמידים לשאול בהצעת שאלות מכוונות במטרה שעיקר הלימוד והתובנות יעלו מתוך דברי החבורה עצמה. תפקידו של הרב יהיה, אפוא, לגרות וליילד את המשמעות והתובנות מתלמידיו ולא להרצות להם את שיעורו שלו. סבורני כי סוג לימוד זה הוא בעל משמעות רבה במיוחד בעיסוק בסוגיות אגדתיות – שהסיפור מזמין את הלומד להעמיק במה שמתחולל ומתרחש מתחת לפני השטח הנתון והגלוי, ודווקא שאלות הפיתוי והגירוי עשויים להזמין את החבורה להוליד מביניהם תובנות חדשות ועמוקות.

ברור לכל כי על מנת שהר"מ יצליח לעורר את תלמידיו באופן מיטבי הרי שהוא צריך להכין את עצמו היטב ולאפשר לפתוח את הסיפור לתובנות שונות אף באופן קיצוני. כמו כן דומני כי על הרב להיות מצויד במספר "כלים" - מארגז הכלים של לימודי האגדה, שאיתם ניתן להתקרב באופן ממשי לפענוח הסיפור. משכך, אחרי שאציע מספר שאלות לגירוי החשיבה אצל התלמידים אציע עוד מספר כלים ועצות לפיתוח הסיפור ולפענוח משמעותו לכיוונים שונים.

 

מצורף דף המקורות ללימוד

 

"אסיף" – אחרי "סדר" של לימוד עצמי בחברותות מומלץ לקיים לימוד משותף של הר"מ וחבורת הלומדים שיהווה סגירה והשלמה ללימוד העצמי. בהקשר האמור אני מציע לחזור ללימוד משותף בסוגיית הגמרא כאשר עיקר המכוונות בלימוד תהיה לעקוב בעיון רב אחר הפסוקים השונים של מצוות תלמוד תורה שמלווים את הסוגיות של מצוות הבן על האב – "ללמדו תורה", ואת סוגיית "עד היכן חייב אדם". במטרה לבחון כל פעם מה מובנו והקשר של כל פסוק לדרשה וללימוד הנלמדים ממנו.  בשיעור זה צריך לבוא לידי ביטוי התובנות שעלו לתלמידים בלימודם העצמי במקורות הרמב"ם. 

 

 

הוא ללמוד ובנו ללמוד – תנין עם שבעה ראשים:

תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח[1] ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו. כי הא יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדרריה אבוה לקמיה דאביי, אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי. אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא[2]. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליהכתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע, נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין.

 

 

הצעה לשאלות פתוחות שעולות מקריאת הסיפור בהקשרו האמור - לדיון ולגירוי התלמידים

[הערות: א. השאלות אינן ערוכות על-פי סדר מסויים.  ב. להשלמה, להרחבה וללימוד מקדים לר"מ ראו בנספח:

·         מה הקשר בין חלקו הראשון של הסיפור (האב או הבן, מי מוכשר יותר ללימוד תורה), לבין מעשיו של רב אחא בבית המדרש?

·         למי הסיפור מבקש להביא סיוע - לחכמים או לרב יהודה?

·         מדוע אביי לא מנסה להתמודד בעצמו עם המזיק, שהרי הוא עצמו היה גדול בתורה?

·         אם אביי חושש להתמודד עם המזיק כיצד הוא שולח למשימה מסוכנת זו את רב אחא?

·         בזכות מה הרג רב אחא בר יעקב את המזיק, ומדוע הרגו דווקא על ידי כריעה? מה המסר במעשיו אלו?

·         האם סיפור המופת שנעשה קשור ליכולת של האבא – רב אחא בר יעקב - בלימוד התורה? האם זה מעיד כי שמועותיו של האבא מחודדות?

·         מה מסמל התנין? איפה פגשת כבר "תנין" – במקרא או בסיפורי אגדה נוספים? מה סימל אותו תנין (חפש בפרשנים)? מדוע מופיע מזיק בדמות תנין דווקא? ומדוע בבית המדרש דווקא? ומדוע עם שבעה ראשים?

·         חשבו על מערכת היחסים שקיימת בסיפור שלנו בין האב לבנו מהרגע שהאבא מגלה כי שמועותיו של בנו אינם מחודדות. האם היא נורמאלית ומתבקשת? האם אתה הייתה נוהג כאותו אב – נמק? האם הייתה מצפה לשאלה אחרת מהאב לבנו – פרט מהי?

·         לפי הסיפא של הסיפור – מדוע להבנתך חזר הבן, "רב יעקב", מבית המדרש כששמועותיו לא מחודדות?

·         "אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו ... חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה" – לאור לימודך ברמב"ם, לאיזה מקור/פסוק בתורה רומז הסיפור? מה אתה למד מכך על שאלת הפתיחה הוא ללמוד ובנו ללמוד – לאיזה לימוד מתכוונים שם?

·         מה ניתן ללמוד על אופייה של מצוות תלמוד תורה לאור הדגשים על: זריז, ממולח, מחודד, תלמודו מתקיים על-ידו, שעולים מהסיפור?

·         לאור העולה מהסיפור: מהן הסכנות – "המזיקים" – שנלווים לתלמוד תורה שעניינו חידוד, ממולחות וזריזות?

·         האם אתם שומעים בסיפור הד חיובי או הד שלילי על מעשהו של רב אחא בר יעקב?

·         נסו לתת הסבר חיובי למעשהו של רב אחא? תתמכו את הצעתכם מהמשך הסיפור.

·         נסו להציע הסבר שלילי למעשהו של רב אחא? תתמכו את הצעתכם מהמשך הסיפור.

·         לאור העולה מהסיפור מהו אפוא היחס בין מצוות התלמוד תורה של האבא – למצוות האב על בנו ללמדו תורה? האם הסיפור תומך/ חולק/ משלים/ מסייג את עמדתו ההלכתית של רב יהודה?

 

נספח למורה

 

תנין עם שבעה ראשים – נקודות לפיתוח וחשיבה[3]

 

  • באופן כללי ניתן להציע שני כיווני הבנה קיצוניים והפוכים בסיפור.  האחד – רואה באופן חיובי ומפאר את מעשהו של  האבא – רב אחא בר יעקב.  השני – רואה באופן שלילי את מעשה האב. ברור כי לפי איך שנבאר את סוף הסיפור – המזיק בבית המדרש ומעשהו של אביי - תהיה השלכה פרשנית לכאן או לכאן.
  • לימוד התורה שהסיפור מדבר עליו איננו הלימוד הראשוני של אב לבנו אלא לימוד של התמסרות וגדילה בתורה בבית המדרש של אביי. רב יהודה סבור כי אם הבן – מחודד יותר... הרי שהוא קודם לאביו. מהו היסוד ללימוד תורה בחידוד? מאיזה פסוק למדנו כי יש מעלה ללימוד תורה של חריפות וזיכרון וכד'. נדמה כי הדרשה על "ושננתם לבניך" – שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך מכוונת למעלה של לימוד כזה שהשמועה מכוונת ומחודדת והלומד זוכרה ויודע להסבירה ולהטעימה. מהו המסר הערכי שעולה מהעמדת איכות הלימוד ושימורו? מה ניתן ללמוד מכאן על טיבה של מצוות תלמוד תורה? – זו מצווה פרטית או ציבורית? מהו היחס בין חובת הלימוד של כל אחד ואחד לבין החובה שהטובים ביותר יהיו אלאה שפנויים מזמנם ללימוד תורה? אולי נשמע משיטת רב יהודה כי יש במצוות תלמוד תורה פן ציבורי לאומי שהתורה תופיע בעולם בעוצמתה ובמיטבה, וממילא אם בני חריף וממולח הוא קודם ואם הוא אינו אז אני קודם. ברוח זו הי מעשהו של האבא הוא מעשה אציל של הבנה עמוקה כי תורה איננה עניין פרטי כזה או אחר אלא יש לדאוג כי היא תופיע במיטבה, ולשם כך האבא עוזב את עמלו ומגלה את עצמו לבית המדרש.
  • "שדריה אבוה לקמיה דאביי – כי אתא חזייה דלא...." – יש להקשיב לסגנון הסיפור שמסופר רק ממבטו של האב. הבן אילם לא שואלים אותו בתחילה ["שדריה אבוה...], אף לא משוחחים איתו כשחוזר: איך הרגיש בבית המדרש? האם שמח בלימודו? וכד' אלא שוב רק מציינים את מבטו של  אב ["חזייה דלא הוה מיחדדן ....]. האמירה היחידה שכן מסופרת ואף היא חד כיוונית מן האב לבן בלבד: "א"ל אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא" – פעמיים מוזכר ה"אנא", האני של האבא, ושוב כאמור הבן שותק ומחריש, הרי אין כאן באמת דו שיח של אבא ובנו על לימוד התורה של הבן. דומני כי רוח הדברים לעיל מלמדים על רוח ביקורת שעולה מצד מספר הסיפור ומכוונת כמובן כלפי האבא! שמא נשמע מכאן את ה"הקפדה" על אותם שסבורים כי בנם הוא ממולח וחודד והרי שהוא צריך וראוי ללמוד בישיבה הנחשבת ביותר שבה נמצאים העילית של לומדי התורה, והם מחליטים לבן היכן ראוי לו ללמוד, וכשזה לא מתקיים אין באמת ניסיון להבין את פשר ה"משבר" ואו אולי את חוסר ההתאמה אלא – מפטירין לעבור אנא עדיפא מינך...
  • לאור האמור בפסקה הקודמת הרי שגם את המשך הסיפור – על המזיק שנמצא בבית המדרש ועל ה"תרגיל" שעושה אביי לרב אחא – יש ללמוד לאור ההקפדה והביקורת שעולה מדברנו לעיל. בבית המדרש יש מזיק – שד עם שבעה ראשים. מהו מזיק? מה זה אומר על בית המדרש? אולי נשמע כאן ברמז את הסיבה מדוע בנו של רב אחא לא זכה לקבל תורה במקום כזה? שמא אין האשמה בו אלא ב"מקום" – כלומר בבית המדרש. ניכר כי אביי יודע את זה. אם כן אולי אביי מבקש שרב אחא יחווה את הבעייתיתות שבבית המדרש וילמד מכך על טעותו בייחסו לבנו. אולי יש כאן ביקורת לפיה אביי מרמז לרב אחא כי מניין לו הביטחון המוחלט כי הוא רב אחא כן יזכה ללמוד ולחדד את שמועותיו בבית המדרש? ואולי יש כאן מטפורה שלמה לפיה יש סכנה ובעיה בבית מדרש שנבנה על הישגיות וחידוד – שזה עצמו המזיק של בית המדרש שמונע מקיומה של התורה ושיכללולה?
  • נוסיף ונחדד את האמור לעיל. מה מסמל התתנין? התנין הוא הנחש [ שבעה שמות נקרא נחש: פתן, אפעה, שרף, צפעוני, תנין, שפיפון (אד"נ, נוסחה ב, פרק מג)]. הנחש לפני חטאו היה הולך זקוף קומה – ביטוי של גאווה וממשלה על האחרים. התנין והנחש הם סמלים לגאווה – לגבהות הלב. כשרב אחא פוגש בתנין הוא מכניע אותו על-ידי כריעה. הכנעה, שפלות, ענווה - הפך הגאווה. אביי לפי האמור פועל מתוך רצון להרחיק את חטא הגאאוה בתלמוד תורה מבית מדרשו. הוא מבין שזה עצמו המזיק שנמצא בבית המדרש. לדרך זו הרי שרב אחא נמדד במידה כנגד מידה . גאווה – מולידה את המפגש עם התנין – שמוליד את ההכנעה והכריעה – התיקון וההמתקה לחטא הגאווה של תלמוד תורה בחידוד!
  • ברם, דומני כי אפשר לקרוא את סוף הסיפור במנגינה והטעמה אחרת. שמא אכן יודע אביי כי בבית מדרשו יש מזיק של גאווה. ביטוי מיוחד נוקטת הגמרא באומרה "דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי". זהו מזיק מיוחד במינו שאיננו אך להולך יחידי בלילה אלא הוא לזוגות במשך היום. נשמע מכאן כי המזיק הזה מפריע בעצם לבית המדרש כולו שלומדים בו זוגות זוגות - חברותות.  והנה אביי שומע כי רב אחא בר יעקב עוזב את מלאכתו ופרנסתו וביתו ומגולה למקום של תורה. והכל מתוך הבנה והכנעה גדולה של רצונותיו האישיים לקיומה ולימודה של תורה במיטבה. אביי מבין כי הענווה הזו יהיה בידה לתקן את בית המדרש כולו ולהכניע את המזיק. אמירתו של רב אחא לבית המדרש כולו – אלמלא קרה הנס סיכנתם אותי, אינה אלא המשך ביטוי לענוותו והרגשת השפלות הגדולה שלו.
  • מחשבות לסיכום: מה תפקיד הסיפור ביחס למחלוקת חכמים ור' יהודה? נראה כי אמנם רב אחא נהג על-פי פסיקת רב יהודה אלא שהסיפור דווקא מבקש להצביע על הבעייתיות שיש בפסיקה גורפת על הדרך הזו. בית שבו האבא הולך ללמוד תורה ומזניח את בנו משקף מצב בעייתי ולא פשוט. גם אם עליך לעשות זאת – עשה זאת בזהירות המתבקשת! דומה כי רוח הגאווה עומדת בסיפור לרועץ – ולפיכך המסר הוא ההבנה העמוקה כי תלמוד תורה של ושננתם – שיהיו מחודיין, תלמוד תורה של מחדדן שמעתיה אם ערכו הנשגב גם טומן סכנת גאווה בצידו. כניעה וענווה זו המתקתו! זהו תיקונו של בית המדרש – שעניינו הופעת תורה במיטבה.

 

 

[1]  לפי גירסת הרא"ש והרי"ף  צריך לגרוס - וממולא בתלמודו. לפי גירסת עין יעקב הגירסא היא - ומוצלח.

[2]  בכתב יד הגירסא היא דמתרחיש ניסא על ידיה.

[3] לעיון נוסף ולמקורות השראה ופיתוח נוספים לעניין סיפור התנין ראו בין היתר: מ' ברודצקי וד"ה וינר, ואם תרצה אמור – חברותא במדרש ובאגדה, ירושלים תשס"ח, עמ' 167-174, י' ברנדס, אגדה למעשה, ירושלים תשס"ה, עמ' 257-263; הרב י' זולדן, "תנין עם שבעה ראשים", בתוך: קידושי תורה – חוברת לרמי"ם בהוצאת מרכז ישיבות בני"ע, עמ'  147- 155 [הועלה גם לאתר גמראנט]; ש' שטח, רב אחא בר יעקב ובנו – גאווה ולימוד תורה על רקע יחסים בין אב לבנו,

 

[1א] ראו בין היתר: י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, עמ' 495-499; מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 84-86; י' ברנדס, אגדה למעשה, עמ' 11-15.

 

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים