תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תלמוד > פסחים ק"ו ע"א: קדושה וקידוש

פסחים ק"ו ע"א: קדושה וקידוש

שמואל גולדברג
הדפסה
מקצוע: תלמוד
נושא: קדושה וקידוש

המערך להלן מכוון לעסוק במשמעות המילה 'קידוש' ולהעמיק במהות פועלת ההקדשה? האם יש כאן גם צורך של המקדש לקדש כדי שהדבר יהיה קדוש או שמא קדושתו לא תלויה במקדשים?

   

 קדושה וקידוש -  מסכת פסחים דף ק"ו עמוד א.

 

רקע:

 סוגייתנו ממוקמת במסכת פסחים בפרקה העשירי.  היא ממשיכה את רצף הסוגיות העוסקות בכוס של ברכה –ייו. הגמרא מביאה ברייתא העוסקת במקור החיוב למצוות קידוש בשבת בכלל, ובמצוות הקידוש על יין בפרט. הסוגיה דנה במקורו של קידוש היום ושל קידוש הלילה וביחסים בין שני אלו.

כמקור – ניתן לעיין בגמרא וברשב"ם והתוס' ואף בדברי הרמב"ם, המבהיר שקידוש הלילה הוא 'קידוש' בעוד קידוש היום הוא רק 'מצוה לברך על היין'. (מחוברת המקורות לבגרות), וכמובן לחזור אל פסוקי התורה – בהם מופיע הציווי 'לקדשו'.

ניתן לעסוק בו כפתיחה לסוגיה זו, אך במערך המוצע כאן נקטנו באפשרות לראות בו צעד מסכם לסוגיה.

 

שאלות לעיון:

·         מהי משמעות המילה "קידוש"- האם בלשון 'קודש' כלומר הכי נשגב ורוחני, או שמא בלשון חול- קידוש, מופרד, משהו אחר.

·         מדוע יין הוא המשויך אל הקודש? וכי יין קדושה יש בו?או שמא רק היותו המשקה החשוב ביותר יוצר את החיבור עם ה"קדוש"?

·         מהו קודש? מהי קדושה?

·         כיצד יעלה על הדעת שעיקר הקידוש הוא בלילה? וכי יש זמן ביום קדוש המקודש יותר משאר היום?

·         כיצד תוכלו לשלב את הגדרותיכם לשאלה שלעיל בתוך סוגיית הגמרא?

 

 

רשב"ם מסכת פסחים דף קו עמוד א

לקדשו. משמע בשעה שמתקדש היום:

אין לי אלא ביום. ולקמן פריך אדרבה עיקר קידושא בליליא הוא קדושתו:

הגהות הב"ח: דכניסתו היא קדושתו.

 

תוספות מסכת פסחים דף קו עמוד א

זוכרהו על היין - דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע יד) נזכירה דודיך מיין (שיר א) והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפלה כדאמר בשבת (ד' קיט:) ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו ומה שרגילין לומר ויכולו אחר התפלה בקול רם היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת.

ונראה דקידוש על היין אסמכתא היא והא דאמר במי שמתו (ברכות ד' כ:) נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה היינו דוקא קידוש היום אבל על היין לא הויא אלא מדרבנן כדמשמע בריש נזיר (ד' ג:) דקאמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למיסר אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר איצטריך קרא דנזירות חל עליו אף על פי שמושבע ועומד הוא ועוד מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן.

 

מיקוד החידוש הלמדני:

השבת היא קדושה במובן הרוחני. גם היין (תוספות, רמב"ן על התורה, ראו בהרחבות) קדוש כשהוא משויך לשבת.

כשהשבת נכנסת - הלילה הוא הזמן המתקדש-המתבדל, הנפרד משאר ימי השבוע- ראשון (רמב"ן על התורה, הגהות הב"ח על הרשב"ם), הוא למעשה יוצר את הקודש במובנו הרוחני ולכן הוא המתאים ביותר שאנחנו המקדשים נספר בדברים ובזכרון את סיפורה של השבת שמעידה על בוראה ועל מקדשיה- ישראל.

למעשה, ניתן לראות שהשבת קדושה בשני מובנים.

הראשון הוא קדושה עצמית ללא קשר לקידוש של ישראל.

השני הוא חובת ה"קידוש' ע"מ שאנחנו נרגיש את קדושתה של השבת. ודבר זה אנו בעולמנו יכולים להרגיש רק ע"י הבדלה וייחוד- סיפור וזכרון שהם למעשה המובן ה'חולי' של המילה קידוש.

 

הצעה למהלך הפנמתי של הסוגיה

א.      התלמידים יישבו במעגל ויעלו כעת את הגדרותיהם למושג קדושה, כל זאת לאחר לימוד הסוגיה ופגישה בהגדרות הראשונים וטעמיהם.

התלמידים ישוו בינם לבין עצמם את הגדרותיהם הראשונות ואת הגדרותיהם כעת ויכתבו בכמה שורות בצורה סיפורית-שירית או כל צורה אחרת מה קרה להם במהלך הסוגייה ששינה או לא שינה את הגדרותיהם.

מטרת משימה זו היא כמובן פעולת ההפנמה של דעות וסברות בסוגייה ובעיקר משוב עצמי ומעקב אחרי ההתפתחות בסוגייה כפי שהתלמיד חווה את זה.

דבר זה נותן לתלמיד כלים איך ללמוד סוגיות באופן פנימי ומשפיע על חשיבתו והרגשותיו ולא כלימוד של טקסט חיצוני. הוא הרגיש שקרה לו משהו- וזהו הדבר החשוב ביותר.

 

ב.      התלמידים יידרשו למשימת 'קידוש'. נבקש מהם לחזור הביתה להקצות איזשהו מאכל שנמצא במקרר. הם ישאירו אותו במקרר אך במקום מופרש שלא היה מקומו הראשוני. הם יצטרכו לדאוג לאותו מאכל ולעקוב אחריו אם הוא עדיין במקומו במשך כמה ימים (עד השיעור הבא. זו תהיה משימתם. לבני הבית הם לא יספרו שום דבר.

כשיחזרו לכיתה יצטרכו לספר- או בכתב או בע"פ- תלוי בכיתה, מה עלה בגורל המאכל שבחרו.

הם יצטרכו לתת דעתם על שתי נקודות.

1.      מה אני הרגשתי ביחס למאכל? כיצד הרגשתי כשפתחתי את דלת המקרר כל פעם? ומה היתה תגובתי למראה שהמאכל איננו שם או שהוא עדיין שם.

2.      כיצד בני הבית הגיבו כשהם ראו את המאכל במקומו השונה? האם זה גרם להם לא לגעת בו או שמא לו השפיע.

מטרת פעולה זו היא לראות בשני היבטים (הילד והמשפחה) מהי ההשלכה הנפשית עלינו כשאנו מייחדים משהו? האם גם במצב 'משחק' כזה, שבו אנו יודעים שאין באמת חשיבות לדבר אנו עדיין חשים אליו רגש אחר או שצריך שנד שהדבר מקודש גם בלעדינו כדי שנוכל אנחנו להתייחס אליו כמקודש (חול) ומתוך כך גם מקודש (קודש).

כמובן שישנו פער בין 'הבדלת חפץ' לבין 'הקדשה'. האם אפשר בכלל להקדיש משהו על דעת עצמנו? נוכל להיעזר בסיפור חסידי:

 

רגש השבת

רבי אלימלך ורבי זוסיא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מִבּוֹאה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה. כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך אל רבי זוסיא: "אחא, אֵימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגָשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית". "אחא", אמר זוסיא, "גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו". "מה נעשה?", שאל אלימלך. "עלינו", אמר זוסיא, "על כל אחד משנינו, לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת; ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה". כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את ה"שטריימל" וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בלבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות. כשנפגשו שוב שאל רבי אלימלך: "הה, אחא, מה נעשה?" "הבה נלך למזריטש", אמר רבי זוסיא. הלכו למזריטש וסיפרו לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד:  "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את ה'שטריימל', הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ו'שטריימל' יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל".

(מתוך "אור הגנוז" בעריכת מרטין בובר)

 

הרחבות:

 

בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף קו עמוד א

מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים שנ' זכור את יום השבת לקדשו ועיקר הקידוש בכניסתו בלילה ומדברי סופרים לזכרו על היין רמז לדבר וזכרו כיין לבנון וכן מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן והוא הנקרא קדושא רבה:

  1. דרך כנוי
  2. או שמא על שם שכל הברכות מתעטרות בו.

ואע"פ שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן מ"מ הואיל ועל ידי תקנה הוא בא ברכת חובה היא ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מהקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין וגדולי המחברים כתבו שאף זה אסור לטעום ביום השבת קודם שיקדש קידוש זה ואין הדברים נראין הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים מגיהים עליהם ומביאים ראיה שהרי אף ביום יכול לקדש על הפת ומברך המוציא ואוכל וכן כתבו גדולי המחברים שאף קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה וכן שהוא צריך בכל סעודה שביום:

 

 

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף קו עמוד א

זכרהו על היין. כתבו בתוספות משמע הכא דקידוש על היין דבר תורה, וכן משמע בפרק מי שמתו (ברכות כ' ב') דקאמר נשים חייבות בקידוש היום כו', וכן פרש"י ז"ל בריש נזיר דאמרינן (ד' א') מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות כו', ובתוספות הקשו על פירושו, ופירש ר"ת ז"ל דנהי דקידוש דאורייתא, על היין לאו דאורייתא, והא דקאמר הכא זכרהו על היין אסמכתא בעלמא הוא, ובההיא דנזיר [פירשו] פי' אחר, כל זה מיסוד הרא"ש ז"ל.

ביום מאי מברך אמר רב יוסף בורא פרי הגפן. פירש רשב"ם ז"ל אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתיה מיניה משום כבוד שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול שהוא ענין שיר והכי מפורש בשאילתות דרב אחא משבחא, וכתב הר"י קרהקושא ז"ל ונראה שהוא כברכת הנהנין דעלמא שאם יצא אינו מוציא, וכתב ר"ת דלהכי קרי ליה קידושא רבה דאכל קידושא קאמרי ליה, ע"כ.

חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי. הקשו בתוספות והא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז א') אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ותירצו דהוה פושט ידו לכוס אבל עדיין לא שתה ממנה, [ויש] שתירצו דהיינו דווקא המוציא שצריך המברך לטעום כדאמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה כ"ט ב') לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא א"כ אוכל עמהם אבל גבי קידוש שאין חובה [רק] שיטעום אחד יכול אחר לטעום בפניו, ומיהו בירושלמי משמע דאין חילוק דגרסינן התם (ברכות פ"ו ה"א) אמר ר' אבא בשם רבינו אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ר' יהודה בן לקיש אומר שותה אע"פ שלא שתה הוא, ולא פליגי מה דאמר ר' אבא כשהיו כולן זקוקין לככר אחד ומה דאמר ר' יהודה בן לקיש כשיש לכל אחד ואחד כוסו בידו.

 

רמב"ן שמות פרק כ

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב ב) שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבא (פסחים קו א) שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה.

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין וקדשתם את שנת החמשים שנה (ויקרא כה י), שהוא טעון קדוש ב"ד לומר ביובל מקודש מקודש, אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (כאן) לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד), וזהו קדוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ ב) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קדוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קדוש החדש, וקדוש היובל, אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל:

ובגמרא פסחים (קו א) אמרו זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת. וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו', והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת "לקדשו", אבל זכור את יום השבת מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו. ודע זה:

 

 

 

                          

 

חדש באתר

חוף הסליחה
כיצד יש, בימים אלו, לעגן בבטחה את אונית הסליחה? לפניכם פעילות המדגימה כיצד יש לבקש סליחה אמיתית הנכנסת אל הלב.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים