תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > ספרות > "שתיקות" / איתמר יעוז-קסט

"שתיקות" / איתמר יעוז-קסט

איילת בן זקן, צוות לב לדעת
הדפסה
מקצוע: ספרות
נושא: שירה מודרנית

שירי שואה רבים עוסקים בהתמודדות של הניצול עם זכר השואה. ידוע שניצולים רבים בחרו בשתיקה ובהדחקה כדרך התמודדות. שיר זה מציג את כאב הניצול והבחירה בשתיקה כדרך חיים וגם את הכאב של המביט מן הצד וחוסר היכולת שלו לחזור אל השגרה הרגילה והניטראלית.

הקדמה:

לא כל תלמידנו מכירים את העובדה שקועקעו מספרים על ידי אנשים במחנות ההשמדה. עובדה זו משמשת בסיס חשוב להבנת השיר. להכרות עם הנושא, ניתן להשתמש בתמונות ופרטי מידע שונים העוסקים בנושא או להרחיב על כך בע"פ בלבד (מקורות להרחבה מצויים בנספחים).

ניתן להציג את התמונות או קטעי מקורות שונים בפני התלמידים ולדון במשמעותן.

 

  1. נציג את כותרת השיר "שתיקות".
  2. מהן האסוציאציות מהכותרת? במה יעסוק השיר?

הכותרת מציגה דפוס התנהגות כתגובה לאירוע כלשהו – הכותרת מופיעה בלשון רבים דבר המצביע על דפוס חוזר או על שתיקה של אנשים רבים.

נשאל:

  • מתי אנשים שותקים? מה גורם לאנשים לשתוק?
  • האם יש זמנים בהם אנו בוחרים בשתיקה? מתי? למה?
  • מהו הכוח של שתיקה? האם ניתן לומר מתי שתיקה היא חיובית ומתי לא?!

לסיכום הפתיחה – נעשה סבב מליאה מהיר ובו כל תלמיד יציין מילה אחת העולה בראשו כשהוא שומע את המילה שתיקה:

הסבב יצור דינאמיות ויסכם בקצרה את הנאמר.

 

נציג בפני תלמידים את המשפט הבא ונדון במשמעותו.

"צער קל מדרבן את הלשון,

אך הצער הגדול אילם".

(סנקה – פילוסוף ומחזאי רומאי).

(הסבר: כולנו מכירים אנשים שבשעת צערם הם מרבים לדבר ולשתף על הקושי והמצוקה שלהם. אבל יש פעמים שהתגובה היא שתיקה. השתיקה היא דפוס מקובל כתגובה על אירועים קשים במיוחד. לפעמים מרוב שהאירוע כל כך נורא אין אפשרות להביע את הכאב והצער, אין מילים שיתארו את היקף הכאב).

 

נציג בפני התלמידים את השיר:

 

שתיקות / איתמר יעוז קסט (נכתב ב1980)

לבת דודי אליזבט ז"ל

כְּבָר הִתְפוֹררוּ הַסְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ

כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע שֶׁעַל זְרוֹעוֹת הַמָּלָּחִים;

שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵש שָׁנָה גָזְרָה אֵלֶם

עַל סִפּוּר הַסְפָרוֹת שֶׁעַל זְרוֹעָהּ, הַמָתְחִיל ב-A

לְמַעַן תּוּכַל לִחְיוֹת אֶת הָכָּאן-וְהָעַכְשָו

בְּצֵל הַיָם, הַבַּית וְהַיְלָדִים,

וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פָּעָם

הָיָה זֶה רָק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;

וְכָעֵת חָמֵש סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי

לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַת לוּח הָכֶּפֶל.

 

ניתן להבחין כי השיר בנוי כשיר מודרני ללא חלוקה לבתים.

נבקש מהתלמידים לזהות שלושה חלקים בשיר, לחלק אותו בחלוקה פנימית ולתת שם לכל חלק.

חלק א': שורות 1-2 הספרות על זרועה של האשה.

חלק ב': שורות 3-8 האשה ושתיקתה.

חלק ג': שורות 9-10 עמדת הדובר.

 

לימוד מעמיק של השיר:

חלק א':

- המשורר פותח בשירו:

כְּבָר הִתְפוֹררוּ הַסְפָרוֹת עַל זְרוֹעָהּ

כְּמוֹ כְּתוֹבוֹת-הַקַעֲקַע שֶׁעַל זְרוֹעוֹת הַמָּלָּחִים;

 

השוואה בין שני סוגי הקעקועים - האם הם זהים?

נציג בפני התלמידים את שתי תמונות וננסה למצוא נקודות דמיון ושוני:

תמונה א': מלח בים. על ידו מקועקע עוגן.

תמונה ב': יד של אשה ניצולת שואה. על ידה מקועקע המספר האושויצי.

  • מה הדמיון ומה השוני?

נקודות הדמיון: בשתי התמונות מוצג אדם עם קעקוע על ידו. קעקוע הוא סימן או סמל לדבר שלא נמחה והוא טבוע בעורו של האדם לנצח.

נקודות השוני: כל אחד מהקעקועים מסמל דבר מנוגד. הקעקוע על המלח (עוגן) מסמל שיחרור, חופש, נהנתנות, הרפתקנות, עוצמה, ביטחון ואילו הקעקוע על ידה של האשה מסמל כפיה, שיעבוד, אובדן זהות ואישיות, השפלה ודיכוי.

המסקנה: שני הקעקועים המוזכרים בשיר מנוגדים זה לזה.

נשאל:  מדוע אם כן משווה אותם המשורר ע"י העמדתם זה ליד זה ומשתמש במילה "כמו"?

במבט ראשון יש ביניהם דמיון, אך במבט מעמיק יש ביניהם שוני רב, העמדתם זה לצד זה מבטאת זעזוע ויוצרת אירוניה.

(אירוניה: אירוניה נוצרת כאשר נוצר פער בין הרובד הגלוי לסמוי. זהו נשק חזק ביותר בידיו של הכותב להביע את דעתו האמתית על הדברים. הקורא שיתמקד ברובד הגלוי ויחמיץ את הפנימי יפסיד את המשמעות האמתית של הדברים).

 

חלק ב':

במרכז החלק הזה ניצבת האשה. הדובר בשיר מתאר אשה ניצולת שואה.

בחלק זה ישנם שני מעגלים- שתיקה מול דיבור.

נבקש מהתלמידים לסמן את דפוסי ההתנהגות שלה ואת מניעיה. התנהגות (בצהוב) ותכלית (כחול).

 

"שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵש שָׁנָה גָזְרָה אֵלֶם

עַל סִפּוּר הַסְפָרוֹת שֶׁעַל זְרוֹעָהּ, הַמָתְחִיל ב-A

לְמַעַן תּוּכַל לִחְיוֹת אֶת הָכָּאן-וְהָעַכְשָו

בְּצֵל הַיָם, הַבַּית וְהַיְלָדִים,

וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פָּעָם

הָיָה זֶה רָק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;"

 

האשה בוחרת לשתוק. היא מכריחה את עצמה לשתוק: "גזרה אלם" ורק מדי פעם (ללא שליטה)  נפלט לה סיפור או מידע כלשהו על עברה. היא כאילו מסגירה את עצמה בכך שהיא פותחת מדי פעם ומספרת.

נשאל – מהו האצמעי האמנותי הקיים במילים:

"וְאִם הִסְגִירָה עַצְמָה מִדֵי פָּעָם

הָיָה זֶה רָק כְּעֵין הֶסֵּט מִקְרִי שֶׁל הַשָרווּל;"?

יש כאן דימוי. פתיחת הפה "המקרית", היא כמו שרוול המוסט בלי כוונה והמספר מתגלה. הדימוי כאן הוא משמעותי כיון שהוא מתחבר בדיוק לעניין ההשתקה של המספר ושל מה שהוא מסמל.

תכלית (מטרת) השתיקה שלה: כדי להצליח לבנות כאן בארץ חיים חדשים, נטולי סיוטים ודאגות.

 

  • נפנה את התלמידים להבחין בזמנים המוצגים בשיר: השיר נכתב ב1980 וכתוב שהיא בוחרת לשתוק במשך 35 שנים. כלומר משנת סיום המלחמה ב- 1945 ועד למותה ב1980 היא שותקת.
  • מדוע היא שותקת? נבקש מהתלמידים לחפש תשובה לכך מתוך הטקסט: יש מניע מפורש בשיר לשתיקתה. היא רוצה לפתוח דף חדש. המניע הוא לא "בגלל" אלא "בשביל"...
  • מהיכן אנו מכירים את הביטוי "למען"? מהי הקונוטציה למילה זו?

"למען ירבו ימיכם ימי בניכם על פני האדמה" (דברים יא, כא)

"למען יאריכון ימיך" (דברים ה, ג).

הפסוקים מבטאים משפטי תכלית. פעולה מסוימת כדי שיהיו חיים ארוכים טובים.

  • מה התרומה של המילה "למען" לשיר? - דמות האשה מוצגת בשיר כאשה שמבקשת פשוט לחיות את ההווה. "למען" מעוררת ציפיה לתכלית נשגבה, אך יש כאן הנמכה של הביטוי "למען". אצלה קיים רצון פשוט לחיות...

 

אם נסכם את החלק הזה נוכל להציג שני צדדים שונים באשה עליה נכתב השיר.

מצד אחד - סיפור העבר:

סיפור הספרות (מתחיל בA. רומז לסימון שנוסף על הקעקוע. סימן את המחנה אושויץ A ). סיפור הספרות קשור אל העבר, אל הימים הקשים, השואה.

מצד שני - החיים כאן בארץ והרצון  להקים חיים חדשים.

 

  • מהי לדעתכם איכות חיה של אותה אשה?

יש חזרה על השתיקה שלה. מודגש הצורך שלה להשתיק את עצמה. חייה מלווים במתח המתמיד של הקונפליקט בין הצורך לפרוק לבין הצורך לשתוק.

  • האם זהו דפוס התנהגות שהיה מקובל בקרב ניצולי השואה?

 

עבודה בקבוצות: לצורך התשובה נפנה את התלמידים לחפש חומרים ועדויות על שתיקת ניצולי השואה.

התלמידים יתחלקו לקבוצות ויתבקשו להציג חומר ספרותי או מחקרי קצר שיבטא את הבחירה בשתיקה לאחר השואה.

מקורות לדוגמא:

  1. תקומה פרק 6 - שתיקת הניצולים ומשפט אייכמן (מדקה 11.00)
  2. באתר "יד ושם" ישנן עדויות רבות בנושא למשל: עדותם של מנחם ואמי לוש.
  3. מאמרו של אפלפלד "על הרגשה אחת מנחה ונמשכת".
  4. קריאת קטעים מ"מומיק" מאת דויד גרוסמן (מתוך הספר "עיין ערך אהבה")', ועוד.

ניתן לבנות דף משימה מובנה לכל הקבוצות:

1.מהו שם המקור שבחרתם?

2.תארו את תוכן המקור במס' משפטים קצרים:

3.מהי המסקנה שעלתה מהקטע?

 

במליאה יתקיים אסיף של הידע והמסקנות שהצטברו.

 

לכאורה השיר היה יכול להסתיים כאן. זהו שיר שואה המתאר את האשה שקועקעו מספרים על ידה ועל התמודדותה עם זכר השואה.

אך ישנו חלק נוסף. מה תפקידו? במה הוא תורם לשיר?

 

חלק ג':

וְכָעֵת חָמֵש סְפָרוֹת נְטוּשׁוֹת מְסָרְבוֹת בְּמוֹחִי

לָשוּב אֶל שְׁתִּיקַת לוּח הָכֶּפֶל.

 

  • מהו הזמן ומיהו הדובר כאן? - עד כה השיר דיבר בלשון עבר והתמקד באשה. בחלק זה האישה איננה. היא נפטרה (רמז לכך מופיע בכותרת ובתחילת השיר "כבר התפוררו הספרות...") ובמוקד ניצב הדובר. הוא מביע את עמדתו לגבי המספרים.
  • מהי עמדתו? - יש חמש ספרות. מבחינתו אותן חמש ספרות שקועקעו על ידה שאינן יכולות לחזור ללוח הכפל.

המשורר איתמר יעוז קסט סיפר:

"פטירתה (של בת הדוד אליזבט) ציערה אותי מאוד. ליוויתי אותה בדרכה האחרונה, ותוך כדי הלוויה, חלפה בי המחשבה: מה יעלה בגורל המספרים המקועקעים על זרועה של בת דודי לאחר קבורתה?"

  • במה תורם מידע זה לשיר? - הוא מבטא את חוסר היכולת לחזור לשגרה הרגילה לאחר השואה.
  • מה מסמל לוח הכפל? להיכן הוא שייך? - עולם הכפל מסמל עולם של חשבון, של מספרים ניטראליים, זהו מקומם הטבעי של ספרות ומספרים. המספרים בלוח הכפל הם דוממים כיון שהם חסרי משמעות.
  • ומה קורה בשירנו? - המספרים יצאו ממקומם הטבעי ונחרטו על ידי אנשים. ולכן כעת לאחר מותה אין אפשרות להשיבם למקומם הטבעי. וכעת הם נטושים.
  • מדוע הוסיף המשורר את החלק הזה? במה הוא מוסיף לשיר? - החלק האחרון מוסיף עוד נדבך על זיכרונות השואה והצורך בהשתקתן. זה כואב לא רק למי שהיה שם, אלא גם לסביבה. אמנם אותה האישה שתקה, אך בשתיקתה היא העבירה את הזיכרון, מאורעות העבר, עברו לא בדיבור אלא בשתיקה.

 

נפתח דיון בכיתה:

  • איך אנחנו שמענו על השואה?
  • מה תפקידנו היום כ'נושאי הזיכרון' של השואה? אם בכלל..?!
  • כיצד ניתן לזכור?

 

פרוייקטים כיתתיים:

אפשרות ראשונה: ניתן לקיים בכיתה תחרות כרזות כיתתית (אפשרי גם ברמה בית ספרית) בדומה לתחרות השנתית "מעצבים זיכרון" של "יד ושם".

אפשרות שניה: העלאת המודעות למצבם של הניצולים. פרסום בית ספרי - הזמנת עדים (מומלץ במיוחד מבני משפחתם של התלמידים).

אפשרות שלישית:  "זיכרון בסלון". פרויקט מרגש. ביום השואה מארחים בביתנו ניצולי שואה שבין היתר יספרו את סיפורם.

 


הרחבות:

 

1. סרטון - זיכרון צרוב. כתבה על בני דור שני ושלישי המקעקעים את המספר על ידם.

2. כתבה: נחשפו מספר חותמות ששימשו לקיעקוע אסירים באושוויץ .

3. עיון בשיר "שתיקות" -  מאמרה של לאה קפלן.

2. דו"ח הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל  - 2015.

3. השוואה ליצירות ספרותיות נוספות העוסקות בנושא זכר השואה:  "טויטת הסכם לשילומים" / דן פגיס, "טרקטורים" / רוני סומק, "לשכוח" / אריה פלגי, "שהר הזיכרון יזכור במקומי" / יהודה עמיחי.

3. דברים שכתב אהרון אפלפלד ז"ל על השתיקה והצורך להקים חיים חדשים:

" ... מי שבא ארצה בעליית הנוער ב- 1946 והוא בן ארבע-עשרה, לא שיער בלבו איזו צעירות נפלאה מחכה לו כאן. לא רק האנשים צעירים היו. גם השדות והפרדסים. הכל נשם פריחה וירק. מי שבא וראה מקרוב את גן העדן הזה, רצון אחד פעם בו: להיות חלק מזה, להדחיק ולהגלות את כל האימות שהביא עמו, להשתנות ולהיקרא אריק. ואכן, השנים הראשונות היו שנים של הדחקה, העלמה ובניית אישיות שלא יהיה בה זכר למה שעבר עליך ומה שהיית. היו בקרבנו צעירים שעלה בידם להשתנות לחלוטין. הם השתזפו, גבהו ורחבו והצמיחו שיער סמיך, כאותם בני קיבוצים שהלכו בשדות, זקופים ושקטים. לא כולם הצליחו. אצל רובנו היו שנות אירופה חתומות בפנים, והן נתנו אותות בקומה ובתנוחה. מרחוק ראיתי: הנער זה, וכשקרבת אליו הייתה מייד הבעת פניו מסגירה אותו: הוא משם, והדבר ניכר לא רק במבטאו. השנים בצבא היו תקופה של התחזקות הגוף. אחדים מאתנו הצליחו לא רק למלא את חובתם, אלא אפילו להצטיין ולהיות מפקדים. הביזוי וההשפלה של שנים מצאו כאן איזה תיקון מועט. אלו היו שנים של עשייה נכונה ושכחה. הנפש ידעה כי פעם היה לה בית, הורים, חצר ורחוב, אבל מכאן נדמה היה ששום דבר לא היה, ואם היה הוא נפוג ונעלם. הסביב היה כל כך מלא חיים ועשייה, שכל דבר מחוץ לעשייה הזאת נראה קלוש ועלוב. אלה היו שנות שכחה נפלאות. מי ששרד ובא לכאן הביא עמו הרבה אלם. האלם הוא לעתים סוג של הסכמה שיש עניינים שעליהם לא מדברים, יש פצעים שבהם לא נוגעים. אין העלמה או התעלמות אלא תחושה שהדיבור, יהיה חרישי ככל שיהיה, יפגום, בסופו של דבר, בסוד ובמהות. הניצול, לרוב אחד ממשפחה ולעתים אחד מעיר, לא ידע, לאמיתו של דבר, מה עבר עליו. ארך לעתים שנים לנחש ולעכל מה שעבר עליו, וכשהקיץ מן ההלם מיד הקיפוהו תחושות קשות: עלבון, בושה ורגשי אשמה".                        

(אהרון אפלפלד – חשבון ביניים).

4. מומלץ להביא קטעים מתוך הספר "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל.

מומלץ לשלב את הקטע הבא, בו הוא מספר על קיעקוע המספר על זרועו. "הודיעו להם שמכאן ואילך המספר שלהם – הוא שמם" (עמ' 15) -

" לכל טראנספורט נקבע מניין מסוים של אסירים. מי ומי- לכך, בעצם, לא היתה כל חשיבות, שכן כל אחד ואחד מן האסירים לא היה אלא מספר. בשעה שהביאום אל המחנה (לפחותף כל היה הנוהג באושוויץ), לקחו מהם את כל תעודותיהם יחד עם שאר מיטלטליהם. לכל אסיר היתה איפוא אפשרות ליטול לו שם או מקצוע בדוי. ואמנם רבים עשו כן מטעמים שונים. השלטונות לא היו מעוניינים אלא במספריהם של האסירים. מספרים אלה קועקעו לעיתים קרובות בעורם, וכן צריך היה לתפור אותם אל מקום מסוים במכנסיים, במקטורן או במעיל. כל זקיף, שרצה להתאונן על אסיר, לא היה לו אלא להביט במספרו (כמה התייראנו מפני מבטים אלה) מעולם לא שאל לשמו ".

חדש באתר

החברה הישראלית
אסופת סרטונים על החברה הישראלית

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים