תיכון
יסודי
גני ילדים
חומרי הוראה > תיכון > תושב"ע > הלל הזקן, חלק ד' - היחס לזולת (ב)

הלל הזקן, חלק ד' - היחס לזולת (ב)

רבקה ליבוביץ', צוות לב לדעת
הדפסה
מקצוע: תושב"ע
נושא: יחידת אגדה

בהמשך לשיעור הקודם שעסק ביחס לזולת, נלמד שלושה מקרים המתארים גרים שהגיעו לשמאי ולהלל על מנת להתגייר. נעמיק בגישה הייחודית מלאת הענווה של הלל כלפי הגרים ובתפיסת העולם שמתבטאת ביחסו לכל אחד מהם. נשים לב להבדלי הגישות בין הלל ושמאי, ודרכם נגלה מה כוחה של מחלוקת שהיא לשם שמים.

נציג מקרה בו תלמיד שנעדר הרבה במהלך השנה מסיבות של קשיים לימודיים, כשמגיע זמנו של הטיול השנתי התלמיד רוצה מאוד להצטרף לטיול השנתי. כשהמורה שואל אם לאחר הטיול יחזור לתלם, עונה התלמיד שקשה לו.

דיון קצר: אם הייתם המורה, הייתם מצרפים את התלמיד? הסבירו את עמדתכם.

[המטרה היא לעורר את הקונפליקט בין זיהוי הרצון של התלמיד להיות חלק ואולי דרך זה להחזיר אותו ולקרב אותו, ובין זיהוי הבעייתיות שברצון להנות מהטיול ללא מאמץ להיות חלק מהשגרה. שני צידי הקונפליקט משתקפים באופן דומה בגישות של הלל ושמאי למתגיירים].

 

מחלקים את הכיתה לשלוש קבוצות. כל קבוצה מקבלת מעשה אחד מבין השלושה הבאים:

(מהמעשה האחרון משמיטים את הסיום בו מתוארת פגישתם של שלושת המתגיירים).

על חברי הקבוצה לעיין במעשה, לדון בשאלות הבאות ולהציג את מסקנותיהם ומחשבותיהם בפני הכיתה. עליהם להשתמש במאמר של הרב יהושע שפירא כדי להרחיב ולהעמיק את תשובותיהם.

  1. הסבר את משמעות בקשתו של הגר.
  2. כיצד מגיב שמאי וכיצד הלל? מה לדעתכם, העמדה החינוכית-רוחנית המשפיעה על תגובתו של כל אחד מהם.
  3. מה אתם חושבים שמייחד את ענוותנותו של הלל בסיפור זה?

מעשה ראשון:

תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

אמר לו: שבכתב - אני מאמינך, ושבעל פה - איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה.

בא לפני הלל – גיירו. ביום הראשון אמר לו: א"ב ג"ד, למחר הפך לו.

אמר ליה: והרי אתמול לא אמרת לי כך? אמר לו: לא עלי אתה סומך? אף בתושבע"פ סמוך עלי!

 

מעשה שני:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל- גיירו.

אמר לו: מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה - זו היא כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, לך למד.

 

מעשה שלישי:

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר [=מלמד] שהיה אומר: "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שמות כח, ד). אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול.

אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גיירו.

אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות.

הלך וקרא, כיון שהגיע: "והזר הקרב יומת" (במדבר ג, לח) אמר לו: מקרא זה על מי נאמר?

אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב), כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!

בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"!

בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה. 

 

הרב יהושע שפירא, בקרבך קדוש - חומש שמות, פרשת תצוה, עמ' שח-שיח [בדילוגים]:

שלושה גרים באו לפני גדולי הדור ההוא, וכל אחד מביא עמו מטען מעורב- טוב ורע, אמת ושקר, רצון כנה להתקדש ורצון זר הנטפל אליו ורוכב על גביו עד שקשה לדעת איזה מהם קדם ואיזה מהם מכריע. ...שמאי לא יכול היה לשאת את חוצפתם של מועמדי הגיור שבאו ללשכתו. לא להידבק בתורת ישראל באו שלושת אלו, אלא להשמיע תורות משל עצמם. זה רוצה ללמוד רק חלק, זה רוצה את הכל על רגל אחת, וזה מתחשק לו להיות כהן גדול דוקא. ...הרבה אמת יש בדחיה, ובודאי צריך להרגיש את האמת הזו ולהשיבה אל הלב. אבל יש גם דרך אחרת, דרכו של הלל שהלכה כמותו בכל מקום.

שמאי אומר:

הגר הראשון - חפץ בתורה, ומדבריו ניכר שכבר חקר אודותיה. ידוע לו שיש כמה תורות, כמה צדדים, וידוע לו שלא כולם מתיישבים על ליבו. תורה שבכתב גילוי אלוקות משמי שמים, בקול שופר בברקים בענן כבד ובאש מתלקחת - תן לי. תורה שבעל פה שיורדת לברר ברבבות סעיפים את המציאות הארצית, הסבוכה, המעורבת, המסופקת, תורה ששנתונה לשיקול שעתם של רבנים וחכמים שכולם בני תמותה, בשר ודם – חסוך ממני.

הגר השני - אינו מחזיק עצמו מבין בתורה, אך מצבו קשה ובוסרי יותר. הוא מתנה מראש כמה זמן בדעתו להקציב לטובת התהליך שיכניס אותו תחת כנפי השכינה. שתי תורות על רגל אחת. מהר בבקשה. איזו רכושנות, איזו גאווה מאוסה. והלא תנאי ראשון להשגת חכמה היא הפתיחות, ההקשבה המתונה, הענווה המכירה בגודלו ושיגובו של המבוקש.

הגר השלישי - נראה כגס ומגושם ביותר מבין השלושה. לא תורה, ולא חכמה. בסך הכל נתאווה לבגדים יפים. ניחא אם היה רצונו להיות כהן גדול בשל מעלתו המרוממת, אבל אפילו את המושג הנעלה והמקודש הזה הוא שם לקלס.

כמה יש להזדהות עם שמאי, שסגר את הדלת בפני שלושת הגרים העקשנים והמוזרים הללו. אך הלל יורד עם גרים ששאלו שלא כהוגן למקומם, ומחבל תחבולות שונות ומשונות כדי לישר דרכם ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

הלל אומר:

הגר הראשון – חפץ בתורה שבכתב אולם אינו מוכן לשמוע דבר אודות התורה שבעל פה. בתחבולה פקחית ביותר הוא נכנס למקומו של הגר ומתהלך עמו על פי דרכו, כביכול, עד שלבסוף עולה בידו להעמידו על טעותו, ובעצמו הוא מבין את קדושתה של התורה שבעל פה וערכה, שכל השגב האלוקי של התורה שבכתב אינו יכול להילמד אלא על ידה, מתוך אמון בסמכותו של מי שצורה לך את צורת האותיות.

הגר השני- אצה לו הדרך, הוא דורש לתפוס הכל ברגע אחד. הגר הזה ביסוד דבריו פשוט צודק. הלל נותן לו את מבוקשו ומורה לו את התורה על רגל אחת: "דעלך סני לחברא לא תעביד". משפט אחד ממצוות שבין אדם לחברו דווקא, ובארמית דווקא, כולל בתוכו שתי תורות על פירושי פירושיהן. בעתיד ידרוש ר' עקיבא: " 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח- זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט, ד),  מהותה של תורה הוא גילוי אלוקות, ואין לך אדם שיודע לגלות אלוקות כזה היודע למצוא את הטוב ביהודי אחר.

הגר השלישי – רוצה כבוד. מבין השלושה הוא מגיע מן הדיוטא הנמוכה ביותר. מעבר לכותלי בית המדרש שמע קול הברה שמשיחים בעניני חושן ואפוד ומיד נתאווה להם. ודוק, לא רק לפאר החיצוני של הבגדים נתאווה, שהרי לא בקש לראות כהן גדול, אלא להיות כהן גדול.

כשהלל שומע את דבריו, הוא מאמץ אותו לליבו. ככל שעמוקים ונמוכים יותר דברי הגר, כך עמוקה יותר משאלת הקדושה שלבו שואל מעמו. את הגר האחרון הלל שולח ללמוד טכסיסי מלכות. כשהוא מגיע לאזהרה חמורה: "והזר הקרב יומת", הוא שואל: מי נקרא זר? מי לא ראוי, לא שיך לכל הכבוד הזה? והלל השיב: אפילו דוד מלך ישראל. הגר  שומע ועושה קל וחומר, לא מדוד המלך אלא מכלל ישראל "שנקראו בנים למקום". הלל לא צריך לומר מילה. הגר מסיק מסקנות חדשות. פתאום מכה בו ההבנה האמיתית במה דברים אמורים. מי שכבר בתור גוי התאווה לבגדיו של כהן גדול, נאחז כעת ברטט, לא רק מפני מעלתם של הבגדים הללו, אלא אפילו בפני כבודו ומעלתו של ישראל פשוט.

כשלושת הגרים הללו, כן צריכים גם אנו לבוא אל שמאי ואחר כך אל הלל. גם תלמידיו של שמאי אנו, ומוטב לנו שנרגיש את הריח המבאיש העולה מכל נגיעה שאינה לכבודו יתברך. אבל כשאנו יוצאים חפויי ראש מבית מדרשו של שמאי, אנו פונים לבית המדרש של הלל המורה לנו דרך כיצד להמיר כבוד עצמנו בכבוד שמים, תפארת הדיוט בתפארת קודש עליון.

 

כל קבוצה מציגה את המדרש שלמדה ואת משמעותו. חברי שאר הקבוצות דנים איתם ומסכמים לפי דבריהם.

אופן הצגת הדברים יהיה בצורת 'דיבייט':

שני חברים מהקבוצה יושבים זה מול זה. תלמיד אחד מייצג את הלל והאחר את שמאי במקרה בו עסקו. כל אחד יצטרך לטעון לטובת גישתו בהתאם למה שלמד והעמיק בקבוצה. נבקש מהתלמידים לנסות להביא דוגמאות גם מחיי היום-יום שלהם לחיזוק כל גישה.

את הדיון אפשר לעשות באופן הבא: כאשר לתלמיד נגמרו הטיעונים, נשאל אם למישהו יש טיעון להוסיף לטובת הגישה שייצג, ואז יוכל להחליף את מקומו. ככה מתאפשר לתלמידים נוספים להיות שותפים לייצוג המחלוקת.

מלבד הבנת המחלוקת בין הלל לשמאי מתקבל דרך המתודה הזו ערך נוסף והוא הבנת ערכה של מחלוקת (שהיא לשם שמיים) בחידוד הייחודיות והשונות מחד, ובהשלמה של כל צד את חבירו מאידך. כדאי לשקף זאת לתלמידים.

 

הרחבה:

מעניין להכיר בהקשר זה את דברי הגמרא בבבלי עירובין יג: "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" -הקדמת דברי בית שמאי משמעותה להכיר באמת של תפיסתם ואף בהיותה קודמת לתפיסת בית הלל.

 

סיום המדרש:

"לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." 

העמקנו בהתבוננות בענווה של הלל, גילינו שהוא פתוח וקשוב לאחר, נותן אמון, חסר אגו אבל לא מתבטל, המציאות במרכז ולא הוא, מוביל את המציאות, יכולת לקרוא מה שמעבר לו בנקודה הפנימית שמעבר לשגעונות והתנאים. משתמש בחלקים הנמוכים שבאדם לכלי לעבודת ה'...

שמאי מוצג כקפדן שאין ללמוד מדרכו, "קפדנותו בקשה לטורדנו מן העולם". בתחילת המדרש הקודם על הקנטרן אומרת הגמרא "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי."

  • מה משמעות אמירה זו כלפי אדם גדול כמוהו?
  • האם אין מקום לגישתו?                                     
  • יתירה מכך - במסכת אבות, א,טו מצוטטת מפיו המימרה: "שמאי אומר, עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". איך דבריו אלה מתיישבים עם מעשיו ואמרותיו כלפי הגרים?

ניתן לתלמידים להעלות תשובות משלהם. לאחר מכן יקבלו את המקורות של הרב אויערבך ושל הרב קוק ויסכמו בלשונם כיצד כל מקור מיישב את השאלה הזו. [אפשר לתת לכל תלמיד או זוג תלמידים לבחור מקור אחד מבין השניים].

 

הרב שלמה זלמן אויערבך, מנחה טהורה, קובץ ישורון – מאסף תורני, כרך ט"ו עמ' שפג -שפד:

...ובזה יש לבאר מה שאמרו ז"ל (שבת דף ל"א א') מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה, אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור. והביאור הוא, דבית הלל סוברים שואהבת לרעך כמוך הוא היסוד של כל התורה כולה, מפני שהם מחשיבים ביותר את העולם וקיומו באופן הנרצה לפניו ית', שהרי כל השמים כולן והעולמות העליונים טפלין הן לגבי הארץ. וא"כ יסוד הבריאה ותיקונה הוא בתיקונו של האדם, וכל עניני התורה כולם באים לתכלית זו שאבן היסוד לבנינו הוא "ואהבת לרעך כמוך", ואידך פירושה הוא, זיל גמור. כי בעמל דברי התורה ודרכיה יוכל האדם לבא לידי תיקונו השלם. אך שמאי דחה את הגר באמת הבנין שבידו, כלומר, בקנה המידה שלו בחקר תכלית הבריאה, שדעתו בזה היתה שהענינים השמימיים שהם למעלה מהשגתנו הם הרבה יותר חשובים, ומשום כך אי אפשר ליתן כלל אחד לכל פרטי המצוות שבתורה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה - שבת א, עמ' 134-133:

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי.

אדון כל המעשים, ששתל בעולמו מאורים גדולים, חכמי לב, להורות את המין האנושי אורחות צדק, נתן כוחות מחולפים בנפשות שונות של ענקי הרוח, אותם בעלי הדעה הגדולה, שברב חכמתם ובגדולת נפשם הם בוררים להם דרך לעצמם, איך להדריך את עצמם ואת בני דורם, ואיך להשפיע גם כן על הדורות הבאים בכוחם הנשגב. יש מהם שפנו לפי כשרונם לכבוש את הדרך המרכזי, ללמד את עצם היסוד של מרכז החיים שנבנה ע"פ הקפדנות והמחאה היותר נמרצה לכל נטייה זרה ומעוותת. ויש אשר בחרו ללמד את גודל כשרון המרכז ואיכותו הנהדרה, איך יש בכוחו לחולל נפלאות כאלה להפך את כל הדברים שהם טפלים לו בחיים למען תעודתו, ובזה ממילא יש די לימוד לכונן את המגמה הפנימית רק אל התכלית היותר נשגבת ויותר קדושה ונאצלת, "כל מעשיך יהיו לשם שמים". זה היה המקום שממנו נתפלגו הכוחות האדירים, שהיו למאורים במחנה ישראל, הלל ושמאי. שזה פעל בענותנותו להורות על איכות התכלית שבחיים ועל רוחב כוחה, וזה פעל בקפדנותו להורות על הצד הכמותי שבתכלית החיים, להטביע את החותם במקומו הראוי לו. על כן באלו הענקים וכיוצא בהם, שראויים להיות מבררי דרך לעצמם ולעמוד כעמוד אש להאיר את מחשכי רבים ועצומים, אין לדון כלל לומר מי עדיף ממי, איזה כח יותר נאדר ויותר צריך להיות יקר וחביב, כמו שאין לתן משקל על כח האור והחום, איזה מהם יותר נאה ויותר מתוקן, כי כל אחד פועל את פעולתו במקומו ובערכו.

...על כן, לעולם יהא אדם, האדם הנהוג, כלל האדם הצריך מאד ללימוד והדרכה, וצריך למופת להעמיד דוגמא לנפשו, ללכת בעקבות מי שגדול ממנו שעשה והצליח, יהא ענותן כהלל, את הלל רשאי וחייב הוא לקחת לו למופת גם כן על מדרגתו הקטנה. ואל יהא קפדן כשמאי, חלילה להציב למופת את מדת קפדנותו של שמאי, שאם טובה וגדולה היתה לפי ערכו הגדול, ולפי רב כח השפעתו וגדולת שכלו, ועצם נדיבת נפשו, וכוונתו העליונה והבהירה, אבל אין מדה זו יכולה כלל להיות מועתקת בהעתקה קטנה. מה שאין כן מדת הענותנות, היא יכולה גם כן להיות נעתקת אצל כל אדם לפי ערכו, כל אחד לפי כוחו, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו.

 

לסיכום היחידה - דמותו של הלל דרך אמרותיו:

מידות והנהגות, מתוך פרקי אבות:

  • הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (א, יב).

  • הוא היה אומר: אם אין אני לי - מי לי, וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו אימתי (א, יד).

  • ...הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמעו שסופו להשמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (ב, ד).

  • הוא (הלל) היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש (ב, ה).

 

  1. בחר באחת מאמרותיו של הלל הנזכרות לעיל (אפשר לבחור גם חלק מהאמרה).
  2. התאם לאמרה זו לפחות מקור אחד מן המדרשים שלמדנו על דמותו, והסבר מדוע האמרה מתאימה למקור זה.
  3. כתוב רעיון מעשי כיצד אפשר ליישם את הערך המובא באמרה זו.
  4. צור תמונה, במחשב או בציור, המבטאת את האמירה הזו ואת הרעיון ליישומה.

 

להרחבה:

  • מאמר בנושא שפורסם בביטאון ישיבת מעלות.
  • מאמר בנושא שפורסם באתר דעת. 
  • תקשורת מקרבת –"כל צרחה מסתירה צורך". בבסיסה עומד הרעיון שיש מניע רגשי פנימי להתנהגויות שליליות ביחסים בין אנשים ועלינו לחדור מעבר להתנהגות החיצונית ולהקשיב מעבר, כדרכו של הלל... 
  • בספר "האם יש סיכוי לאהבה" של דוד בן יוסף מסופר על אדם שראה רופא אחד מטפל בחולה. והרופא היה צריך להחדיר לחולה ציונריות ניקוז לאף, כדי לנקז את ההפרשות שנוצרו שם וכך להציל את חיו. והחולה השתולל וסירב. החולה ירק על הרופא הפרשות- והרופא לא אמר מילה, רק ניגב אותם והמשיך בטיפול עד שלבסוף הצליח והציל את חייו של החולה. לאחר מכן, שאל האדם את הרופא איך הוא הצליח. והרופא גילה לו את הסוד: הרופא סיפר שברגע שהוא נכנס לבית החולים, יש לו מילת קסם. "אבל". אני בחלוק לבן, וגם- אני בא לעזרתך. ברגע שהוא נכנס לבית החולים, הוא משאיר בחוץ את כל הכעסים, הכבוד האישי, הכל; הוא מתמקד בשליחותו כרופא.
  • הלל ושמאי: בסיפור הראשון מובאת סבלנותו ומידותיו של הלל וזה ענינו המרכזי. הדבר ממשיך את הקו שהובל קודם לכן במדרשים על ענוותנותו. במקורות הבאים מעמתת הגמרא באופן גלוי בין תפיסת הלל ושמאי, ואף כותבת את העדפתה (ענוותנותו של הלל). המקור ממשיך את תפיסת הלל בסיפורים הקודמים, הרואה את המצב החלקי כמשמעותי וטוב (אף את האדם המזלזל בלימוד), שמאי לעומתו מבקש שהבא ללמוד תורה יהיה אדם שלם יותר. שמאי, כשמו- "שם" ומעריך את האדם העומד מולו, האם הוא מתאים ללמוד תורה או לא. הדבר יבוא לידי ביטוי במקור 24 כשתובא תפיסת בית שמאי לעומת תפיסת בית הלל. מבחינתנו חשוב פה לתת למקום לשתי התפיסות כחשובות ומשלימות זו את זו. שחלילה התלמידים לא יזלזלו בתפיסת שמאי. יתכן שגם פה, העובדה שהלל היה עני בצעירותו ולא נתנו לו להיכנס לבית המדרש, הביאה אותו לרגישות רבה זו, עד כדי נטילת סיכון שהאנשים הללו עושים צחוק ממנו, ולא ילמדו תורה כראוי- הוא סבר שכל מי שרוצה להתקרב- יש לקרבו, ללא תנאים וללא שיפוט (כפי שמובא בשמו במקור 14 אל תדין את חברך).
  • הנקודה המרכזית בסיפור היא מידותיו המיוחדות של הלל - חוסר כעסו, ענותנותו וסבלנותו. הלל מקבל כל אדם כפי שהוא ובמקום בו הוא נמצא, הוא מאמין שהאדם יתקדם ויגיע רחוק אם רק ניתן לו את ההזדמנות הראוייה.
  • המעוניין להרחיב בכיתה מוזמן לעסוק במקור זה בזהירות הנדרשת בהפעלת שיפוט כלפי הזולת  הלל אינו דן את האדם על מניעיו בניגוד לשמאי שדוחה אותו ב"אמת הבניין" שבידו.
  • ניתן גם להרחיב את הנושא של היחס החיובי לכל אדם, גם כאשר הוא טרחן ובא לקנטר ולדון עם התלמידים על האופן בו הם היו נוהגים במקרים הללו. שוב חוזר פה הנושא שהלל מכיר את ערך עצמו ביחד עם ענוותנותו- "ראוי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז" (ד"ר מוישי וינשטוק).
  • התפיסה הפשטנית של מחלוקתם: של בית שמאי כמחמירים ושל בית הלל כמקלים אמנם נכונה בדרך כלל, עד שהיוצאים מן הכלל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אף נמנו ברשימה מיוחדת במסכת עדויות (פ"ד, מ"ה) עם זאת מתוך עיון נוסף באישיותם של הלל ושמאי... מתקבלת תמונה מורכבת יותר... מחלוקותיהם שבכל התחומים מקריאת שמע ועד לשאלות בדיני נידה נעות סביב לאלמנט עקרוני זה, בית שמאי מיצגים גישה שהיא במהותה אידיאליסטית, גישה השואפת להגיע לדברים כפי מיצויים האידיאי בלא להתחשב בחוסר הנוחות הפרקטי העשוי לנבוע מכך... רואיאת התיאוריה כמהות מוגדרת בפני עצמה ומשום כך מתחשבים פחות בביטויה המעשי והזמני שבעולם הזה... מבחינה זו רואים בית שמאי את הדברים כמעט בנקודת האין סוף שלהם, ואילו בית הלל רואים את הדברים מבחינת המציאות בפועל, בקיים... המחלוקות הרבות בין בית שמאי לבית הלל... מבטאות ביסודו של דבר שתי תפיסות עולם. זו של בית שמאי , שבה נראית המציאות מתוך השוואה לאידיאלים של מעלה, ומשום כך היא חייבת להיחתך על פיהם... וזו של בית הלל המתחילה במובן מסוים מן הארץ, מן המציאות, גישה פרגמטית שאינה בהכרח מקילה, אבל מתחשבת במציאות היום יומית, בבעיות של האדם, ברגשותיו ובמצבי הרוח שלו. בית שמאי לא היו ביטויה של החומרה אלא ביטויה של המשיכה אל האידיאל השלם, אל התפיסה המושלמת אל הרעיון שנחשב עד גמירא (הרב עדין אבן ישראל "אישים בתלמוד" עמ' 15-20).

חדש באתר

חוף הסליחה
כיצד יש, בימים אלו, לעגן בבטחה את אונית הסליחה? לפניכם פעילות המדגימה כיצד יש לבקש סליחה אמיתית הנכנסת אל הלב.

מהבלוג שלנו

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו והיו חלק
מקהילת אנשי חינוך חולמים ויוצרים